אני אוהב ערמונים. יש בהם משהו כל כך לא ישראלי. ניחוחות של אירופה, ימים בהירים, כפפות ואף קפוא. מוכר הערמונים המבוגר ליד הפארק המקומי, ערמונים נצלים על פח שחור ולוהט (הוא מגיש לך אותם עבור שני יורו בשקית נייר קטנה וחומה שמכילה שישה במקרה הטוב, מהם שניים שרופים או מרים. ובכל זאת). זכרונות ילדות מתוקים של אבא שמביא אותם חמים וריחניים לסלון, מצרך נדיר השגה שדורש חגיגה מיוחדת.
והיום, למרבה הפתעתי, מצאתי במכולת ערמונים מוכנים. קלופים וקלויים ומוכנים לאכילה. פלא עולם. לא ידעתי שזה קיים בכלל. מה עושים להם שהם מחזיקים ככה? אבל טעימים למדי. קצת לחים, אולי טיפה טעם משומר (אבל ללא חומרים משמרים!). קרוב מספיק לדבר האמיתי כדי להנות.
במיוחד שזו לא העונה. וגם, כשחושבים על זה, ערמונים דורשים לא מעט עבודה. לחרוץ כל אחד בסכין חדה משני צדדיו. לקלות בתנור במשך חצי שעה לפחות. להכוות בקצות האצבעות ולהאבק בקליפה החיצונית הקשה והסוררת, ואז בשאריות הקליפה הפנימית השעירה והדביקה שנאחזת בערמון המחכה להאכל כאילו חייה תלויים בכך.
אז אולי לפעמים תעשיית המזון המודרנית אינה נוראה כל כך. היא מספקת לנו תענוגות קטנים שפעם היו רחוקים מאיתנו וקשים להשגה במחיר של 9.90 ופתיחת שקית.
ומצד שני – עכשיו כשהוא זמין כל כך, קל כל כך – האם ישמר קסמו של הערמון? האם הוא ימשיך להיות קסם דורש השקעה, נדיר ומזמין, או יהפוך לעוד אחד משלל האפשרויות והבחירות הזמינות לנו כל הזמן, בכל מקום, בכל עונה?
——————————————–
מילה נוספת על מיתוג אישי. פוסט זה, נראה לי, לא היה עומד בהצלחה במבחן של מיתוג אישי. (אני לא "נצמד לנושא", לא מתמקד בתחום התמחות, עשוי לאבד מיקוד וקוראים). לא כל בלוג צריך להצמד לנושא, תגידו. נכון. יש סיבות רבות לכתיבת בלוג. ועדיין, גם אם אין לכם בלוג מקצועי ובכל זאת נשבתם בהבל הפה התאגידי של המיתוג, רבים הסיכויים כי שיקולים של "פגיעה במותג" יתחילו לנקר באחורי מוחכם בכל פעם שתתישבו מול החלון הריק עם הסמן המהבהב.
ואז איפה הכיף? כי אם אתם לא נותנים לעצמכם לכתוב פוסט לא מעניין במיוחד על ערמונים שבמקרה מצאתם היום במכולת, בשביל מה אתם כאן?
תודה על הלינקוק, אני לא בטוח ששמת לב למה שכתוב בסופה של העצה:
"1. היצמדו לנושא: הפוסטים שלכם צריכים להתאים לנישה ולקהל היעד של הבלוג. קוראים שיבואו בחיפוש אחר מידע לא יתעניינו בפוסטים לא רלוונטיים. היצמדות לנושא תגדיל את בסיס הקוראים הקבוע של הבלוג, את סיכוייו לקבל לינקים, ותעזור לכם לבסס שם של "מביני-דבר" בנישה. (חל בעיקר על בלוגים נישתיים או מסחריים)"
ומהפוסט (הזה) שלך:
"ועדיין, גם אם אין לכם בלוג מקצועי ובכל זאת נשבתם בהבל הפה התאגידי של המיתוג1, רבים הסיכויים כי שיקולים של "פגיעה במותג"2 יתחילו לנקר באחורי מוחכם בכל פעם שתתישבו מול החלון הריק עם הסמן המהבהב.
ואז איפה הכיף?3 כי אם אתם לא נותנים לעצמכם לכתוב פוסט לא מעניין במיוחד על ערמונים שבמקרה מצאתם היום במכולת, בשביל מה אתם כאן?"
1. כמי שעמל רבות על מיתוג הבלוגים המסחריים אני יכול לומר לך שכמו בכל תחום שרוב העוסקים בו הם וואנאביז, גם פה 90% מ"הממתגים" עושים שם רע לתעשייה.
אם נסתכל לרגע על התת-תחום: מיתוג אישי/עצמי – הרי שהוא הומצא כדי להחליף תהליך ארוך-טווח של בניית מוניטין. לרוב הוא מחליף "שם-טוב" במין "סלברטאות בלעדית".
אינני ממליץ לאף אחד לייחס לעצמו תואר של "מותג", ולא בהכרח בגלל המוסר והדעת.
2. צר לי שאתה מגדיר את הדברים הנכתבים בבלוג שלי " הבל הפה התאגידי של המיתוג", בעיקר מכיוון שזו לא מהות הכוונה מאחורי מילותיי.
אני באתי מהבלוגוספירה העולמית, שם יש הרבה הרבה יותר אנשים חכמים וטובים שחולמים לפרוץ את מכשול ה 9-5 בעזרת כתיבה על נושאים שהם אוהבים או מבינים בהם – וביום מן הימים, מגפת הפרובלוגינג תגיע גם לכאן – ולבלוגים הקיימים, שרובם אישיים, יצטרפו המון בלוגים נישתיים אחרים.
אבל כנראה שבמצבה של הבלוגוספירה הישראלית היום, בו בלוגים עדיין נתפסים רק כיומנים אישיים ופינות נידחות להשמעת רטינות, הגיגים ומחשבות יומיומיות – וכל חריגה לעבר כל תחום שמקושר חלילה לשדרוג, השתפרות, שיווק, וכן – גם מיתוג (לא אישי) – מהווה מין חילול לקדושתו של היומן הזה – אני מבין כשאנשים מייחסים לי דברים כאלה.
3. הכיף שלי, תופתע לגלות – הוא בזה שאני מקבל כל כמה ימים אימייל מבלוגר שאמר לי "עזרת לי לחזור לכתוב", הכיף שלי היא הידיעה שאולי יום אחד אלה שירצו יוכלו, בעזרת כתיבה בבלוג – להשפיע על הרבה אנשים, לעזור להרבה אנשים, ועל הדרך גם להשתפר בעצמם.
אינני אומר שכל הבלוגרים צריכים לשאוף למינוף ומיקסום הפוטנציאל העיתונאי והכספי בבלוג שלהם – אבל אני מאוד מקווה שמי שכן רוצה לעשות זאת, יוכל למצוא קצת עזרה בדומייני הצנוע…
כפי שכתבתי בפרק א' (חלק א') של הסדרה:
"בזכות דארן רווז, אני מאמין היום שעם המון אמונה עצמית של
כללרובקהילת הבלוגרים הישראלית, בלוגים בשפת היהודים יוכלו להוות ולהתהוות ככלי תקשורת לכל דבר, ויותר חשוב מזה: לכמעט כל מה שבעליהם רוצים שהם יהיו, בין אם זה יומנים אישיים, מגזינים חברתיים, מדריכים פיננסיים, או קהילות פוליטיות רבות השפעה…כל דבר!"בכל מקרה – אינני רומז שמי שרוצה לכתוב על ערמונים ושאר דברים לא מעניינים (לכאורה 😛 ) לא צריך למצוא או לא ימצא את מקומו בבלוגוספירה החמימה. הבלוג האישי "והלא מעניין" שלך הוא דוגמא מצוינת.
מקווה שתמצא קצת יותר "מהבל וזבל על מיתוג אישי" בפעם הבאה שתבקר בבלתי נקרא 🙂
בברכה,
זיגמונד
טוב, קודם כל כמובן ששום דבר אישי. (ונמנעתי בכוונה מלהשתמש במילה "זבל". היא לא מתאימה פה).
שמתי לב לסוף העצה. בגלל זה ציינתי ש"גם אם אין לכם בלוג מקצועי" וגו'. אני חושב ששיח המיתוג גובה קורבנות בקרב אלה שלא באמת מתכוונים להפוך את הבלוג שלהם למכונת כסף אימתנית.
זה צורם כי זה האמ-אמא-של-הדיבור הקפיטליסטי. כל אחד יכול "לעשות את זה", אם רק יפעל לפי העצות הוא יפרוץ, יצליח, יהיה כוכב. כמו השיטה כולה, אנחנו מציבים לעצמנו כמה מודלים נדירים ויוצאי דופן בתור שאיפת חיינו ובדרך מאבדים את החיים עצמם. למערכת יש אינטרס לגרום לך לחשוב שגם אתה יכול. וכל התחום הזה משתף איתה פעולה.
עכשיו, תשמע, אני לא יודע מה עשית בחו"ל. התפרנסת מבלוגים, סבבה. אבל אמירות כמו "כנראה שבמצבה של הבלוגוספירה הישראלית היום, בו בלוגים עדיין נתפסים רק כיומנים אישיים" והנימה המתנשאת שמתלווה אליהן בנוסח עשיתי את זה שם ועכשיו באתי לפרובינציה להראות לכם את האור לא תקנה לך נקודות זכות רבות בקרב הבלוגוספירה הקיימת. כמו שאני מכיר את הנפשות הפועלות פה, אם לי זה קצת צורם אז יש אנשים אחרים שבטח כבר הקפצת להם את הפיוז.
ושוב, לא שאין לך עצות טובות. אני בטוח שיש אנשים שהדברים שלך יחדשו ויעזרו להם. אבל גישת המיתוג (שאתה לא מתייחס אליה באופן ישיר אבל נראה לי שאתה שותף לה) לדעתי מביאה לדרדור של הבלוגוספירה. בדיוק בגלל אותם 90% (אני הייתי אומר 99) שמוציאים שם רע. וכל אלה שהולכים אחריהם וממלאים את גלי האתרנט בערמות של מילים חסרות נשמה. זה הערוץ 2 של האינטרנט בצורתו הרדודה והשטוחה ביותר, ואם הצלחתי לפתוח את דעתו של אדם אחד לניוון שבעניין, עשיתי את שלי.
הקפיץ את הפיוז? חלילה. הרבה יותר קל להתעלם לחלוטין.
אם לא תאכיל את הטרול או את הבלוגר המעצבן, הוא יילך מכאן.
יש לי אמנם מחלוקת עמוקה עם האידיאולוגיה, התפיסה והדרך של זיגמונד, אבל אני ממש לא חושב שהוא טרול.
ברור ששום דבר לא אישי, ואני שמח שלפחות אני ואתה הצלחנו לשמור על רמה קצת יותר גבוה מויכוח בגן.
אני חושב ששיח המיתוג גובה קורבנות בקרב אלה שלא באמת מתכוונים להפוך את הבלוג שלהם למכונת כסף אימתנית.
שים לב שלמרות שכמה פרובלוגים מוזכרים בפוסט הראשון בסדרה – אני לא מייעץ ולא מתייחס במהלכה לכסף. אני מניח שאם הייתי קורא לסדרה "הסדרה לשיפור כישורי הכתיבה" – אולי לא הייתי זוכה לעוינות מהסוג הזה.
ולא הבטחתי לאף אחד מליונים, ולא כוכבות על – ואפילו לא כסף או הצלחה. אני פריק של שיפור ופיתוח עצמי, ולצד רטינות והגיגים שאני משמיע מדי פעם – חשבתי שיהיה נחמד מצידי לחלוק קצת מהנסיון הקצר שיש לי.
אבל אני מניח שבגלל שהזכרתי כסף, ובגלל שהזכרתי הצלחה (אגב, לא כמשוואה באף מקום) אז הפכתי לאבי הקפיטליזם.
עכשיו, תשמע, אני לא יודע מה עשית בחו"ל. התפרנסת מבלוגים, סבבה. אבל אמירות כמו "כנראה שבמצבה של הבלוגוספירה הישראלית היום, בו בלוגים עדיין נתפסים רק כיומנים אישיים" והנימה המתנשאת שמתלווה אליהן בנוסח עשיתי את זה שם ועכשיו באתי לפרובינציה להראות לכם את האור לא תקנה לך נקודות זכות רבות בקרב הבלוגוספירה הקיימת. כמו שאני מכיר את הנפשות הפועלות פה, אם לי זה קצת צורם אז יש אנשים אחרים שבטח כבר הקפצת להם את הפיוז.
אני מודה שהאמירות שלי היו יכולות להתפרש בשתי דרכים, חבל לי שבחרת לקחת אותם דווקא למקום המתנשא, אבל זו לא אשמתך והיה עליי להיות יותר ברור.
אבל גישת המיתוג (שאתה לא מתייחס אליה באופן ישיר אבל נראה לי שאתה שותף לה) לדעתי מביאה לדרדור של הבלוגוספירה. בדיוק בגלל אותם 90% (אני הייתי אומר 99) שמוציאים שם רע
תקשיב מרגוליס, אני לא יודע מה אחרים אומרים – אבל אני לא אשקר ואומר לך שמיתוג (לא עצמי) הוא לא חלק חשוב לאלה שכן רוצים להצליח מסחרית, הוא כן. אבל לאלה שלא מחפשים רווח כלכלי מכל העניין – אני עדיין חושב שמאמרים כמו זה ("אמרתי לכם שהוא טרול!!!") יכולים לעזור, בין אם אם זה עם הבלוגים שלהם, ובין אם זה עם כתיבה ועבודה עם המחשב.
אולי הסברתי את עצמי לא נכון: בזמן שאתה אולי מסתכל על הבלוג שלך כפינה האישית והלא ממוסחרת שלך, שלא ממש איכפת לך מי מסתכל עליה אם בכלל, ובזמן שאתה – בניגוד לרבים אחרים – התחלת לכתוב לפני לא מעט זמן, ישנם כאלה שרק התחילו – והם כן רוצים שיקראו אותם, וכן רוצים לשמוע מה אחרים חושבים, אבל לא מצליחים להישמע.
בהגיעני לנקודה זו אני רק אומר שאני לא מרגיש שום צורך להסביר את עצמי יותר מזה – ואני חושב שה"רושם" שיצרתי או אצור אצל רבים יתחדד ויתקרב יותר למציאות ככל שאכתוב יותר. ולא, שלא כמו שרון מאמינה ומקווה: אני לא הולך לשום מקום.
צר לי אם אתה מאמין שבאתי להפוך את הבלוגוספירה לבית חרושת של מותגים ופרסומות, ואני מאחל לך הצלחה בכל דרך שבה תבחר לכתוב ולפעול.
ערמונים זה כיף גדול.
אחת ההנאות הקטנות של החורף – לחתוך X באמצע ולדחוף לטוסטר. ואז לקוות שלא יישרף.
וידוי: הערמונים בשקית שמוכרים בסופר תמיד הלחיצו אותי. כאילו, איך זה יכול להיות אותו הדבר או אפילו קרוב?
ושכל זייני השכל בנושאי מיתוג אישי יילכו למצוץ. תן לי עוד כמה פוסטים לא מעניינים שכאלה.
זהו, שמאד הופתעתי שהם לא דוחים. באמת לא ברור לי מה עושים להם. ואקום? זה כל הטריק?