כמו בכל שנה, העיר מתעטפת בשקט. וליום אחד אנחנו זוכים בהצצה אל מה העיר היתה יכולה להיות. מה העיר היתה צריכה להיות.
נדמה כי השפיות חוזרת פתאום אל העיר. האויר נהיה נינוח הרבה יותר. (שלא לדבר על נקי). נעלמת תחושת הבהילות שמלווה את החיים העירוניים ללא הרף. אנשים יוצאים לרחוב. מתהלכים. מסתובבים. מסתכלים זה בזה. אנשים נמצאים בעיר ונהנים ממנה. העיר הופכת ליום אחד לעיר של אנשים, לעיר עבור אנשים.
הרעה החולה, אני מבין משנה לשנה, היא המכונית. ולא שאיני מכיר ביתרונות שהיא מספקת, ולא שאין ברשותי אחת כזו. אבל השינוי הפיזי ממש שמתחולל ברחשי העיר בעת העדרותה, ולו ליום אחד בלבד, מלמד על הצל העצום שהיא מטילה על חיינו.
האדם במכונית אינו אדם עוד. הוא הופך למכונית. גופו מתרחב וגדל לממדיה (לכן מכוניות גדולות מספקות כל כך את צרכי האגו של אנשים קטנים). העולם הופך להיות לסרט המוקרן על גבי מסך החלון הקדמי, מלווה בפס-קול הבוקע ממערכת השמע. האדמכונית מרגיש את כוח המנוע בעצמותיו. המיית המנוע מחרישה את פעימות ליבו. הוא אינו מזהה יותר את ההולכים מחוץ כשווים לו. הם כבר אינם מבני מינו. הם הפרעות קטנות העומדות בפני המשמעות היחידה של האדמכונית – התנועה. התנועה היא האידיאל. האדמכונית יעשה הכל כדי לשמר את התנועה. כל האטה, כל עצירה, היא כמו התקף לב קטן. היא מקרבת את קיצו של האדמכונית, מחלישה את געש המנוע ומקרבת את ההפרדה הצפויה והבלתי-נמנעת שבסופה יפלט החוצה הנוהג וימצא את עצמו שוב אדם קטן ורגיל.
כשהמכונית מנוטרלת העיר הופכת שוב אנושית. מרחקיה הם אנושיים. רעשיה הם אנושיים. ההולכים בה הם אנושיים.
ואך יוצא החג והמכוניות מתעוררות לחיים ואוחזות לעצמן שוב את השלטון. עם הצליל העמום של סגירת הדלת והצתת המנוע חוזרים לסורם הממהר, העצבני והלוחמני אותם אנשים שרק לפני רגע עוד הילכו רגועים ושקטים ברחובות. האנושיות מפרפרת ומדממת תחת הצמיגים השחורים.
מה המחיר שאנחנו משלמים עבור היתרונות שמביאה הטכנולוגיה? מה אנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים בתוך קצב החיים הזה שלא מאפשר את הדממה?
ברגעים כאלה אני תוהה אם לא היתה עדיפה כבר מדינת הלכה יהודית שאוכפת את השבת ונותנת לנו מרגוע בכל שבוע ושבוע. ואז אני נזכר מה מתלווה לכך ומתנער ברעדה.
אהבתי. כשויתרתי על מכונית לפני כמה חודשים הרגשתי הקלה בודהיסטית כמעט. אבל שני ימי הכיפור האחרונים שהעברתי בתל אביב לא נתנו לי מנוחה ואוירה אנושית בכלל. הרעש של הילדים עם האופניים ולהקות הרולר בליידס היה לפרקים חזק יותר מהתנועה המונטונית של המכוניות שכבר התרגלתי אליה. זה היה כיאלו שאנשים התאמצו למלא את החלל שנוצר ועשו רעש גדול יותר.
כן, השקט.
כן, המכונית.
ונגעת רק בחלק מתחלואיה של תרבות המכונית…
ע"ע "בפרברים אין מרחב ציבורי, רק חנייה" (עמית שהם).
פעם הדממה של יום כיפור היתה מפחידה אותי, קצת כמו שכרמל מתארת. אתמול שאפתי אותה לרווחה, ורציתי שלא ייגמר לעולם.
(מה שלא הפריע לי להדליק טלוויזיה בשמונה.)
ביטאת כל כך טוב דברים שעברו לי בראש אי שם ברקע, תודה!
כרמל ועידו, תודה!
מרמיט, אני לא יודע איך הייתי מרגיש לגבי יום כיפור אם הייתי בפרברים. ייתכן ששם זה היה סוגר עלי באופן קלסטרופובי (כמו להתקע על אי בודד). אבל בעיר זה יום מבורך. (לפחות כשאתה לא על רחוב שמהווה ציר מרכזי לרולר בליידס…).
גם אין לי בעיה לפתוח מחשב או להדליק טלוויזיה, ולא רק אחרי שיוםכיפור יוצא. וזה לא מפריע שהשכנים מסביב מדליקים. כי לשם שינוי הם שומעים טלוויזיה בווליום נורמלי. השקט של יום כיפור חודר לכולם, עושה אותם כנראה רגישים יותר לרעש שהם מייצרים בעצמם (והם מייצרים הרבה). זה גם מה שיפה ביום הזה. פתאום אנשים שמים לב ליחסים הקוליים בינם לבין הסביבה.
חבל רק שהם שוכחים את זה ברגע שהשקט נעלם.
רק שימו לב כמה מהר מגיעים ממקום למקום באופניים בחג. לפני שנה רכבתי מירמיהו לבורוכוב ברמת גן ב10 דקות, במשך השנה זה לוקח באופניים כ40 דקות, בתחבורה ציבורית אני מניח ששעתיים.
מה שרק מראה את הנחיצות של נתיבי אופניים אמיתיים ושל העפת חולדאי.
אין כמו יום-כיפור בת"א. כבר שנים שאני לא גר בעיר, וזה בערך הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו. זה היום בו החול עולה לדרגת קדושה. או הקדושה מתחולל. או משהו כזה.
ראיתי פעם גרף של זיהום אויר בארץ לפי ימים. ביום-כיפור היתה צניחה כבירה! זה היה מרשים מאד, ואחד הרגעים שהגבירו מאד את המודעות הירוקה שלי.
ונכון שאי-אפשר להגיע לכך בשאר ימות השנה, אבל תחבורה ציבורית מתקדמת, בעיר ובמדינה כולה, היא דבר אפשרי בהחלט. המכוניות אמנם לא תעלמנה מן הנוף, אבל הכל יהפוך נעים יותר.
ולסיום – חשבו על שבת ללא מכוניות. לא בקטע של כפיה דתית, בקטע של השקט המבורך. אפשר להתחיל משבת אחת כל חודש, שהציבור יחליט בעצמו אם להרחיב או לצמצם.
מתחולל = מתחוללת, כמובן.
הקדושה מתחוללת כשהיא מחוללת.
אהבתי, נשמע כמו ססמת הטנטרים העבריים.
מה גם שאם לא מנקדים, אפשר לקרוא את זה מחוּללת
(the left hand path)
*וגם* מחוֹללת
(if i can't dance to it, it ain't my revolution)
אוי, זה נהדר, מיד אני רץ לצייץ את זה
כדי שזה לא יזיז לאף אחד חוץ ממני גם בטוויטר!