כשמישהו אחר היה מנגן קטע סולו הוא היה קם ומתחיל לרקוד את הריקוד שלו. הוא התחיל בשקט, מטופף ברגל, נוקש באצבעותיו, אחר כך מרים את ברכיו ומרפקיו, מסתובב, מנענע את ראשו, מזרים בנחת את זרועותיו המתוחות לכל עבר. תמיד נראה כאילו הוא עומד ליפול. הוא הסתחרר סחור-סחור במקום ואז התנודד חזרה לפסנתר, מסוחרר בכוונה תחילה. אנשים צחקו כשרקד וזו הייתה התגובה ההולמת ביותר כשגרר את רגליו מסביב כמו דוב אחרי טעימה ראשונה של אלכוהול. הוא היה איש מצחיק, המוזיקה שלו הייתה מצחיקה, ורוב הדברים שאמר היו בדיחה פרט לעובדה שלא דיבר הרבה. הריקוד שלו היה צורה של ניצוח על תזמורת, מציאת דרך אל המוזיקה. הוא היה צריך להיכנס לתוך קטע, עד שהפך לחלק ממנו, הפנים אותו, התאמץ להיכנס לתוכו כמקדח הנוגס בעץ. ברגע שקבר את עצמו בשיר, הכיר אותו על בוריו, אז ניגן מסביבו, אף פעם לא את השיר עצמו – אך הוא תמיד הכיל את האינטימיות הזאת, הישירות הזאת, כיוון שנמצא בלב שלו, היה בתוכו. הוא לא ניגן סביב המנגינה, הוא ניגן סביב עצמו.
– מה מטרת הריקוד שלך, מר מונק? למה אתה עושה את זה?
– מתעייף מלשבת ליד הפסנתר.
ג'ף דייר, אבל יפה
[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/297954_fdn7p/Thelonious%20Monk%20-%2007%20-%20%27Round%20Midnight.mp3]