כולנו קראנו מן הסתם רשימות כאלה ואחרות ובהן עצות לבלוגר המתחיל או המתקדם, “איך לעורר את קוראיך”, “10 כללים לפוסט מצליח”, אתם מכירים את הפורמט.
אחת מהעצות החוזרות על עצמן קוראת לסיים את הפוסט בשאלה לקוראיך. להעביר את הדיון אליהם, לעורר אותם להגיב ולנהל שיחה.
טוב ויפה. כשעושים את זה פה ושם זה נסבל. בעיקר כשיש טעם והגיון לסיים בשאלה. אבל כשיותר ויותר פוסטים בקורא הרסס שלי מסתיימים באופן שכזה, התחושה המצטברת היא של מיאוס. זה נוסחתי, זה קלישאתי, זה חוזר על עצמו, זה נראה כמו אוטומט. חברים, כל תבלין יש לשים במידה. הוסיפו יותר מדי ממנו, והתבשיל נהיה מסריח.
אבל מה אתם אומרים? האם גם לכם זה מפריע? האם אתם מסכימים כי הטריק הזה מוצה עד תום? או שמא אתם מוצאים אותו אפקטיבי?
אוף, כן אני מכיר את זה טוב מאוד וממש לא אוהב את זה. באמת נהייה אופנתי לאחרונה בכל מיני בלוגים כל העניין של "הפעילו את הקוראים שלכם". קצת מעצבן כי זה מזכיר לי כל מיני הפעלות לילדים קטנים עד שבלוגים מסוימים נראים לי יותר כמו ג'ימבורי. גם זה וגם העניין של כל מיני משימות לקוראים שהמטרה שלהן היא כמובן לעודד תגובות ולמנוע מהקוראים להרדם. מצד שני, כנראה שזה אפקטיבי, הנה עובדה שעניתי לפוסט…
אבל ברצינות, אני חושב שזה אולי אפקטיבי על חלק מהאנשים אבל גם יכול בהחלט להרחיק ולעצבן סוג מסוים ויותר בררני של אנשים, אז בסופו של דבר זה השיקול של הבלוגר באיזה סוג של קוראים ומגיבים הוא מעוניין. אני בכל אופן משתדל מאוד לא להשתמש בטריק הזה.
"ילדים, האם אתם רואים את חטפני?"
(הקטע המזעזע הוא שקלטתי שהילדה שלי עונה לשאלות הקיטבג האלה.)
((היא גם מביימת מירוצים ואומרת לי דברים כמו "לא תשיגו אותנו" כשאנחנו משחקים ברכבות, נגיד. מה הפלא, אחרי שספרתי בסופ"ש לפחות 3 תוכניות בהופ שעסקו במירוצים למיניהם, מתוך החמש שהבת שלי ראתה. אבל זה לא ממש קשור, אני כותב את זה פה רק כי לא בא לי על טוויטר.))
לא. לא. לא. חשוב מאוד ליצור שיחה עם הקוראים. אחרת איך הם יידעו שדעתם חשובה לכותב הבלוג שלעתים קרובות מדי לא רואה אותם ממטר, אלא כסטטיסטיקות למפרסמים?
הרי אפילו פוסטים של "15 דרכים ליצור אתר אינטרנט ידידותי לחובבי חתולים" הם fillers מהסוג שכמעט כל מדריך לפרו-בלוגרים מתייחס אליו כאל פוסטים מהסוג שיצליח תמיד. (ע"ע סעיף 13 כאן)
אלי, אני חושב שסוג הקוראים היחיד שזה יכול לפנות אליו הוא זה המזדמן. זה לא יכול לעבוד על קוראים קבועים. (לא סתם אלו המלצות של פרו-בלוגרים, שפונים בעיקר לקהל מזדמן (או לקהל של פרו-בלוגר-וונאביז אחרים)).
מרמיט, דורה, נכון? אנחנו עוד קטנים מדי.
שרון, כי כולנו, כן כולנו, כולנו סטטיסטיקה אנושית אחת חיה.
אכן דורה, אבל מגפת השאלות הרטוריות וההפעלות פושה בכל תוכנית שנייה בהופ, בערך.
מצד אחד, אולי זה טוב להרגיל את הילדים לצפייה "אקטיבית", אולי.
מצד שני, כל פעם שאני שומע את הילדה שלי עונה לטלוויזיה אני נזכר בפרנהייט 451.
לעומת זאת, כשהיא רוקדת יחד עם די.וי.די לפי הכוריאוגרפיה אני דווקא מבסוט.
מודה באשמה 🙂 נראה לי שזה עניין של טעם. מצד שני אני מסכים עם שרון. באמת מעניין אותי לשמוע מה הקוראים שלי חושבים על מה שאני כותב, לקבל דיעות אחרות על נושאים.
לכתוב אך ורק לקוראים דני דיניים רואים ואינם נראים זה קצת מבאס. גם הרבה פעמים אני מתכתב עם קוראים בעקבות תגובות ואלה התכתבויות מעולות. ואין מה לעשות, לשאול שאלה בסוף הפוסט אכן מדרבן אנשים להגיד משהו שאחרת הם לא היו אומרים, גם במחיר של להרחיק אנשים שלא אוהבים את זה.
אגב, לא יודע אם הייתי משאיר תגובה על הפוסט הזה לולי השאלות שלך, כי עד לשאלות תפסתי את זה בעיקר כפוסט ביקורתי/הוצאת עצבים שכזה ושאתה לא רוצה לעורר דיון אלא רק להוציא קיטור. נשבע לך.
זכור לי לפחות פוסט אחד שבו הצגתי שאלה מפורשת לקוראים, אבל זה כי באמת התלבטתי עמוקות.
קיבלתי תשובות נפלאות ומעוררות מחשבה.
אבל הפוסט האחרון שלי הוכיח, לשמחתי, שגם כשאני לא משאיר שום פתח רטורי לדיון יכולות לעלות דעות מגוונות שפותחות לי כיווני מחשבה חדשים.
בגדול, אני יוצא מנקודת הנחה שבלוגר שלא סגר את האפשרות להגיב אצלו מעוניין בתגובות, בין אם הוא מנסח את הפוסט כשאלה או כפריקת קיטור.
@עידו: אני מקבל ששאלות יכולות לדרבן חלק מהקוראים להגיב. מצד שני, הן עלולות גם לתחום את הדיון לכיוון מוגדר וצר. אם אני רוצה להעלות מחשבה או אסוציאציה אחרת שהפוסט שלך העלה אצלי, אני עלול לקבל את הרושם שהכיוון הזה לא רצוי.
@עידו – פספסת את העובדה שאני הייתי צינית לחלוטין, כן? (השימוש שלי בביטוי "לא רואה את הקוראים ממטר" היה עשוי להעיד על כך)
עידו, אם הבנתי נכון את הפוסט השאלה היא לא האם תגובות לפוסטים ודיון סביבם הוא דבר רצוי, מפני שברור שרוב הבלוגרים מעוניינים בזה. השאלה הייתה לגבי השימוש הרטורי בשאלות מנחות בסוף פוסטים שכבר הפך להיות סוג של טריק שחוק שלהרבה אנשים כבר נמאס ממנו. מילא לסיים פוסטים בשאלה מדי פעם זה נורמלי וטבעי, אבל כשזה הופך להיות אופן כתיבה קבוע שבו כל פוסט מסתיים בהפעלה של הקורא זה מאבד את האפקטיביות וגם יכול לעצבן את הקוראים מפני שזה נתפס כזלזול באינטיליגנציה שלהם.
אז מה דעתך על זה, מדובר בשימוש רטורי רצוי או בטריק לעוס ושחוק?
נדמה לי שהפוסט שלך הוא הוסט הראשון בקורא הרסס שלי שמסתיים בשאלה.
כנראה שקורא הרסס שלי הוא בררן.
האמת, טוב ששאלת את השאלה כי אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב תגובה אצלך אבל מכיוון שעד עכשיו לא היתה קריאה לפעולה, לא עשיתי זאת.
כל אותם מומחים שגילו פתאום את כריס בורגן, פרו בלוגר ודומיהם ממהרים לאמץ את החלק הקל של הצעותיהם ולהוסיף שאלה בסוף במקום לעשות את ההמלצה העיקרית שלהם ולכתוב תוכן איכותי לאורך זמן.
זה בדיוק מתאים לאותם אתרים שמתמחים בתרגום מהיר של לייפהקר, גיזמודו וכו. או לאותם אתרים של יועצי לחברות שמעידים על עצמם שהם יזמים סידרתיים ולא נותנים לעובדה שהם בני 24 ובלי שום משהו מוכח להפריע להם.
@שרון – אולי היית צינית, אבל יש אמת גדולה בציניות שלך! חלק מהבלוגרים לא נותנים הרגשה שהם מעוניינים בכלל לקרוא תגובות או באיזשהו דו-שיח, אלא רק להקיא את דעתם על העולם.
@אלי – אני חוזר ואומר – לשאול שאלה בסוף הפוסט מדרבן לדעתי אנשים להגיד עליו משהו. שמעתי כמה פעמים ממקור ראשון אנשים שאמרו לגבי פוסטים מסוימים שאם לא הייתי שואל שאלה בסוף הם לא היו מגיבים.
@מרמיט – לצמצם את הדיון הוא לא דבר רע בהכרח. אפילו להיפך, מסגרת דווקא עוזרת ליצור משהו מאשר להיות אבודים בחופש האינסופי.
אני יכול להעיד על עצמי שפוסטים עם שאלה בסוף מדרבנים אותי להגיב. זה פשוט גורם לך לחשוב, מעורר את הדמיון, ונותן את ההרגשה שמישהו שם רוצה לשמוע את מה שיש לך להגיד (גם אם זה לא נכון). וכן, אני מודע שזה יכול להגיע ממקום אוטומטי כי מישהו קרא איזה טיפ, אבל אם זה עושה את העבודה אז למי אכפת. ברור שזה לא יכול לבוא במקום תוכן מעולה, אלא רק כתוספת של שבבי שוקולד על הקצפת.
אני מתחבט עם עצמי הרבה פעמים אם לשאול שאלה בסוף הפוסטים שלי או לא. אולי אנסה לא לשאול שאלות לתקופה ולראות עד כמה מגיבים ואיזה סוג של תגובות משאירים, סוג של ניסוי. יש לי הרגשה שבשורה התחתונה הקהל הרחב לא מתעסק בסוגיה הזאת כמונו אלא פשוט פועל.