מחבר: מרגוליס

שני פוסטים מעניינים דנו השבוע בשינויים שעובר עולם הספרות בעקבות הופעתם של קוראי הספרים האלקטרוניים. יהונתן קלינגר רואה את האפשרויות של שיתוף ספרים שמביאה הטכנולוגיה, בדומה לטלטלה שעוברת תעשיית המוזיקה. דן בורנשטיין תוהה האם החלשותו של מוסד הוצאת הספרים לא יפורר את יסודותיה של הספרות כולה ואת היכולת להחשב ל”סופר”.

שני הפוסטים מסמנים גישות מנוגדות בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה, האחת פרו-טכנולוגית וחותרת תחת ההיררכיות המקובלות, והשניה שמרנית ומגוננת על יתרונות המבנה הקיים. לכל גישה בעיותיה שלה.

הוצאות הספרים הן מוסדות מסואבים ומונחי רווח ברובם, אך הקריאה לשחרור המידע מכבליו כש”עם הכסף נסתדר אחר-כך” היא תמימה מעט. צריך לשמור על איזון בין הרצון לערער על העריצות של גורמי הכוח הכלכליים שמשעבדים את התרבות לצרכיהם, לבין הצורך לשמור על האמנים עצמם. אינני חושב כי אנו רוצים להגיע למצב בו אמן אינו יכול להתפרנס ממעשה אומנותו. המאבק בענקים חסרי הפנים צריך לבוא יד ביד עם החזרת הכח לידי האדם עצמו.

אני מאמין ומקווה כי מודלים של קשר ישיר בין האמן לצרכן (כמו אלו שמתחילים לצוץ במוזיקה ואפילו בקולנוע) יהפכו לנפוצים ולמקובלים, ויאפשרו לאמנים את הזמן והמשאבים הדרושים לפתח את אמנותם. הפצה ישירה כזאת יכולה כמובן להתאים גם לסופרים (אם כי תמיד קיימת השאלה האם השוק המקומי גדול מספיק כדי לאפשר מודל כזה).

אך לא הכל בהכרח רקוב בממלכת דנמרק. הוצאות הספרים, כמו שמזכיר בורנשטיין, מהוות כרגע שלב חשוב בתהליכי הסינון והיצירה. יש בהן לקטורים שמזהים את היצירות הראויות להתייחסות (הבה נניח שיש עדיין חיפוש אחר איכות ולא רק רייטינג), ויש תהליכי עריכה שמשילים את המיותר ומרוממים את הראוי.

ספרות, כמו אמנויות רבות, היא אינה באמת מעשה של אדם בודד. התהליכים המקצועיים שעובר ספר (ובאותה מידה גם יצירה מוזיקלית) עד להוצאתו לאור הם שמוציאים את היצירה מתחום הגרפומניה אל הספרות עצמה. אם נפיל את הממסד המקצועי (כך נראה לי טוען בורנשטיין) נאבד את הספרות ונשאר עם הגרפומניה.

האם הרשת יכולה להחליף את הממסד הקיים? מיזמים כדוגמת webook החדש מראים כיוונים אפשריים (אם כי גם הוא שייך עדיין בחלקו להוצאת ספרים). תהליכים שהיו סגורים נפתחים והופכים קהילתיים, ובהם גם תהליכי יצירה, עריכה וביקורת. יש מספיק אנשים מוכשרים בעולם, ובהנתן הכלים המתאימים אין סיבה שפעילות פתוחה לא תוכל לתפוס את מקומו של חדר העורכים הסגור.

אנו נמצאים בנקודת זמן מעניינת. במידה מסויימת יש בשינויים המתרחשים עכשיו חזרה לעבר, אל זמן בו האמנים עמדו בקשר ישיר עם צרכני האמנות. אולי דומה הדבר לימים של פטרוני האמנות העשירים (המלכים או הכנסיה), רק שכיום כולנו יכולים לשמש כפטרונים בזעיר אנפין. ואולי אף אפשר ללכת רחוק יותר, לימים בו השבט קיים את האמן הפועל בקרבו מתוך הכרה בתרומה שלו לעולם הרוח ולחיי השבט. אנו בונים ברשת את השבטים החדשים שלנו, ואנו יכולים למצוא את האמנים שירוממו את רוחנו.

בסופו של דבר, הדיון “טכנולוגיה – טוב או רע לאמנות” הוא עקר ואנכרוניסטי למדי. האבולוציה הטכנולוגית סוחפת אותנו איתה ולא מסתכלת לאחור. כל שינוי טכנולוגי משפיע עלינו באופנים רבים, וכמובן משנה גם את יכולות היצירה שלנו. בכל מפנה טכנולוגי קמות אמנויות חדשות ונופלות ישנות, ומשתנים יחסי הכוחות במרחבים סובבי האמנות. ועם כל טכנולוגיה (לפחות כך זה נראה עד כה), תמיד יופיעו האמנים שידעו להעלות את האפשרויות שהיא מציבה לגבהים חדשים ובוהקים.

הדיון צריך לעסוק ביכולת שלנו לשמר מרחב תרבותי שיתן מקום לאמנים שפורצים דרכים חדשות בעולמות הרוח של המין האנושי. זהו דיון חברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי יותר מאשר טכנולוגי. זהו דיון על בידור לעומת תרבות, על רווח לעומת רוח. דיון על דמותנו האנושית.

_______________________

גל מור כתב השבוע על גסיסתו של כתב היד. הוא מתייחס למאמר של פרופ’ אן טרובק, אשר טוענת כי בעולם של ימינו כתב היד הפך איטי מדי וכבר אינו מהווה שיטה יעילה לביטוי.

אאמץ כאן גישה הפוכה מחלקו הראשון של הפוסט כדי לקונן על הדברים שהטכנולוגיה משאירה מאחור. כתב היד, הכתיבה בעט או עיפרון על דף, אינה דומה כלל להקלדה. אלו טכנולוגיות שונות אשר יוצרות אפשרויות קוגניטיביות אחרות. דווקא האיטיות של כתב היד מעניקה לו איכויות אישיות יותר, אינטימיות יותר, פנימיות יותר. המפגש של היד והדף, השרטוט של כל אות בפני עצמה, נותן איזו שהות פנימית שמאפשרת תנועה עמוקה, שקטה ומקשיבה. זוהי הקשבה שקשה יותר להגיע אליה בעולם המהיר של המחשב. (קשה. לא בלתי אפשרי).

ייתכן כי יש כאן רומנטיזציה של טכנולוגית עבר (כמו שטוענת טרובק). כמובן שאינני טוען נגד הכתיבה על מחשב, הרי זה אופן הכתיבה העיקרי שלי כמעט מאז ומעולם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש עצב על העולם שחולף לו. על דפים משורבטים בכתב יד ילדותי שמסמנים תקוות ואפשרויות אין ספור. על פתקים בכתב יד מסוגנן שמזכירים אהבות עבר. על מכתבי כעס בכתב יד סוער או מכתבי התנצלות וסליחה מעוגלים. הראו לי דף שכתבתי ואוכל לדעת כיצד הרגשתי רק לפי צורתו של כתב ידי. אלו דברים שאף קובץ בפרנק-רוהל לא יכול להחליף.

אסף אמדורסקי בהופעה, מועדון ברזילי. שורה תחתונה: הופעה מצויינת.

יש לי פינה חמה בלב לאסף אמדורסקי. אולי בגלל שאנחנו כמעט בני אותו גיל, ההתפתחות המוזיקלית שלו מספקת פסקול תואם לחיי. חוסר השקט של שנות הבגרות המוקדמות, תקופת המועדונים, ההתיישבות, הזוגיות, הילדים, השגרה והשחיקה. מוזיקה לחיים עירוניים עכשוויים.

ראיתי לא מעט הופעות של א”א במהלך 15 השנים האחרונות, וההופעה האחרונה שלו בהחלט עולה על כולן. זהו מופע וידאו אלקטרוני המבוסס בעיקר על שירי האלבום האחרון, “הרי את”. אמדורסקי, שתמיד ידע להתאים את שיריו לפורמטים משתנים (אם אקוסטי, רוקיסטי או אלקטרוני), מעמיד במופע זה סטנדרטים חדשים של הפקה ורמת מקצועיות שחורגת הרבה מעבר למוכר בהופעות מקומיות.

השירים, בעיבודים סוחפים הנעים בין האלקטרוני לרוק, נשמעים מצויין. את אמדורסקי מלווים קלידנית (תום דרום המוכשרת עד מאד) ומתופף, והם מצליחים לייצר סאונד אולפני שלמרות האלקטרוניקה הרבה מבוצע רובו בחי. התאורה מעולה. החבר הנוסף במופע הוא וידאו ארט מסוגנן ומדוייק המלווה את המופע כולו. הוידאו מספק לעיתים רקע פרשני, אך לפעמים לוקח את קדמת הבמה ממש – כמו בהופעת הוידאו-אורח המהפנטת של רונה קינן המהווה את אחד משיאי ההופעה.

ההופעה מקפיצה ורקידה, אך בהתאם לשירי האלבום האחרון (שעוסק בפרידה של אמדורסקי מאשתו, ובכלל בקשיים של מערכות יחסים), יש בה גם אלמנט רציני וכואב. השילוב (ואפילו הניגוד) הזה בין אוירת מועדונים תוססת לבין תכנים כבדי משקל יוצר הופעה מרובת רבדים ועומק. הבנייה של המופע, שיש בה אלמנט סיפורי כמעט, מוסיפה לאפקט הרגשי שהמופע יוצר. בסיכומו של דבר, זוהי אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי.

אנקדוטה קטנה על פערי דורות. בעוד אנו נפעמים מהמסע הרגשי שאמדורסקי מייצר על הבמה מולנו, חבורה קטנה שעמדה לפנינו, צעירים מאיתנו בעשור כנראה, בילו חלק גדול מההופעה בלצלם זה את זה ולהתבונן בתמונות שזה עתה צילמו. הזהו דור הפייסבוק הנרקיסיסטי שכולם מדברים עליו?

(סליחה על הוידאו מפליקס, לא מצאתי ביוטיוב).

האינטרנט היא מכונת ייצור תוכן בלתי נדלית. כמויות אדירות של מילים, תמונות וסרטים שעולים בכל שניה אל הרשת ומציפים אותנו במידע. והמכונה הולכת והופכת משומנת יותר ויותר, ודוחקת החוצה מושגים כמו איכות, ערכים ואנושיות.

כתבה מאירת עיניים שפורסמה בחודש האחרון ב-WIRED מתארת את אחד הגלגלים המשומנים ביותר במכונה – חברת Demand Media. החברה מתמחה בייצור תוכן עבור מספר רב של אתרים. התוכן מתוכנן למשוך קהל, וההכנסות מתקבלות מפרסומות המוצגות לידו. בכך כמובן אין ייחוד, זהו מודל ההכנסות העיקרי של הרשת. גם העובדה שהתוכן הוא רק נספח חסר חשיבות שכל תפקידו לייצר קליקים על פרסומות אינה מפתיעה. הרשת מלאה אתרי SEO פיקטיביים יותר ופחות שעובדים באותה שיטה. מה שמיוחד כאן הוא שכלולה של השיטה – ייצור התוכן נשלט כמעט לחלוטין על-ידי אלגוריתם.

(מקור) 

התהליך עובד כך:

• אלגוריתם ראשון מחליט על מילות מפתח מעניינות. ההחלטה מתקבלת על סמך ניתוח של מילות חיפוש, הערכה של שווי של מילות מפתח, ובדיקה של כמות הדפים שכבר קיימים עבור מילים אלו (אין טעם לייצר תוכן שייבלע עמוק בתוצאות החיפוש).
• מילות המפתח עוברות לאלגוריתם שני, שמוצא חיפושים המכילים מילים אלה ובונה לפיהם נושאים אפשריים.
• הנושאים שמוציא האלגוריתם עוברים למגיה שהופך אותם למשפטים הגיוניים (עבור 8 סנט לנושא).
• מגיה אחר עובר על הנושאים שוב כדי לשפר אותם (גם הוא מקבל 8 סנט לנושא).
• עורך מעלה את הנושאים למערכת ייעודית של החברה.
• כותבים וצלמים עצמאיים עובדים מול המערכת ובוחרים נושאים לכתוב עליהם. הם מקבלים 15$ לכתבה או 20$ לכתבת וידאו.
• עורך קורא את הכתבות המוגשות (עבור 2.5$ לכתבה), מבצע תיקונים נדרשים ומעלה אותן חזרה למערכת, משם הם מופצות אוטומטית לאחד מאתרי התוכן של החברה.

התוצר של המערכת הוא מנגנון הפקת חומר אוטומטי. להבדיל מהמודל הישן של הפקת מדיה – עורך או כתב שמציע רעיונות הנראים לו מעניינים או חשובים – כאן הנושאים נפלטים על-ידי המכונה בתהליך שמהותו אופטימיזציה כספית. אלו הנושאים שברגע נתון מחושבים כבעלי הערך הפרסומי הגבוה ביותר.

בתהליך כזה הכמות היא כמובן המרכיב החשוב ביותר. התוכן הוא זול ומתכלה, וההפקה צריכה להתבצע בעלויות הנמוכות ביותר שאפשר (כדי למקסם את הרווח על כל פיסת תוכן). האנשים הם רק פועלי הייצור השחורים בשרשרת. תפקידם של העורכים מסתכם בביצוע בקרה לשונית. הכתבים מקבלים סכום נמוך על כל ידיעה ולכן מתמקדים בהפקה מהירה של תכנים קצרים ורבים. המוטו הוא זול, מהיר ובר-החלפה.

זהו חלומו הרטוב של כל שרלטן SEO (או לחילופין של אבי ניר) – תוכן כמוצר שמופק אוטומטית כדי לייצר את הרווחים המירביים שאפשר. זהו גם הסיוט השחור ביותר של כל בר-דעת ואוהב בינה.

הכיוון שמתווה Demand Media הוא כנראה העתיד העיקרי של ייצור התוכן ברשת. חברה זו היא לא גורם זניח. היא מוערכת כיום בשווי של מיליארד דולר, ומושכת יותר תנועה מרבות מחברות המדיה הגדולות באינטרנט. היא מייצרת כרגע 4000 כתבות ביום, ומבקשת להגיע לייצור של מיליון כתבות בחודש. והיא כמובן לא היחידה. יש לה מתחרות שמנסות לאמץ את אותה שיטה, ואף חברות כמו AOL מדברות על מעבר למודל של ייצור חדשות המוני.

זהו המשכו של התהליך שהפך תרבות ויצירה ל”תוכן”. כעת המוצר הופך למהונדס יותר, אוטומטי יותר ואנושי פחות. מראית העין שעוד העניקה לתוכן ערך כלשהו נזנחת לטובת אלילי האלגוריתם והאופטימיזציה.

זוהי גם כלכלת השוק בשיאה. כי מהו אותו תוכן מיוצר אם לא מענה ישיר על צרכי השוק? במקום להסתמך על חוות דעת מוטה ומלאת אינטרסים של עורכים בשר-ודם, האלגוריתם מנתח מה באמת השוק רוצה. מה אנשים מחפשים, מה אנשים רוצים לדעת. האלגוריתם מספק תשובות לשאלות אמיתיות שאולי לא היו נענות אחרת. (אל תצחקו. זאת באמת טענה של מישהו).

בפרספקטיבה הזאת, ההרפתקה של מגזין “אחר” נראית פתאום כמו בלון חמצן במרכזו של בניין בוער. השאלה האם השיטפון של התוכן המהונדס שהולך להציף אותנו לא ימית את מעט תאי המוח הפעילים שנותרו לנו, ויטביע כל חלקה אחרונה של יצירה אמיתית.

ירדן לוינסקי הוא לא רק פסיכיאטר, אלא גם איש רב פעלים באינטרנט הישראלי. הוא ממקימי האתר קונספציה והניוזלטר הקולקטיב הזכורים לטובה, שפתחו בפני שבילים רבים בעולם האינטרנט הגדול והרחב. הוא ממייסדי אתר רשימות שאירח כותבים רבים וטובים. שילוב זה, של חיית רשת ואיש מקצוע בתחום הנפש מעניקים לדבריו זווית ייחודית ומעניינת, במיוחד כשהוא כותב על הפסיכולוגיה של טוויטר או השפעת המדיה החברתית על הטיפול הפסיכולוגי.

כנראה שפסיכולוגיה ופסיכיאטריה אינם נושאים מספיק אטרקטיביים, והבלוג שלו לא זוכה לקישורים רבים. לכן ביקש ירדן קצת עזרה בלוגוספירית. זאת הזדמנות טובה אם כך להמליץ על הבלוג שלו, להודות לו על הפרוייקטים המעניינים שהיה שותף להם עד כה, ולקוות שעוד רבים צפויים לנו בהמשך.

_______________________

בנושא קשור, אתר רשימות עומד בפני סגירה. כמו כמה מהבלוגרים העצמאיים פה בסביבה, גם אני יכול לארח אצלי עוד בלוג. אז אם יש מישהי/הו מרשימות שזקוקים לאירוח וחושבים שמתאים להם להיות פה לידי, צרו קשר במשרד.

איך אנחנו מקבלים החלטות? רובנו אוהבים לחשוב כי אנו יצורים רציונליים. שוקלים את האפשרויות העומדות בפנינו, בוחנים את הנתונים, משקללים יתרונות וחסרונות. אנו מניחים כי תהליך החשיבה שלנו מתבצע במרחב מנטאלי של נתונים ומידע שמאפשר לנו החלטה מושכלת.

אולם נראה כי ההחלטות שאנו מקבלים והדרך בה אנו תופסים את העולם מושפעים מגורמים רבים שמעבר לשליטתנו ולהכרתנו. התבוננו בצמדי החפצים האבסטרקטיים הבאים. איזה מהם נראה חכם יותר? איזה מהם נראה שמח יותר?

דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

מבחן זה הוא חלק מסדרת מחקרים שערך קאסאסנטו כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסת העולם של אנשים ימניים לעומת שמאליים. הוא גילה כי ימניים נוטים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, לעומת שמאליים אשר נטייתם הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים.

כך למשל ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

קאסאסנטו מבקש לבדוק את שאלת היחסים בין הגוף לבין התודעה והשפה. נקודת המוצא שלו היא הגישה הרואה את התודעה כנטועה בגוף (embodied cognition). התבונה האנושית, לפי תפיסה זו, היא אוסף של כלים קוגניטיביים שהתפתחו כדי לאפשר לנו לפעול בתוך הסביבה הפיזית שלנו. לכן המימד הפיזי – הגוף – עומד בבסיס המחשבה והשפה. המושגים שלנו (ובכללם מושגים אבסטרקטיים) הם ייצוגים וסימולציות של חוויות חישה ותנועה.

המחקר של קאסאסנטו מראה כי לגוף קדימות על השפה. הביטויים השגורים בשפה מייחסים ערכים חיוביים לצד ימין ושליליים לצד שמאל. “right” שהוא גם נכון וצודק באנגלית. “קם על צד שמאל” בעברית. ההטייה של השפה לטובת הימין נובעת מן הסתם מהיות הימניים הרוב באוכלוסיה.

אם השפה היתה הגורם המשפיע על תפיסת העולם, היינו מצפים כי גם אנשים ימניים וגם שמאליים ייחסו ערכים חיוביים לצד ימין, בהתאם להטייה שהשפה יוצרת. אולם העובדה כי אנשים שמאליים “מתנגדים” להטייה הלשונית מראה כי הגוף בונה את תפיסת העולם שלנו ואת הדרך בה אנו משתמשים במושגים ובמטאפורות. קאסאסנטו טוען כי אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות (הוא קורא לתיאוריה The Body-Specificity Hypothesis).

אנו השמאליים רגילים שהעולם מתנהג מוזר. זה לא רק המספריים ההפוכים או פותחן הקופסאות הבלתי אפשרי. גם סיטואציות חברתיות מהוות סוג של אתגר. (שמאליים, למשל, נוטים להתנגש יותר באנשים ברחוב. רוב האנשים זזים ימינה כשמישהו בא מולם. אנחנו זזים שמאלה).

המחקר של קאסאסנטו מראה כי ההבדלים משתרעים על מרחב גדול הרבה יותר, ונוגעים גם במערכות המושגים הבסיסיות המנחות אותנו. באיזו רמה משפיעים הבדלים אלה על חייהם של ימניים ושל שמאליים? האם גם הבדלים גופניים אחרים הינם בעלי השפעה דומה? (איך משפיע, למשל, הגובה על תפיסת העולם?). אלו שאלות מרתקות וחשובות, והתשובות להן מתחילות, אולי, להתגלות עכשיו.

עוד על המחקר ניתן לקרוא כאן וכאן.

טיעון המוח בקופסה (brain in a vet) הוא ניסוי מחשבה פילוסופי קלאסי, אשר בא לערער על יכולתנו להכיר את המציאות לאשורה. (או בניסוח מודרני יותר – “כולנו חיים במטריקס, אח שלי!”). אך יש אנשים שעבורם אין זה מצב היפותטי אלא עובדת חיים.

רום האובן (Rom Houben) נפגע בתאונת דרכים לפני 23 שנים. הרופאים אבחנו אותו כ”צמח” – במצב של תרדמת, ללא הכרה או תחושה. וכך שכב האובן בבית החולים ללא תנועה, במשך 23 שנה. עד שלפני שלוש שנים, בעקבות סריקות מוח חדישות, התברר כי מוחו של האובן מתפקד באופן מלא. האובן היה אמנם משותק באופן מוחלט כל אותן שנים – אולם שהה בהכרה מלאה, רק ללא יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון.

לאחר טיפול פיזיותרפי מפרך שנמשך לאורך שלוש השנים האחרונות הגיע האובן למצב בו הוא מסוגל לתקשר עם העולם. בעזרת מסך מגע, אצבע אחת ומטפלת מסורה הוא מקליד את מחשבותיו.

האובן מספר כי בכל אותן שנים שמע והיה מודע לכל מה שקורה סביבו, אך לא היה מסוגל להגיב. כדי להתמודד עם מצבו הוא נסוג לתוך מוחו ויצא לטיולים אל העבר ואל מציאויות אחרות. לעיתים, אומר האובן, הוא היה רק הכרה ערה ולא שום דבר אחר.

זהו סיפור מרתק על המוח האנושי ויכולתו להסתגל למצבים בלתי-אפשריים. זהו גם סיפור מעורר מחלוקת. האובן נזקק לתיווך של המטפלת שלו כדי להביע את עצמו. המטפלת מחזיקה את ידו ומובילה אותה על גבי מסך המגע בהתאם לתגובותיו. למתבונן מהצד (ראו את הסרטון בהמשך) נראה הדבר קצת כמו לוח סיאנס. קשה להאמין כי האובן הוא השולט בתנועה ולא המטפלת. מספר רופאים טוענים כי בדקו זאת ומדובר באמת בדבריו שלו. אחרים מביעים ספק וחושבים כי יש פה מניפולציה (מודעת או לא מודעת) של המטפלת. בכל מקרה המחשבה על כך מצמררת.

הנה דיווח מצולם על המקרה:

עוד כתבות ניתן למצוא כאן, כאן וכאן.