מחבר: מרגוליס

הבנקים דופקים אותנו. זו אמרה שהפכה לשחוקה, בעיקר אחרי שמפלגות ביזאריות למיניהן ניסו לרוץ איתה לכנסת. ובכל זאת, קמפיין עמלות הבנקים שמקדם שוקי גלילי ראוי לתשומת לב. כי כולנו משלמים עמלות, וכולנו לא מבינים למה הן גבוהות כל כך. הכסף שלנו כבר אצלכם, לעזאזל. ואתם עוד לוקחים עליו עמלה. חמדנים. תחמנים. ובעיקר, לא שמים עלינו קצוץ. אז למה שלא נילחם על פרוטותינו?

אנחנו נלחמים מלחמות זעירות על דמי כיס. אבל אפשר גם לשאול את השאלה הגדולה – איך הגענו למצב הזה? האם הוא הכרחי? האם המערכת הבנקאית, הכסף המרכזי, הכלכלה הזו שכולנו נחנקים בתוכה, היא האופציה האפשרית היחידה?

במאמר מעניין זה מוצגת תשובה אפשרית לשאלה. המאמר סוקר את ספרו של תומאס גרקו –The End of Money and the Future of Civilization, ומנסה להציב אלטרנטיבה למערכת הכלכלית הנוכחית בדמות מערכת אשראי הדדית. זוהי מערכת בה הכסף אינו “שייך” לאף גורם מרכזי. האשראי ניתן בהסכם בין חברי הקהילה לבין עצמם ללא מעורבות צד שלישי, כך שאין צורך בריביות שיוצרות צורך בגדילה מתמדת ומכניסות חוסר יציבות. זוהי מערכת שנמצאת בשיווי משקל בין הייצור לצריכה. (אני כמובן חוטא כאן בפשטנות יתר, בין השאר בשל הבנתי המוגבלת בכלכלה. לכו לקרוא בעצמכם. תגידו מה אתם חושבים).

מערכות כלכלה אלטרנטיבית וסחר חליפין כאלה מיושמות באופן מוגבל ברחבי העולם, וגם בישראל נעשו מספר נסיונות (כמו קהילת מחרוזת ובנק הזמן). גם אם נסיונות אלה מוצלחים מבחינה טכנית (אינני יודע אם זה כך), הרי המכשול העיקרי בפני הרחבת מעגל הכלכלה החלופית הוא קודם כל תודעתי. אנו שקועים כל כך עמוק בתוך המערכת הקיימת; כבולים כל כך חזק בתפיסת עולמה, שאיננו יכולים לחשוב כלל על אפשרות אחרת. השיטה נראית לנו כחוק טבע, כגזירת הגורל. אנו שוכחים שהיא מעשה ידי אדם, תוצר של משחקי כוח, מניפולציות ותמרונים פוליטיים על-ידי בעלי הממון והשררה. השיטה לא היתה קיימת מאז ומעולם. היא אינה נצחית. היא הוקמה על-ידינו (ולא כל כך מזמן). וכמו כל דבר, גם זמנה יגיע.

השתחררות מתודעת השיטה מציבה אתגר מחשבתי נוסף. אנו רגילים לחשוב במונחים של גידול וצמיחה. עקרונות אלה עומדים ביסוד השיטה הכלכלית (מכיוון שהיא נסמכת על חוסר וחוב היא זקוקה לצמיחה מתמדת כדי לא לקרוס), והם חדרו (או הוחדרו) לתשתית המחשבה המערבית. כלכלה אלטרנטיבית ומקומית קוראת תיגר על עקרון הצמיחה, ומביאה במקומה את הקיימות (sustainability). זוהי תפיסת עולם אחרת לגמרי שקשה לאמץ מתוך המירוץ המטורף שאנו נמצאים בתוכו. הסרטון הבא מסביר באופן משעשע למה כדאי להתחיל לחשוב על זה ברצינות:

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור החוזר של מצעד העשור של גלגלצ. (יש משהו סימבולי בלפתוח את העשור בטיפוס על המצדה יחד עם דור העתיד, אם כי לא ברור לאן נוטה הסימבוליזם. אבל זה עניין אחר). מה אגיד, נזכרתי כמה מוזיקה מחורבנת נעשית בימינו. אך העניין שהוא שגם המון מוזיקה מצויינת נעשית בימינו, רק שהיא נשארת נחלתם של מעטים בלבד. אין מנוס מלהסיק שלא המוזיקה היא שהופכת מחורבנת, אלא הטעם של האנשים.

משהו רע קורה למיינסטרים. הוא הולך ומחליק מטה על ערמות של זבל בצורות שונות. הוא הולך ומתרחק מכל ניצוץ של איכות. ולא, זו לא נרגנות נוסטלגית. זה זועק מכל עבר. זה נכון לאן שלא נסתכל. יש לא מעט סרטים טובים, אבל ברשימת שוברי הקופות הם לא יוזכרו כמעט. יש טלויזיה טובה מאי-פעם (מי אמר מד-מן?), אבל את שיאי הרייטניג מעטרים שיאים של בהמיות. יש אוכל טוב בעולם, אך מי ששולט הן רשתות הג’אנק-פוד.

זה לא חייב להיות כך, כמובן. במהלך ההיסטוריה, ואפילו זו הקרובה, לא תמיד היה פער גדול כל כך בין המיינסטרים לבין האיכות. נכון שהתרבות הפופולרית נחשבה תמיד לנמוכה יותר והשוליים התהדרו בנוצות של אנינות טעם. אך הפרופורציות מעולם לא היו כל כך מעוותות.

תרבות (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. אין בה שום אתגר, שום תחושת סכנה, שום ערעור על מוסכמות. זהו מעגל שמחזק את עצמו – מי שניזון מתרבות הפלסטיק מאבד את הרגישות ויכולת ההבחנה.

כמו הרואין, תרבות הפלסטיק מקהה את צרכניה, מחליפה את המטבוליזם התרבותי שלהם ומרגילה אותם לצרוך רק את התוצרת הלעוסה והמעובדת שהם מסוגלים לעכל. בדיוק כמו ספקי הסמים, יצרני התוכן ממשיכים לייצר עוד ועוד מאותו דבר, משכללים את הנוסחא, הופכים אותה למדוייקת יותר ולממכרת יותר, כשמול עיניהם עומדת מטרה אחת בלבד – רייטינג.

כי זאת השיטה. הכל מדיד, התוצאה היא החשובה. המספרים צריכים לעלות. יש ביקוש – נספק את ההיצע. מה עומד מאחורי המספרים? למי אכפת. העיקר ששורת הרווח גדלה.

זה עצוב. אך יותר מכך, זה מסוכן. קהות רגשית אינה חיה במרחב מתוחם ובודד. מי שהורגל לשמוע רק מוזיקה מהונדסת, מי שהולעט בספרות שטחית ומיובשת, הוא גם אדם שחושיו האסתטיים והמוסריים הועמו. השניים חיים יחדיו (זאת טענה פילוסופית שיש להגן עליה, אני יודע. לא עכשיו).

המיינסטרים שומע גלגלצ. המיינסטרים מצביע קדימה (או ביבי). זה לא במקרה. הכל קשור בהכל. הדרדרות החינוך, האלימות, השחיתות, האח הגדול, ידיעות אחרונות, גלגלצ. כשהרגישות מותקפת היא כולה נאלמת דום. ההתקפה אולי מגיעה מהחזית התרבותית, אך הפגיעות מתגלות בכל צד. זוהי רגישותנו כבני אנוש שהולכת ונעלמת.

קשה לראות איך נחלצים מתהליך כזה. חברות המדיה הן קרטל סמים ענק וחזק שהולכות ומגבירות את התלות שלנו בהן. המסוממים ממשיכים להזריק. בהיבט הזה, אם מסכמים את העשור, המצב די מחורבן.

__________________

אבל נחזור לרגע למוזיקה. (אני מסתכן פה בהכללות חסרות שחר, אז מקצועני המוזיקה שביניכם מוזמנים לתקן אותי). המוזיקה הפופולרית (אנחנו מדברים על אמריקה, כן?) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים היא ברובה משעממת. בשנות השישים והשבעים יש פתאום קפיצה אדירה בכמות המוזיקה האיכותית שנמצאת במרכז. משנות השמונים ניכרת הדרדרות הדרגתית, שהולכת ומאיצה עד לרמה המבישה של ימינו.

אם אני מנסה לאפיין את גלי המחורבנות האלה במוזיקת המיינסטרים, נדמה לי שמה שמשפיע עליהם הוא יחס היוצרים האמיתיים בתוכה. בשנות החמישים יש הפרדה בין היוצר למבצע. אלו בעיקר הרכבים או זמרים שמבצעים מוזיקה שאחרים כתבו להם. הפריחה של שנות השישים מתבטאת בחזרתם של היוצרים לקדמת הבמה. בשנות השמונים חוזרים לשלוט “המפיקים”, ושוב נוצרת הפרדה בין המבצע ליוצר.

מדוע הפרדה כזו בין היוצר למבצע היא אינדיקציה למחורבנות? יש לכך מן הסתם כמה סיבות. ההשארות מאחורי הקלעים מפחיתה אולי את מידת המחוייבות של היוצר ליצירה, את הסיכון שהוא עצמו נוטל בהבאתה לעולם. באופן פרדוקסלי משהו, פחות סיכונים לא משחררים את היוצר אלא הופכים את היצירה עצמה לנטולת סיכונים. כמו כן, הפוטנציאל הנוסחתי יותר גדול. יש יותר שליטה על התהליך. נשלב את היוצר הנכון עם המבצע הנכון ועם המפיק הנכון ונייצר שיר נכון שהתחנות הנכונות ישדרו לאנשים הנכונים.

מה זה משנה בעצם? אולי יש פה סוג של תקווה. אולי הפרגמנטציה שמביא האינטרנט תחזיר קצת את היוצרים לפוקוס ותחליש את פס הייצור התרבותי-תאגידי (שיש לשרוף מן היסוד ויפה שעה אחת קודם!). אולי הפוטנציאל לקשר ישיר בין יצרן לצרכן שמערער על המודלים הקיימים של הפצת מוזיקה וספרים יביא לפריחה נוספת של יצירה מקורית. אולי.

ואולי אנחנו צריכים עוד לרדת הרבה יותר נמוך כדי שמשהו ישתנה.

אנחנו כבר מזמן לא כותבים אל המגירה. הכתיבה ברשת היא שיחה (אמרו את זה קודם). אנחנו כותבים ומצפים שמישהו ישמע, ואולי גם יגיב. אנחנו כותבים ומקווים ליצור דיאלוג. אנחנו כותבים וחולמים להשפיע.

אבל אף אחד לא באמת מקשיב. כלומר, אנחנו מקשיבים לעצמנו. מעגל קטן של כותבים שמדברים זה עם זה. אך איננו מצליחים לפרוץ החוצה. זה, בגדול, מה שטוענת תגית בפוסט מומלץ ומעורר מחשבה.

“האם זוהי תכליתו של השיח שלנו? לשכנע את המשוכנעים?” היא שואלת. ויש לה גם הצעה מעניינת. להרים פלטפורמה של תוכן שידבר להמונים – סיפור בהמשכים, בלוג של טיפים או של אופנה – תכנים גוררי רייטינג – שדרכה ניתן יהיה להגיע לקהל שאין לנו גישה אליו בדרך כלל. סוג של ערוץ 2, אם תרצו, אבל עם אג’נדה אידיאולוגית.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתלהב מההצעה. כי באמת, למה להפקיר את עיקר השיחה בידיהם של אחרים? בואו נסתנן אל המרכז, נכבוש את הרייטינג ונגניב פנימה רעיונות חתרניים ומרחיבי דעת! קשה לא ללכת שבי אחר הפוטנציאל השובבי שטמון פה.

אך ככל שאני הופך ברעיון, עולים בי יותר ספקות ושאלות. נניח בצד את ההיבטים המקיאווליאניים שתגית עצמה מכירה בהם ואת המלכודת הפטרנליסטית הצפויה (“הנמכת” השפה שלנו כדי להביא את דעותינו להמונים). יש שאלה בסיסית הרבה יותר – למה שנצליח? מי אומר שאנו מסוגלים בכלל לפנות למיינסטרים? למה שנצליח לשעשע את ההמונים?

ולמה שהם ירצו לשמוע? הרי טוב וחמים במרכז, מחככים את הידיים למול מדורת השבט. נוח לברוח אל האח הגדול, לסמוך על יאיר לפיד, להאמין למה שכתוב בידיעות אחרונות. זה קל, זה ברור, זה מנחם. מדוע שירצו לצאת אל מחוץ למערה, אל המדבר סחוף הרוחות של הממשי?

ואולי בכלל לא זאת הדרך. אולי אין טעם לנסות לחדור אל המיינסטרים, לדבר מבפנים, בשפה שלו. אולי דווקא הההדפקות המתמדת מהשוליים – עם כל התסכול שבה – היא האפקטיבית יותר. אולי החשיבות טמונה דווקא בהצבת האלטרנטיבה לשיח הפופולארי, בהמנעות משחייה בסחי.

האפקט יכול להיות מצטבר. אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, אבל לא רק. אנחנו רשת. זה עידן המדיה החברתית, לעזאזל. יש לנו פייסבוק. יש לנו טוויטר. המעגלים מתרחבים. אלו כבר לא רק אותם מאה מנויי הרסס הקבועים. בכל פוסט, בכל טוויט, יש פוטנציאל למצטרף חדש. עוד מישהו הפיץ אותנו הלאה, למעגל החברים שלו. עוד אדווה שנוצרה במימי הרשת. לאט לאט אנחנו מחלחלים קצת יותר פנימה. זה איטי. זה מתסכל. זה נראה לא אפקטיבי. מתחשק להרים ידיים ולשבור את המקלדת. אבל אולי דווקא הטפטוף הזה הוא שינקב את החרירים שיביאו לקריסת החומה.

אז ראיתי את אוואטר.
עזבו את הדיונים אודות העלילה או המשחק (הם לא באמת כאלה גרועים). צריך לראות אותו ולו בשביל להבין מה הרגישו אותם אנשים לפני יותר ממאה שנה, בעת שצפו ברכבת המגיעה לתחנה.

בניגוד למיתוס, הקהל כנראה לא ברח בבהלה. אך האנשים ישבו מרותקים לכיסאותיהם במשך אותם 50 שניות, מתבוננים בפליאה בפיסת עולם אשר נקרעה ממנו והועברה למסך. באולם החשוך התגלתה בפניהם מציאות חדשה.

הקולנוע ניסה מאז ומתמיד להעביר אותנו למציאות אחרת. לשכנע אותנו כי המסך הוא בעצם חלון. ככל שהתמונה הפכה אמינה יותר, כך התחזק כוחה של האשליה.

אווטאר הוא השלב הבא. היכולת ליצור עולמות בדיוניים לחלוטין ומציאותיים לחלוטין הגיעה לרמה חדשה. עבור ילדינו, הקולנוע של היום יראה כמו סרטים בשחור-לבן למי שגדל לתוך עולם של צבע. אוואטר הוא לא רק סרט. הוא העתיד.