מחבר: מרגוליס

פעמים רבות אני נשאל –
אז מה אתה מציע? אתה יוצא נגד החברה הקפיטליסטית, נגד המערכת הבנקאית, נגד תרבות ההמונים. אך איפה החלופה? תן הצעה פרודוקטיבית, משהו בונה, רעיון לאופציה אחרת. למה רק לבקר ולשלול? זה לא מוביל לשום מקום.

אני מהרהר לא מעט בשאלה זו.
נדמה לי כי ישנם שני כיוונים שיכולים להבהיר את החשיבות של השלילה (כמו גם את חוסר היכולת של מתן אפשרות חיובית).

א.
אחד ממושגי היסוד של הפילוסופיה ההודית הוא השחרור. פרופ’ שלמה בידרמן מסביר כי בעוד שבמערב עסוקים ב”שחרור ל…”, הרי שבהודו הדגש הוא על “שחרור מ…”. בדת ובמיסטיקה המערבית רווח הרעיון של מעבר למצב הוויתי אחר, ומודגש המקום אליו רוצים להגיע (האור שמחוץ למערה, גן העדן). בפילוסופיה ההודית, לעומת זאת, ההנחה היא כי לא ניתן להשתחרר על ידי החלפת מצב דברים אחד באחר. אפשרות השחרור טמונה ביכולתו של האדם לשנות את עצמו – להשתחרר מאישיותו ומתפיסותיו שלו לגבי הדברים. השחרור הוא ממצב קיים (סבל), ואין לדעת מה יקרה לאחריו (מצב השחרור הוא מעבר לאפשרות הידיעה).

נקודת המוצא של השחרור היא תודעתית. יש להכיר במצב הקיים, להשתחרר מכבלי האשליה, לראות מעבר למסך הערפל של המוכר והידוע. איננו יכולים לדעת לאן תוביל הדרך, אך בעצם ההכרה של הקרעים שבמציאות סביבנו מתחיל להתחולל השינוי.

ב.
הרברט מרקוזה מתאר את החברה המתועשת המודרנית כחברה “חד-ממדית”, חברה בה מורדמים המתחים המאיימים על יסודותיה ונעלמת אפשרות ההתנגדות. הקפיטליזם המודרני, דרך הקדמה, הטכנולוגיה והשפע שהוא מביא, מציב את עצמו כמבנה החברתי הטבעי וההכרחי. כל נסיון לערער עליו נתפס כלא רציונאלי או כמוקצה תרבותית (“קומוניזם!”). זהו מצב של “טוטליטריות-דמוקרטית”. הגבול בין הפרטי והציבורי מטשטש, האנשים מאמצים את ערכי הממסד כחלק מעצמם (מוצרי הצריכה הופכים לאופן בו אנו מגדירים את עצמנו. חברת הצריכה נהיית הדרך היחידה להתקיים).

הקפיטליזם הצרכני מטמיע לתוכו את נסיונות ההתנגדות והורג אותם ברכות (היפים הופכים ליאפים, ל.ס.ד הופך לקוק, התעוררות הופכת לניו-אייג’). המכונה מעכלת את השוליים החתרניים ומשלשלת אותם חזרה למרכז. resistance is futile.

א+ב.
קשה, ואולי בלתי אפשרי, להציב אלטרנטיבה למצב הקיים. לא ניתן לתכנן ולהנדס מערכת חברתית חלופית. ראשית אנו צריכים לחזור למצב של התפתחות. למצב דיאלקטי של תסיסה חברתית ותרבותית שתנביט מתוכה באופן אורגני את השלב הבא. לא ניתן לדעת מה יהיה שלב זה. כל שבאפשרותנו לעשות הוא להצביע על הקרעים שסביבנו. לאמן את התודעה לראות את הסדקים, לתת להם לגדול ולגדול עד שיבלעו את שרידי האשליה. ומתוך הריק אולי יצמח משהו חדש.

הפוסט נמחק
נכתב, פורסם
ואיננו עוד
העמוד לא נמצא
היה פה פוסט מעניין
ועכשיו אין
רוחות הרפאים של הרשת צורחות בדממה

…אז מתחילים לצוץ מחקרים שטוענים כי צריכת משקאות קלים מעלה את הסיכון לחלות בסרטן. ואנשים מתארים מה קורה לגוף כששותים קולה (דרך מרמיט).

ועדיין רובנו חושבים שמשקאות קלים אינם מזיקים.

טוב, זה מה שאמרו בזמנו על סיגריות, לא?

(זכויות יוצרים לכותרת ולחלק מההפניות שמורות לאלעד, שעדיין מתעקש לא לקיים נוכחות אינטרנטית מכל סוג שהוא).

אילת הופכת בעקביות ובהתמדה לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה פנינת טבע וחוף נושאת עיניה ללאס-וגאס, מתנכרת לכל מה שטוב בה ומתאמצת להדגים כיצד רומסים מרחבים ציבוריים לטובת אינטרסים פרטיים של בעלי ממון. זה קורה בגדול על קו החוף שהולך ונעלם לטובת מלונות יוקרה; זה קורה בקטן בהפיכת הרחוב לקמפיין פירסומי.

מתוך הבלוג של משרד הפרסום שלמור אבנון עמיחי:

מדובר בפרויקט שאפתני ומיוחד של חברת טמבור בשיתוף מלא עם עיריית אילת אשר אישרה למשך חודש אחד כחלק מחודש הצבע של ישראל, לאפשר חניה חינם לאורך כל רחוב הים המקביל לרצועת המלונות הארוכה של אילת. ההכנות הקדחתניות בשטח החלו כמה ימים מוקדם יותר וכללו ניקוי אבני השפה בלחץ אוויר, שטיפה שלהם וצביעה בצבעים מיוחדים.
ההשקה החגיגית של הפרויקט נערכה ביום חמישי אחר הצהריים בטקס גדול במעמד ראש עיריית אילת מר' מאיר יצחק הלוי אשר השיק את הפרויקט ביחד עם מנכ"ל טמבור בגזירת סרט צבעוני למול קהל של מוזמנים גאים ומחפשי חניה מאושרים.

עכשיו, תשלום על חניה ברחוב אמנם מעשיר את קופת העיריה, אך ההצדקה לו היא הנסיון לווסת את הדרישה למשאב מוגבל (מקומות החניה). אז מה אנחנו למדים כאן? שבאילת, כנראה, אין באמת בעיה של חניה. אפשר לתת לתושבים לחנות בחינם למשך חודש לאורך כל רחוב הים, רק צריך מישהו שיכסה את הירידה בהכנסות. או לחילופין, שיש באילת בעיית חניה, אבל לעיריה לא ממש אכפת ממנה. מה שחשוב זה מאיפה יכנס הכסף. (כן כן, אילת לא המציאה כלום. גם תל- אביב לא טומנת ידה בצלחת בהפקעת מרחבים ציבוריים לטובת תאגידים. זה לא אומר שאי אפשר לרדת על עיר אחרת לשם שינוי).

אבל למה לעצור כאן? יש כל כך הרבה קמפיינים נוספים שאפשר להריץ. למשל, למשך שבועיים התושבים יקבלו מים בחינם, והמים יצבעו בצבעה של חברת הסלולר הנבחרת! או שבגני הילדים העירוניים ינתן חודש לימודים חינם, והילדים ישירו כל בוקר ג’ינגל של חברה לביטוח ישיר! אנשי הפרסום באקסטזה! האפשרויות… האפשרויות… השמיים הם הגבול! (אה, שמיים – נפזר עננים בצורה של סמל הבנק ונוריד גשם צבעוני באוגוסט שיסמל גם איך אנחנו משתינים על כולם בקשת! וככה גם נקדם את הפיכת אילת ללונדון).

טמפל גרנדין, אותה הזכרתי בעבר במאמר על אוטיזם, שפה ומחשבה התארחה בכנס TED האחרון. בהרצאה מסבירה גרנדין בקצרה על האופן הויזואלי של החשיבה שלה, ומתמקדת בצורך לתת מקום במערכת החינוך לתלמידים בעלי צורות מחשבה שונות מהמקובל.

ללא אנשים על הספקטרום האוטיסטי, טוענת גרנדין, האנושות לא היתה מתקדמת באותו אופן, מאחר ואלו האנשים שמובילים את הפיתוחים הטכנולוגיים והמדעיים. אוטיזם ותסמונת אספרגר מוזכרים זה מכבר כתופעה נפוצה בעמק הסיליקון (ובעולם המחשבים והתוכנה בכלל), וכן נקשרים בשמם של אנשים מובילים, כמו למשל ביל גייטס ואלברט אינשטיין.

הקריאה של גרנדין רלוונטית כמובן לא רק לאנשי הספקטרום האוטיסטי אלא לאנשים בכללותם. מערכת החינוך כפס ייצור המוני אינה מסוגלת לתת מענה לילדים הרבים שנמצאים מחוץ למשבצת המקובלת (אם בכלל ניתן לסמן משבצת כזו). היא מוציאה תחת ידיה דורות של ילדים סובלים, שגדלים להיות אנשים מתוסכלים ומבוזבזים מכיוון שלא ניתנה להם האפשרות להתפתח באופן המתאים להם ולמצוא עניין בדבר הנכון. המערכת הופכת פחות ופחות רלוונטית בעידן המודרני. לטובת דור העתיד, אני מקווה שנזכה לראות חלופות מתאימות במהרה.

כולנו קראנו מן הסתם רשימות כאלה ואחרות ובהן עצות לבלוגר המתחיל או המתקדם, “איך לעורר את קוראיך”, “10 כללים לפוסט מצליח”, אתם מכירים את הפורמט.

אחת מהעצות החוזרות על עצמן קוראת לסיים את הפוסט בשאלה לקוראיך. להעביר את הדיון אליהם, לעורר אותם להגיב ולנהל שיחה.

טוב ויפה. כשעושים את זה פה ושם זה נסבל. בעיקר כשיש טעם והגיון לסיים בשאלה. אבל כשיותר ויותר פוסטים בקורא הרסס שלי מסתיימים באופן שכזה, התחושה המצטברת היא של מיאוס. זה נוסחתי, זה קלישאתי, זה חוזר על עצמו, זה נראה כמו אוטומט. חברים, כל תבלין יש לשים במידה. הוסיפו יותר מדי ממנו, והתבשיל נהיה מסריח.

אבל מה אתם אומרים? האם גם לכם זה מפריע? האם אתם מסכימים כי הטריק הזה מוצה עד תום? או שמא אתם מוצאים אותו אפקטיבי?