לפעמים נדמה כי העולם סביבך נע במהירות הולכת וגוברת. אנשים נוסעים וחוזרים, עושים את זה או את ההוא, מתקדמים, נופלים, קמים, חוגגים, מתעשרים. אתה מתבונן עליהם מתוך קיומך הצמיגי, כל צעד שלך דורש מאבק בחומר האפל שמקיף אותך, נדבק אליך, מתנגד לכל תזוזה. עייף רק מהמחשבה על ההתנגדות הצפויה, אתה מוותר ומתבונן עליהם מטשטשים והולכים במערבולת המסתחררת סביב.
לפעמים אתה דוהר בתוך עולם מנומנם. גולש בירידה ללא בלמים, התאוצה מאיימת לנפץ את עורקיך, שיניים חשוקות וגוף דרוך. סביבך אנשים נחים, נהנים, מתענגים על שקיעה או זה על זה. חולמים בהקיץ ומחייכים ללא סיבה, משתכשכים בלאות נעימה במים המרעננים של החיים. אתה חולף על פניהם בחטף, גונב מבט אחרון עד שהרוח שוב מסמאת את עיניך הדומעות.
שירי המלחמה והזכרון מלווים אותנו מילדות. אנו שומעים אותם בכל שנה. בבית הספר, לבושים לבן, יושבים ונושאים את הדממה במבוכה של מי שמרגיש את חומרתה אך אינו מסוגל עדיין להבין. ברדיו, ביום היחיד שהם נשלפים ממדף התקליטים. בכיכר, שרים ומתרגשים ומנסים לשמר איזו תחושת-ביחד שהולכת ומתפוררת משנה לשנה.
ברובם מספרים השירים את אותו הסיפור – יפי הבלורית והתואר שבמותם ציוו לנו את החיים, הרעות ואחוות הלוחמים, הגבורה, אלה שאינם עוד, הציווי לזכור ולא לשכוח. יראה והוד ועצבות אין קץ.
אבל פה ושם מסתננים בין חרכי מצבת הגרניט השחורה כמה עשבים שוטים. שירים שנכנסו לקאנון האבל הרשמי אך מספרים סיפור קצת אחר. שירים שמדברים על אותם דברים שאודותם אין לדבר. שירים כמו אליפלט. שירים כמו הייתי נער.
היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב, היה לי נער,
צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.
הקרב נדם, ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.
הוילונות הוסרו והנייר גורד
פקיד העירייה נעל את המקלט
שלוחות הדשא מטפסות ומעלות
ירוק טרי על צלקות התעלות.
הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
עימדי בשער נערה עימדי בשער
אני חוזר אלייך בדרכי עפר
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.
גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב, היה לי נער…
שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות
שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות
על מדרכות בין שולחנות בירידים
המיני שב להשתלט על המדים.
על גל האתר צועדים הפזמונים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
עימדי בשער נערה עימדי בשער…
המלחמה הסתיימה. החיים חוזרים לקצבם העירוני הרגיל של מסחר ובילוי והנאות. ציווי הזיכרון מתחלף במציאות של “לא להזכיר את אלה שאינם”. אך בתוך השגרה הזו המבט מתעכב על מה שלא ניתן להחזיר לאחור. על אותם הפנים שהיו שם, שראו, שחוו את האפלה הגדולה הזו ואינם יכולים להניח לה. פנים שנשארים שונים, חתומים, אוצרים בתוכם את כל מה שהשירים האחרים אינם רוצים לדבר עליו. פנים הלומי קרב.
הפנים האלה מזכירים לנו שההפרדה בין שם לפה, בין אז לעכשיו, היא מלאכותית. מה שקורה שם חוזר הביתה. המדים אולי חוזרים לארון, אבל הפצעים ממשיכים לדמם מסביבנו. את הפנים החתומים אנו רואים בצורות שונות כל הזמן. אלו פני הצעירים שמתפרקים לרסיסים בהודו, כמו גם אלה שמנסים להחיל את השלטון הישראלי על פסגות ההימלאיה. אלו פני הנהגים היוצאים למלחמה בכבישים. אלו פניהם של הבורחים ושל המחפשים.
השיר, שנכתב ערב מלחמת ששת הימים עבור תוכניתה העשרים של להקת הנחל, היה חריג לתקופתו. במידה רבה, הוא חריג גם היום. מילות השיר נכתבו על-ידי דוד עתיד (הלחן נכתב על-ידי יאיר רוזנבלום), סוציולוג ופסיכולוג חברתי, חבר קיבוץ משמרות ולאחר מכן מעגן מיכאל. באופן אולי לא מפתיע, הפך ברבות השנים האיש שראה את הפנים החתומות ל”סוכן של שינוי פנימי”, למקדם של דו-קיום ושלום, ולפעיל בתנועה למען הגדלת הכוח הנשי בפוליטיקה ולערעור על השלטון הגברי הכוחני.
שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!
טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.
כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.
קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.
אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.
כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.
אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?
ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.
מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.
האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?
קשה להיות אופטימי בארץ הזאת. פרשיות שמושתקות, מתחים חברתיים, פצצות מתקתקות, שחיתויות בצמרת. לאן שלא תפנה, הכותרות המאיימות מכות בך.
קשה עוד יותר אם אתה מנסה לבחון בעין ביקורתית ומפוכחת את העולם שסביב. ההצצה מעבר למסך הערפל מטלטלת; המוח מסתחרר מרשתות עכביש של מניפולציה, מסחור, שקר, הסתרה.
ועצב כבד נופל על הכל.
אחד מהפוסטים האחרונים של שחר הפגיש אותי, שוב, פנים מול פנים עם העצב הזה. אומר שחר בתגובות לפוסט:
כן, אין ספק שאיזה עצב מרחף מעל כל זה, והעצב משנה את המוקד שלו כמעט בכל שורה כאן, או לפחות העצב שנלווה לכתיבה עשה כך.
יש כאן עצב על תרבות פלסטיק משתכפלת ועצב על דחיקתה של התרבות למעמד פתייני צמוד לקופה, ויש כאן עצב על הורות שמחפשת פתרונות נוחים ועל תרבות שנצרכת על-ידי הילדים כמעט בלי שההורים שמים לב ואז עצב על העייפות הנצחית שמכריעה אותנו מעת לעת.
וכן, בכותרת ובסיום יש כאן עצב, קונקרטי, לכאורה לפחות, על חלום שהתרסק, ועל המצבה הכואבת שנשארת לחלום הזה עוד שנים אחר כך.
והעצב הזה הופך למשא כבד, שק אבנים שאנו סוחבים לכל מקום ורק ממשיך ומתמלא בכל מפגש נוסף עם הקרעים שמסביבנו.
ולפעמים גם נדמה כי אנו סוחבים את שק האבנים שלנו מרצון.
כי העצב הזה מגדיר אותנו. הוא נותן לנו משקל, נפח, מהות. הוא נותן לנו משמעות.
אבל השק הוא שלנו. ולפעמים צריך להגיד למציאות – “זאת לא את, זה אני” – לזכור שהעצב הוא בי, לא בה, הוא המתנה שאני מביא איתי למפגש, והיא פתוחה ומכילה ומוכנה לקבל אליה את הכל.
ואולי החתרנות האמיתית, ההתנגדות האמיתית, היא באמת, כדברי צ’יקי, להיות שמח.
עכשיו כשאתר רשימות עומד לפני סגירתו הסופית וכותביו מתפזרים לכל עבר (ובעיקר לעבר הוורדפרסי), ובהשראת חג החירות שעבר עלינו לטובה, יש לקרוא קריאה נרגשת –
שחררו את הפיד שלכם לחופשי! הלאה עם הפיד המקוצר! עברו לפיד מלא!
מנהלי רשימות התעקשו לשמור על פיד חלקי, אבל עכשיו ההחלטה בידיכם. זה הזמן לשנות את ההגדרות ולתת לפיד שלכם להראות במלוא הדרו.
הפיד המקוצר מכריח אנשים שרוצים לקרוא את הפוסט שלכם להכנס אליכם לבלוג. מעבר לפיד מלא יקטין אולי את מספר הכניסות – אבל יגדיל את מספר הקוראים.
אנחנו הרי מוצפים במידע. הסינון הוא מהיר. פידים מקוצרים הם הראשונים לסבול. למי יש זמן ללחוץ, לפתוח טאב, לחכות לעליית הדף – רק כדי להבין אם שווה להשקיע פה זמן קריאה. אך על פוסטים שלמים ניתן לעבור, לרפרף, ואם משהו תופס את העין לשקוע, להשקיע, ואז – אם משהו תופס גם את השכל או את הלב – ללחוץ, להכנס, להגיב, לשוחח.
אני מניח שרובכם כותבים מכיוון שאתם רוצים שדבריכם ייקראו. למה לחתוך בבשר החי? תנו למילותיכם את המקום שהן צריכות. שחררו את הפיד!
0. סרטון קצר מביקורם המשותף של קלינטון ובוש בהאיטי הגיע למהדורות החדשותבעולם כולו. בסרטון נראה בוש לוחץ את ידו של תושב האיטי, ואז מנגב אותה על חולצתו הלבנה של קלינטון. אם במקרה הצלחתם להתחמק מהסרטון, הרי הוא כאן.
1. מה אנו רואים פה? בוש לוחץ יד לאדם כלשהו הנמצא מחוץ לטווח המצלמה. לאחר מכן הוא טופח קלות על כתפו של קלינטון ומחליק אותה מטה על שרוולו. התנועה נראית כאילו מנגב בוש את ידו על החולצה תוך שהוא מסתיר זאת כטפיחה ידידותית על שכם. באותה מידה, יכולה התנועה להתפרש (כמו שטען אחד הפרשנים) כאילו מנסה בוש לזרז את קלינטון, שמתמהמה בלחיצות ידיים עם הקהל.
2. אבל בוש הוא רד-נק גזען וטיפש. הוא לחץ את ידו של אדם שחור. ברור שהוא מנסה לנגב את היד על החולצה (הלבנה!) של קלינטון.
3. אילו סטריאוטיפים חושף הסרטון? האם את אלה של בוש, או שמא את אלה שלנו? האם בתמונה הזו הגזען הוא בוש, או הצופה הממהר לתייג את ה”שחור”, ה”גזען הטיפש” וה”לבן הטוב”?
4. תפיסה של מורכבות דורשת אורך נשימה. אנו חיים בעידן בו לנשימה אין מקום. אנו צורכים את המידע שלנו במקטעים מתקצרים והולכים. בזמן אמת. תשומת הלב שביכולתנו לתת לכל פיסת מידע היא מזערית. הסינון צריך להיות מהיר ומיידי. נוח לנו לסווג כל דבר מתחת לקטגוריות מוכרות וידועות. “עוד סרטון של בוש עושה שטויות”. את המגירה הזאת אנחנו מכירים.
5. תפקידם של אמצעי התקשורת להעביר מורכבות. כלומר, זה היה צריך להיות תפקידם. אך אמצעי התקשורת הפכו לתגרנים. הם מתחרים בצעקות. ובצעקות אין מקום למורכבות. יש רק סיסמאות.
6. אמצעי התקשורת מנסים להלחם במדיה החדשה במגרש שלה. זהו עולם של sound bites ולא של ראיונות עומק. עולם של מקטעים ולא של תמונה שלמה. עולם של סרטוני יו-טיוב שאולי, ואולי לא, הוצאו מהקשרם.
7. במקום לספק את ההקשר ולהצדיק את מקומם, הופכים אמצעי התקשורת לנספחים של יו-טיוב.
[תמונה – r-eal]
