מחבר: מרגוליס

"המידע הוא שלך!" הם אומרים. "אתה בשליטה, אתה מחליט, אתה בוחר!". הם נותנים שמות, ממציאים מינוחים. OpenID. DataPortability. הכל פתוח. הכל גמיש. תיקח, תזיז, תעלה, תאשר, תחסום, תחליט. מסממים אותך בטכנולוגיות נוצצות, פרוטוקולים אפרוריים ומילים מרוממות רוח. אנחנו לטובתך, הם מבטיחים, אידיאולוגיה נעלה, חירות המידע, הטכנולוגיה משחררת ורוח החופש נושבת על פני המים.

"You own your data" הם אומרים, "but we own you" מסננים בלחש מתחת לשפם. ובחדריהם האפלוליים מתרקמת מזימה, מזימה על מכאוב. הם מבקשים את נשמתך, את שמך, הם רוצים לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, מאין באת ולאן אתה הולך; מי החברים שלך, את מי אתה מחבק בלילה, מה אתה מביא לה מתנה, מה תרצה לאכול? אולי תוספת בצד? מה אתה אוהב לקרוא, לשמוע, לראות, להריח, למשש, ללקק, מתי נולדת ולמה אתה לא מגולח, יש לנו בדיוק מה שאתה צריך, רק תלחץ פה בבקשה.

הם עוטפים אותך בצמר גפן מתוק, ורוד, אורירי, דביק, נצמד לעור ומקיף אותך מכל הכיוונים ואתה ניזון ממנו ולא יכול להתנתק. הם מחליפים את מטבוליזם הרשת שלך בנטיפי סוכר שמובילים לבקתה שלהם, כולה צבעונית ומרופדת סוכריות, מחככים ידיים בהנאה כשאתה צועד לתוכה מרצונך החופשי, מוסר את הדרכון בכניסה.

לאט לאט הם סוגרים את הדלת, אוטמים את החלונות. הם ממלאים את האויר בתמונות מבהיקות ובצלילים קופצניים, חושיך מתערפלים תחת הגשם המסחרר של אפשרויות והצעות. מוחך קורס אט אט לבלילה של מילים קנויות ואתה נשאר נטוע במקומך, בוהה בצללים המקפצים על קירות המערה.

"העובדים שלנו" – בכל מקום.

"האנשים שעובדים אצלנו" – פחות אבל עוד כואב.

"האנשים שעובדים איתנו" – הביאו לי מנהל שמדבר כך מתוך אמונה ואראה לכם בן-אדם.

דב חנין לראשות העיר.

יום שישי בלילה, חושך בחדר המדרגות. האב החרדי ובנו הקטנטן מגששים דרכם אל הקומה השלישית. אחד השכנים יוצא בקומה אחרת ומדליק את האור. "זה גוי הדליק את האור!" קורא הילדון בשמחה.

ומנגד, טובי בחורינו אכולי שנאה.

_________

עדכון: הפוסט המקושר (שכלל נאצות קשות כנגד חרדים) הורד ואינו זמין עוד.

– אז מה בעצם רצית לומר פה?

– שהמגורים במעוז החילוניות לצד חרדים (גם אם רובם חוזרים בתשובה), באופן (כמעט) נטול חיכוכים, נותנים לעיתים אשליה – או תקווה – של אפשרות לדו-קיום אנושי ושקט. אבל ייתכן כי הפחד מפני האחר, שמפעפע במעמקים, עומד כל רגע על סף התפוצצות.

הוזמנתי על-ידי מרמיט לפרגן. עוד לא החלטתי מה דעתי על משחקי הבלוג-שרשרת האלה, אבל מתוך פירגון למרמיט (אחלה בלוג!) (וגם כי בכל זאת זו פעם ראשונה שהחבר'ה מזמינים אותי לשחק), התיישבתי לכתוב (זו גם הזדמנות להשקיע קצת בבלוג, שהוזנח מסיבות שונות אך משמחות). (וגם אפשר להשתמש בהרבה סוגריים אז בכלל טוב).

1. לבני ציפר. כי מישהו צריך לקחת על עצמו את תפקיד הילד המתחכם והמעצבן שכולם אוהבים לשנוא. תפקיד כפוי טובה, אך חשוב – כשהוא מציב בפנינו מראה עקומה שמתעקשת להבליט דווקא את הפגמים. ציפר לפחות עושה זאת באופן אינטיליגנטי, מעניין, משעשע ו(לעיתים) אף חינני.

2. לעובדים הזרים שמטפלים בזקנים, בחולים ובכל שאר האנשים שאנו מעדיפים לדחוק אל מחוץ לטווח הראייה. ולכל האנשים הטובים שמקדישים מזמנם לעזור להם.

3. לאילנה זפרן, שעלילות משפחתה מרובת החתולים המצוירות ביד אמן בעמוד האחרון של העכבר מעלות חיוך גדול על פני בכל סוף שבוע.

4. לכל האמנים והיוצרים ששוכבים על הגדר הרגשית בשביל הלב של כולנו.

5. למוס השוקולד של מסעדת פסטה מיאה. התמכרות קטנה ומענגת.

6. ולאדם שבדרך כלל הכי קשה לי לפרגן לו, לעצמי. כי בתמונה הגדולה, בסך הכל יצא ממש ממש בסדר.

ולהעברת השרביט המתבקשת – שרון, אדר, של, יופי ומודי.

1. לצלוח את יום השואה בתוך המרחב התקשורתי-ציבורי ששם בחוץ היא משימה לא פשוטה. הלב נחמץ למראה אמירות כמו – "את הלקח למדנו ואנו לוקחים ברצינות איומים של מנהיגי מדינות הקוראים להשמדת ישראל" (גבי אשכנזי בפולין). אם זה הלקח שלמדנו הרי שלא למדנו כלום.

2. אנחנו ילד מוכה שהפך להיות הילד המכה. מונעים על ידי תחושה של קורבן שמוזנת ומטופחת דרך ראיה חד-ממדית של השואה, קורבנות שהופכת ללגיטימציה לעשות ככל העולה על רוחנו. (Haven't the jewish people suffered enough?). שבויים בתוך הכאב היהודי שלנו ולא מסוגלים להתעלות מעבר לו כדי לראות את הלקח האמיתי הראוי להלמד – כי רק האנושיות והיציאה מחוץ לחומות הגזע יכולים להרחיק אותנו מהתהום שנמצאת תמיד צעד אחד מאיתנו, מאושוויץ שבתוכנו.

3. הלקח מיום השואה צריך להיות לקח של חיים. לחיות לא כקורבן – אבל גם לא כקלגס.

4. יום השואה, בניגוד לדעתו של אפי פוקס, אינו עבור המתים. למתים כבר לא חשוב אם נזכור אותם. למתים לא אכפת אם נעמוד בצפירה. יום השואה הוא עבור החיים.

5. אם התקשורת ששם בחוץ לא מספקת את הסחורה – תמיד ישנה הבלוגוספירה.