מרחבים אותנטיים ארעיים

התקופה שאנו חיים בה, אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, רוויה בעיסוק בשאלת האותנטיות. מושג האותנטיות זלג אל מחוץ למעגל הפילוסופי (שם הוא נחשב כרגע כלא פופולארי) וחדר, בניסוחים אחרים, לתוך עורקיה ונימיה של תרבות ההמונים. זרם הניו-אייג', החיפוש העצמי, סדנאות התפתחות, קואצ'ינג לאנשי עסקים, כולם ספוגים בחיפוש אחר האותנטי. אנחנו נוסעים רחוק וקרוב, יושבים בשתיקה, צועקים ומשתוללים, לוקחים חומרים משני תודעה, צמים עם מיצים, מדברים עם ישויות, והכל בשביל למצוא את עצמנו, להיכנס פנימה, להתעורר, להיות מוארים, להיות אותנטיים. אפילו ביוגורט כבר "הכול מתחיל מבפנים", המכונה השיווקית מנכסת לעצמה את שפתם של המחפשים, האותנטיות כמקדם מכירות, הניו-אייג' הוא הפוזה החדשה, כולם עושים יוגה, כולם מחוברים, הולכים ערומים במדבר ולומדים קבלה, we are all individuals, תן לי אותנטיות וקוקה-קולה בבקשה!

המאבק האקזיסטנציאליסטי הוכה מכה ניצחת בידי אומות המק'דונלדס. איך אפשרי בכלל קיום אותנטי בעולם בו האותנטיות עצמה הפכה למוצר צריכה? האם הברירה היחידה העומדת בפנינו היא לנתק את עצמנו מתוך רשת הקשרים האנושיים והתרבותיים המקיפה אותנו ולהפוך, כמו ב"אפשרות של אי" של וולבק, ליצורים מתבודדים המתעסקים באופן אובססיבי רק בהיסטוריה הפרטית של עצמם? האם יש תקווה לאותנטיות בתוך החברה האנושית?

נקודת המוצא והמסקנה שלי היא – כן. תמיד קיימת אפשרות של אותנטיות. למעשה, לא ייתכן קיום ללא אפשרות של אותנטיות. האותנטיות נמצאת בבסיס הקיום שלנו, היא הדבק השקוף שמחבר יחדיו את כל הקליפות שמרכיבות אותנו. השאלה היא היכולת להיפתח אל אותנטיות זו, האפשרות לטעום ממנה. וגם אפשרות זו תמיד נמצאת שם, אפילו מאחורי מטח הדימויים והייצוגים שמטילה עלינו התרבות המודרנית.

אבקש להציג כאן אפשרות של אותנטיות המתקיימת דווקא בתוך המסגרת החברתית-תרבותית. אלו הם מרחבים ציבוריים שמספקים הצצה לקיום האותנטי; מרחבים שמאפשרים, ולו באופן זמני וחמקמק, את הופעתו. הנחת היסוד היא כי מרחבי אותנטיות כאלה אפשריים ומתקיימים. לכן אין לי עניין לעסוק בשאלת היתכנותם, אלא לנסות, דרך עיסוק בשאלת האותנטיות, לאפיין מעט יותר את טיבם.

אפיון מרחבי האותנטיות יתבסס תחילה על מושג ה-TAZ של חכים ביי. מושג זה מספק את המסגרת האנרכיסטית הדרושה להתמודדות עם תרבות ההמונים המודרנית. לאחר מכן אגע בשאלת האותנטיות דרך שני הוגים – קירקגור וסארטר. העיסוק בהם ינוע בתנועה כפולה. בכיוון האחד, אנסה דרכם להבין כיצד מתגלה האותנטיות במרחבים אלה. בכיוון השני, אבקש להצביע על נתיב של אותנטיות היוצא מתוך האינדיבידואליות והבדידות של קירקגור, מגלה את האחר אצל סארטר, וממשיך אל האפשרות של אותנטיות במרחב ציבורי, חזרה אל ה-TAZ.

להמשיך לקרוא מרחבים אותנטיים ארעיים

מעבר למסך האפל

אנחנו חיים רוב ימינו במציאות ברורה. גרים בתוך מבנים מוצקים, בערים תזזיתיות או בישובים מנומנמים, מתנהלים בתוך שגרת יומנו, ממקום למקום, מאדם לאדם, מאושר לעצב, משמחה לדכדוך. נעים במנועי בעירה וסילון בתוך עולם של מערכות כלכליות וחוקים פיזיקאליים, עולם שנתון לחקירה מתמדת, עולם על שולחן ניתוחים; אנחנו מתקיימים, לומדים, אוכלים, עושים ילדים, עובדים, צורכים, נהנים, מתים.

אבל לפעמים משהו מתגנב אלינו בלילה. זוחל ממעמקי נפשנו לחללים הנידחים של המוח, נוירונים ניתזים כשאנחנו מתעוררים לרגע מתוך חלום בעיניים פקוחות לרווחה אל תוך אותו מקום שהיינו בו אבל הוא אחר לגמרי, קסם ומסתורין מהלכים גבוהים ודקים על פני ערפילים של מדבריות רחוקים מתחת לכפות רגלינו, המציאות מתנפנפת ברוח ואנחנו מציצים לשנייה אחת שתיזכר לנצח אל מעבר למסך האפל.

חלקנו זוכים להצצה חטופה.
חלקנו לא יכירו זאת לעולם.
חלקנו חוזרים לשם פעם אחר פעם.

ולפעמים אתה נתקל במשהו שמזכיר לך. אתה קורא ויודע שהוא היה שם. ואולי הוא לא יודע בכלל, והכל נראה לו כמו המצאה, ובכל זאת זה נמצא שם בפנים, זורם דרכו כמו דיבוק בעל רצון משלו, הרוח מהצד האחר נושבת מתוך הדפים ומרעידה לרגע את קירות החדר ואתה ממצמץ ומשתאה ונרעד ואז העולם חוזר ומתייצב כמו שהיה תמיד.

_____________________________

בעקבות אלים אמריקאים של ניל גיימן.

זומבים ופרסום מקוון

דרך מרמיט הגעתי לאתר המכיל הנחיות הישרדות לעורף למקרה של התקפת זומבים. מדובר באתר המהווה חלק ממסע פרסום לספר חדש – "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס (בתרגומו של מרמיט! למרות שבאופן מחפיר האתר עצמו לא מזכיר מידע חשוב זה).

זוהי דוגמא יפה לדעתי של ניצול נכון של האינטרנט כמדיום פרסומי. אתר שמעוצב פשוט ונכון, שמכיל מספיק תוכן על מנת שיהיה מעניין לשוטט בו זמן-מה, עושה שימוש מחוכם בכלים שהרשת מספקת (מפת העולם מ-Google Maps שמציגה ציטוטים מהספר לפי מיקום גאוגרפי), אך גם לא מתאמץ יתר על המידה להיות ווב-שתיים-אפסי-עכשווי.

טיזר יפה, מסקרן ולא מציק (ולפי מרמיט אפילו ספר מוצלח).

צילומסך

First we take ynet

השבוע התנהלו ברחבי הבלוגוספירה שני דיונים מעניינים הקשורים זה לזה.
איתמר שאלתיאל מבכה את היעדרה של כתיבה מגזינית ראויה בישראל. הוא מסיים בנימה אופטימית לגבי הכתיבה ברשת:

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בתגובות לפוסט מעלה עידו הרטוגזון הצעה לאופן בו אפשר לייצר אלטרנטיבה תקשורתית עצמאית:

לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.

ההצעה של עידו מזכירה כמובן את "שמה!" שהיה ואיננו עוד, אלא שבניגוד ל"שמה!" הוא מציע אתר שגם יגובה במודל כלכלי כלשהו (האם זה ריאלי?).

אפי פוקס מסביר למה האלטרנטיבה שהרשת מספקת לא חודרת למרכז. הוא מביא כדוגמה יפה למשתמש המצוי את אבא שלו, שרואה באתר start.co.il את פסגת היצירה של הטכנולוגיה החדשה:

אני מצטער אם אני מגזים, אבל במדינת הישראל, הפלא הטכנולוגי האיזורי הזה, רוב האנשים שגולשים לאינטרנט, רוצים דף מחורבן אחד עם הרבה לינקים, חדשות, וזהו.

בשני הדיונים פועם הרצון לחדור למרכז. הטכנולוגיה כיום מאפשרת דרכים שונות של יצירה ותקשורת (בלוגים, פודקאסטים, וידאו בלוגים). יש כאן דברים מעניינים, חשובים וייחודיים. אנחנו, אלה שנמצאים בחזית, רואים את הפוטנציאל, ומנסים להבין איך להביא את האור להמונים.

אני, כמובן, מסכים עם חלק מהקביעות הללו. צריכת התקשורת שלי כיום מבוססת בעיקר על אנשים שכתיבתם ברשת מעניינת אותי, ופחות ופחות על מקורות תקשורת מסורתיים. הייתי שמח לו קולות רבים יותר מתוך אלה שאני מכיר היו מוצאים דרכם להמונים. אבל איני יכול שלא לתהות עד כמה זה בכלל אפשרי.

האינטרנט משנה את אופיים של השוליים. הוא הופך אותם לפתוחים יותר ולנגישים יותר. כל אחד יכול ליטול בהם חלק. אבל האם הוא גם משנה את היחסים בין השוליים למרכז? האם מהפכת הנגישות התקשורתית שהרשת מציעה תשנה את אופיו של המרכז ותרחיב אותו לעבר השוליים? התהליכים האלה קורים במידה מסויימת. אבל השוליים, מטבעם, נמצאים בשוליים. מאז ומתמיד המרכז התקשורתי סיפק בעיקר בידור ושעשועים. אני מניח שזה מעט מופרך לצפות שהמצב הזה ישתנה.

ועדיין, אני מסכים עם עידו שיש מקום לריכוז והצפת תכנים עצמאיים איכותיים באופן נגיש יותר לאנשים שאינם בהכרח חלוצים טכנולוגיים. "שמה!" היה נסיון מעניין אך איזוטרי מדי, שדרש כנראה יותר מדי השקעת זמן ממתנדביו. פתרון אפשרי למודל התנדבותי שכזה יכול לבוא במקביל להשתכללות של אגרגטורים כדוגמת Google Reader. על בסיס תכונות השיתוף החדשות מתחילים לצוץ נסיונות מעניינים דוגמת ReadBurner שיצא לאויר לא מזמן. זהו אתר שבדומה ל digg מציף תכנים על בסיס "הצבעות" של משתמשים. אלא ש"הצבעות" אלה מתבססות על השיתוף של פוסטים דרך Google Reader. כל אחד יכול לרשום באתר את פיד ה-Shared Items שלו, והאתר מסכם את מספר השיתופים של פוסטים ליצירת מדד פופולאריות.

זוהי דוגמא לתהליך "הצבעה" שאינו דורש פעילות מיוחדת, אלא מתבסס על פעולה שמתבצעת גם כך כחלק מתהליך הקריאה השוטף (לפחות של חלק מהאנשים), ולפיכך יכול להיות זמין יותר לעסוקים שבינינו. אנו נוטים כיום לחשוב על מודל כזה של "חוכמת ההמון" כפתוח לכולם. אולם מדוע לא לשלב בין האפשרויות? ניתן ליצור קבוצת עורכים סגורה שתהיה רחבה מספיק כדי שלא יוטל עומס יתר על משתתפיה, אך קטנה מספיק כדי לשמר את מסגרת התכנים המבוקשת. הכלים הטכנולוגיים הנוכחיים יכולים לאפשר, באופן דומה ל ReadBurner, אגרגציה חצי-אנושית-חצי-אוטומטית של תכנים שאותם אנשים מוצאים ראויים. עכשיו נשאר רק לבנות ממשק נוח וברור לכל אדם…

זה יכול להיות אתר מוצלח. אבל ייתכן שהחדירה למרכז תבוא דווקא דרך התקשורת המסורתית עצמה. אני מניח שחלק גדול מהעורכים שם חשופים כבר היום למתרחש ברחבי הרשת, ומגמה זו תלך ותתגבר עם הגעתם של דורות חדשים ומעודכנים. כבר כיום ניתן לראות פוסטים של בלוגרים שמוצאים דרכם לאתרים של העיתונים הגדולים (nrg או ynet). האם רחוק היום שתפקידו של עורך בעיתון יכלול באופן מהותי גם מעבר על בלוגים למציאת פוסטים ראויים לפרסום?

עוד שנה

יום אחד
ופתאום שנה חדשה
סתם ככה, בלי שום סיבה
מספרים מתחלפים ולנו זה נראה חשוב
קואורדינאטות של תנועה נייחת מהבהבות וקוראות –
10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1 –
אותו דבר. ועדיין
אתה תמיד מופתע מחדש
לא מבין איך הגעת הנה
מתי הכול קרה
איפה היית
אבל שום דבר לא יכול היה להיות אחרת.

פראייר, אפליקציה לפייסבוק כבר כתבת?

היסטריית הפייסבוק בעיצומה! אתר למטייל יוצא ב"תחרות האפליקציות הראשונה בזירת האינטרנט הישראלי" – תחרות כתיבת אפליקצית פייסבוק עבור "למטייל", כאשר הפרס הוא כרטיס טיסה הלוך ושוב ללונדון.

נשמע מדליק, נכון? אבל בואו נחשוב רגע מה זה אומר. התנאים, מתוך התקנון של התחרות, הם כאלה:

  • לתחרות ייבחרו שלוש הצעות.
  • על שלושת המתחרים לעצב ולתכנת את האפליקציה תוך חודש.
  • המציעים ידאגו לארח את האפליקציה על שרת לבחירתם ועל חשבונם.
  • זכויות היוצרים יהיו בבעלות משותפת של יוצר האפליקציה ושל "למטייל". "למטייל" יהיו זכויות השימוש המלאות.
  • שתי ההצעות שלא זכו יקבלו תלושי קנייה ב"למטייל".

אז אם נגדיר זאת במילים אחרות, העיסקה היא כזו – תכנן וכתוב לנו אפליקצית פייסבוק. אם היא תצליח, ניתן לך כרטיס טיסה (500$). אם היא תצליח קצת פחות, ניתן לך תלושים של 400 ש"ח.

ניסיון מעניין מצד "למטייל" למיצוב אטרקטיבי של עיסקה לא ממש אטרקטיבית. אני תוהה אם מישהו שם ב"למטייל" בדק בכלל מה זה אומר לפתח אפליקציה לפייסבוק. לפי התמחור שהם נותנים אני מניח שלא. אולי אני טועה, אבל נראה לי שנסיון קלוקל זה בהחלט יסתיים במסקנה – you get what you pay for.

lametayel