שפה, מחשבה ואוטיזם

הפילוסופיה של הרוח (Philosophy of Mind) נמצאת במצב מיוחד. היא ממוקמת בתחום האפור שבין הפילוסופיה למדע, באותן דקות ראשונות של היווצרות מדע חדש, טרם ייפרד וייצא לדרכו העצמאית. ככזו היא אוספת לתוכה רעיונות, השערות ועדויות מתחומים רבים, על-מנת להתיכם יחדיו כחומר הגלם ממנו יעוצבו שבילי מחשבה חדשים.

אחד הנושאים המרתקים והמתסכלים בחקר התודעה הינו הקשר שבין השפה למחשבה, או בניסוח אחר, התפקיד שממלאת השפה (אם בכלל) בתוך מנגנוני החשיבה. זהו נושא מרתק בשל המקום המרכזי שתופסת השפה בחיינו, ובשל הקשר האינטואיטיבי-כמעט שאנו נוטים לייחס לשפה ולמחשבה. הוא מתסכל בגלל המעגליות החמקמקה של הניסיון לבחון את המחשבה ואת השפה מתוך עצמם. נושא זה מלווה את הפילוסופיה מתחילת דרכה, כשבמרכזו מחלוקת בין שתי גישות עיקריות. גישה אחת טוענת כי המחשבה קודמת לשפה, והשפה משמשת רק לתקשורת ולביטוי של מחשבות. גישה שנייה גורסת כי השפה קודמת למחשבה – אין מחשבה ללא שפה, וניתן להסביר באופן מלא את החשיבה כפעולה לשונית.

במהלך המאה ה-20, במקביל למפנה הלשוני ולתיאוריה של המודולאריות של מבנה המוח, הפכה לרווחת הגישה כי השפה משחקת תפקיד מרכזי בחשיבה. המחלוקת נסובה כיום בעיקר סביב השאלה על איזו שפה מדובר – האם זו השפה הטבעית (השפה המדוברת), או שמא קיימת שפה פנימית מיוחדת, "שפת המחשבה", שהיא הכלי המשמש אותנו לחשיבה.

אבקש לבחון מחלוקת זו דרך שני פילוסופים מרכזיים אשר חולקים את המחויבות למרכזיות השפה בחשיבה, אך חלוקים בשאלה אודות סוג השפה. הראשון, ג'רי פודור, דוגל בשפת מחשבה הנבדלת מהשפה הטבעית. לעומתו פיטר קרות'רס מגן על מקומה של השפה הטבעית כשפת המחשבה. לאחר מכן ברצוני לבחון את שתי העמדות לאור עדויות אשר נכתבו על-ידי אנשים אוטיסטים בדבר אופי המחשבה שלהם.

מדוע אוטיזם? במהלך שיטוטים באינטרנט נתקלתי במקרה במאמרים של אנשים אוטיסטים אשר מתארים את הצורה בה הם חווים את העולם כאוטיסטים (חלק גדול מהכותבים מאובחנים כבעלי תסמונת אספרגר או אוטיזם בתפקוד גבוה, אך חלקם גם אוטיסטים בתפקוד נמוך). בין השאר הם מתארים את צורת החשיבה שלהם, שכמעט תמיד מאופיינת כחשיבה לא-מילולית.

תיאורים אלה מהווים עדות אמפירית אשר מאירה באור שונה את הטיעונים של פודור ושל קרות'רס, ומעלה שאלות מעניינות לגבי הקשר בין שפה למחשבה. אמנם, מדובר בתיאורים של צורת חשיבה "חריגה", שאינה מאפיינת, כנראה, את רוב האנשים. אולם, לדעתי, דווקא בשל כך יכולות עדויות אלה להציג בפנינו אפשרויות ותובנות שקשה להגיע אליהן מתוך הסתכלות אשר שבויה בצורת חשיבה מילולית. בנוסף, בשל הקשיים בתפקוד הלשוני אשר מאפיינים את האוטיזם, מסוגלים אותם כותבים פעמים רבות להבחין באופן ברור בקשרים ובהבדלים שבין השפה והמחשבה.

מאחר שאני מבקש לתת מקום לקולם של האוטיסטים, אשתמש במונחים המשמשים אותם עצמם –אוטיסטים (או א"סים) הינם אנשי הספקטרום האוטיסטי. נ"טים הינם אנשים נוירו-טיפיקאליים (Neurotypical), כלומר, ה"רגילים".

להמשיך לקרוא שפה, מחשבה ואוטיזם

חולדאי, תחילת הסוף

זיוה שטרנהל כותבת בהארץ על חוברת ה"חזון" של עיריית תל-אביב לשנת 2025:

הבעיה המתגלה בחוברת אינה קשורה רק לעובדה שבצילומי מודלים עתידיים קל לייפות את המציאות, ושהבטחות יפות המופיעות בפרסומים יחצ"ניים מסוג זה (הבחירות לרשויות העירוניות יתקיימו בעוד שנה), נותרות בהרבה מקרים רק על דפי הכרומו. דומה שבלהט החזון, הראוי כשלעצמו להערכה כניסיון לחשוב לטווח ארוך, נשכחו רוב תושביה של העיר. למעשה, ראש העיר ורשויות התכנון מיישרים קו עם משרד האוצר: תל אביב של שנת 2025 תתאים את עצמה לעשירון העליון: היא תספק לו מגורים, תרבות, אתרי בילוי ומקומות עבודה. כל היתר יצטרכו להתפנות למקומות אחרים.

דומה שההתלהבות שראש העיר, רון חולדאי, מגלה באחרונה עלולה לחבל באופיה הייחודי של העיר. מערך של רחובות מגורים קטנים ושדרות ירוקות שבהם נשמר קנה המידה האנושי הוא זה שמעניק לעיר את אופיה הייחודי. אם ראש העיר איננו מבין עקרונות תכנון בסיסיים ואת משמעות הפגיעה המתוכננת בעיצוב המקורי של גן יעקב, הוא לא יוכל להתמודד עם הצורך לצופף ולהגביה את העיר בצורה מושכלת מבלי להפוך אותה לעוד סמל של פרובינציאליות מנוכרת בעידן הגלובלי.

נצרף זאת לגילויי הביריונות המתנשאת שחולדאי מפגין שוב ושוב, ואין מנוס מלהגיע למסקנה – חולדאי לא רואה אותנו. הוא שבוי במגדלים שהוא בונה לעצמו. הוא לא מבין את תל-אביב. אולי יש לו כוונות טובות, אבל הוא לא מוכן להקשיב. חולדאי לא מתאים. הוא צריך ללכת.

גזענות בפריים-טיים

שוב יום שישי בערוץ 10. תכנית שידוכים מהז'אנר הנחות למדי, בחורה מחפשת חתן, אבל עם טוויסט – המשפחה בוחרת את המועמד. אמא, אח ואחות מגיעים לאולפן כדי לראיין את המועמדים. הם מתלוננים שהבחורה תמיד מביאה הביתה בחורים שלא מתאימים לה. בחורים שלא מתאימים למשפחה. בחורים, איך נגיד, "שחרחרים". כל מיני "שרעבים" ו"אבוטבולים" כאלה, שלא משתלבים טוב בשיחות התרבותיות ליד השולחן; צ'חצ'חים-לייט שאוהבים חריימה ולא מעריכים את הבישול המתוחכם שהאמא משקיעה בו כל כך הרבה מאמץ. האמא הייתה מעדיפה איזה בחור אשכנזי טוב, מישהו ממשפחה מזרח-אירופאית, מישהו שבא מבית שיודע להעריך תרבות, השכלה, מישהו שיוכלו לדבר איתו בגובה העיניים, מישהו שיתאים לבת שלה. כולם די מאוכזבים שהבת הרווקה נמשכת בדרך כלל דווקא למזרחיים.

מדהים, נכון? ישראל 2007. כמובן שהעיתונות רעשה, חברי הקשת המזרחית יצאו בהפגנות, מספר אינטלקטואלים דיברו שוב על הביזוי המתמשך של עדות המזרח בארץ, על איך האפליה על בסיס מוצא עדיין מפעמת בלב האומה ויש להוקיע אותה בראש חוצות, על כך שהטלויזיה משתפת פעולה עם פרובוקציה גזענית כזו משיקולי רייטינג.

זהו, שלא.

אולי בגלל שהיה הבדל קטן אחד בין התיאור שלי לבין התכנית האמיתית – מה שבאמת נאמר הוא שהבחורה מביאה הביתה כל הזמן אשכנזים. בחורים לבנבנים כאלה, "אקונומיקה", עם עיגולדים, כל מיני "פרידמנים" שלא אוהבים חריף, שלא אוכלים חריימה, שנבוכים מהחום (כמובן) של המשפחה המרוקאית הגזעית… (חום? זה חום זה? זה תנור כבשן, להביור ממוקד ששורף את הביצים של כל גבר שעובר באזור! משפחה מסרסת כזאת כבר מזמן לא ראיתי. אבל זאת לא הנקודה).

הנקודה היא שגזענות היא גזענות. לא משנה מאיזה צד היא באה. ומשום מה מהתבטאויות כאלה בוחרים להתעלם. זה כאילו מגניב, כאילו דחקות עממיות שמסתלבטות על הסנוביות, שאין מה לקחת אותן קשה, אלא אם אתה סתם איזה לחוץ חסר חיים. תגובה לגיטימית לכאורה של העם נגד האליטות. אבל למעשה זאת גזענות לכל דבר, גזענות נמוכה, רדודה ובוטה.

זהו היפוך שנולד מן הסתם כתגובה לקיפוח (האמיתי!) של עדות המזרח שהתקיים כאן בעבר (ואולי אפילו מתקיים גם היום במקומות מסוימים). אבל גזענות לא מצדיקה גזענות. זאת תגובה שאינה יכולה להשיג דבר מלבד הגברת קיטוב והחייאת המאבק העדתי המיותר כל-כך. ובכל זאת, בשל איזה פוליטקלי-קורקט מגוחך או סתם התחסדות, ניתנת כיום לגיטימציה לסוג כזה של גזענות, לאנטי-אשכנזיות שמתחבאת תחת כסות של "אותנטיות" ו"עממיות".

והתופעה כמובן רחבה יותר. היא מתבטאת בהתבטלות של התרבות למול המיינסטרים, בהאדרת העממיות הפיקטיבית הזו על חשבון עומק, מחשבה וביקורת. ב"אנחנו" המזוייף שמנסים לכפות עלינו מכל כיוון. בביטויי הלאומיות-לאומנות שאמצעי התקשורת מטיחים בנו באופן ציני ובוטה (קמפיין נגד השתמטות למשל). בפרסומות שמהללות את הנלעג ובעצם צוחקות על כולנו. זהו מעגל אימים שמזין את עצמו, כי בכל זאת, יש מי שקונה את הזבל הזה.

הערת אגב – בלי להתכוון זו כבר הפעם השניה שאני נכנס חזיתית בהפקה שמעורבת בה גלית גוטמן. באמת שאין לי שום דבר נגדה. אבל באופן לא ברור היא הופכת להיות הנציגה הרשמית של הדברים הכי נמוכים ובזויים שמתרחשים בטלויזיה הישראלית. אולי כדאי שתיקח זאת לתשומת לבה.

האינטרנט לא עושה אותנו אנשים טובים יותר

טל ירון כתב לאחרונה על רעיון הדמוקרטיה הישירה שמתחיל להתעורר קלות לקראת הבחירות המתקרבות. הוא אומר כי דמוקרטיה ישירה נתפסה באופן מסורתי כבלתי אפשרית, אך כי ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות מסמנות תחילתו של תהליך שמכשיר את השטח למימוש של דמוקרטיה ישירה:

…כדור הארץ מתחיל להתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטימיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה הישירה מתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.

טל מייצג בדבריו את הגישה האופטימית, זו הרואה באינטרנט מכשיר שמעודד תקשורת בין-אישית, יצירה של מסגרות חברתיות חדשות וחוצות גבולות, מודעות לסביבה ולבעיות חברתיות. ואכן, ניתן למצוא ברשת, ובמיוחד בנבכי הבלוגוספירה, מקרים לא מעטים שמעודדים הסתכלות אופטימית כזו. (התייחסות כזו ניתן למצוא למשל אצל טל גלילי ואורי אמיתי).

אבל האם זהו אופיה של הטכנולוגיה? אני מבקש לרגע להציג את הצד השני – זה אשר רואה בטכנולוגיה ובאינטרנט איום על עתידנו המוסרי. לוקאס אינטרונה, אשר עוסק רבות בהבטים פילוסופיים ותרבותיים של עולם המידע, טוען כי העולם האלקטרוני שאנו חיים בו מרחיק אותנו מהאפשרות לפעול באופן מוסרי. (כאן ניתן למצוא את המאמר של אינטרונה ב-PDF).

 

אינטרונה אומר (בעקבות ג'ון קפוטו) כי בבסיס המוסריות שלנו לא עומדים חוקים או כללים, אלא רגש של מחויבות מוסרית. אנו פועלים באופן מוסרי כאשר מתעורר בנו רגש של מחויבות כלפי האחר. זהו רגש שאנו חווים כחלק מהיותנו בעולם, במפגש פנים-מול-פנים עם אנשים אחרים; לרוב הוא יתעורר בשעת אסון, כשאנו נתקלים באופן ישיר במצוקה של אדם אחר. זהו רגש שמזעזע אותנו, מוציא אותנו משלוותנו, בועט אותנו מתוך האגו שלנו אל התמודדות עם נוכחותו של אדם אחר.

המוסר, לפיכך, בנוי על בסיס לא-רציונאלי. אנו יכולים לבנות תאוריות, להגדיר חוקים, להמציא צווים קטגוריים, אך בסופו של דבר מוסר הוא משהו שעלינו לחוות, לא לחשוב. המחויבות המוסרית בולעת אותנו לתוכה ולא משאירה לנו ברירה – הפעולה המוסרית אינה נקבעת ברגע של שיקול דעת אלא שואבת אותנו כהכרח שמתעורר במפגש האנושי המיידי.

אך העולם הולך ומרחיק אותנו ממפגש אנושי כזה. אינטרונה חושב כי הטכנולוגיה הופכת את העולם להיפר-מציאות שתיאר בודריאר. אנו הולכים ומתרחקים מה"אמיתי", אין יותר עובדות אלא רק פרשנות, הייצוגים מתנתקים ממה שהם אמורים לייצג והופכים להיות למציאות בפני עצמם. אין יותר שטח – יש רק מפה. בעולם כזה, אומר אינטרונה, אסונות נעשים לארועי מדיה היפר-ריאליסטיים ואנשים מוחלפים בייצוגים אלקטרוניים. הארועים והייצוגים ההיפר-ריאליסטים מופיעים בפנינו, אנו יכולים להתבונן בהם – אבל אנחנו לא מעורבים בהם. הקשר עם העולם הופך להיות יותר ויותר מתווך על-ידי טכנולוגיה. אנו מאבדים את היותנו פנים-מול-פנים עם האחר. בעולם כזה נחלש רגש המחויבות ואיתו מתפוררת התשתית המוסרית כולה.

אינטרונה טוען כי ההיפר-ריאליסטיות שאנו חיים בה, הוירטואליות האנושית המודרנית, היא שגורמת לאנשים לבצע מעשים נפשעים בלי להרגיש כלל כי ביצעו מעשה לא מוסרי. הוא מביא כדוגמה את ניק ליסון, שגרם בשנת 1995 להתמוטטות בנק Barings הלונדוני לאחר שהפסיד 1.4 מיליארד דולר בהימורים כושלים על מניות וחוזים עתידיים. אינטרונה אומר כי ליסון היה יכול לגרום נזקים חמורים כל כך לאנשים רבים כל כך ועדיין לטעון כי לא גנב דבר בשל העובדה שהוא חי בעולם היפר-ריאליסטי. עבור ליסון הכל היה וירטואלי – הוא סחר בחוזים עתידיים וירטואליים של מניות וירטואליות בשווקים וירטואליים. עבור ליסון היו אלה רק מספרים על צגי מחשב – ולא כספי הפנסיה היחידים של אותם אנשים בעלי פנים ושמות שאיתם שיחק.

דוגמה אחרת היא קריסתה של חברת אנרון בסוף שנת 2001. מתוך הסרט המצוין שמציג את סיפור התמוטטות החברה נחקקה בזכרוני סצנה אחת במיוחד – בחלל המסחר העצום של החברה יושבים עשרות ברוקרים ויוזמים הפסקות חשמל ברחבי קליפורניה כדי להגביר את הביקוש ולהעלות את רווחי החברה. עבור בכירי החברה, אך גם עבור כל אותם סוחרים זוטרים שידעו או ניחשו מה קורה – היו אלה רק משחקים במחשב, קוים ונקודות בצבעים זוהרים, מספרים רצים, צגים ומקלדות. לא האישה שרצתה בדיוק לחמם מים כדי לרחוץ את התינוק, לא הזקן שביקש להדליק את המזגן כדי להמלט מהחום. אין אנשים – רק עוד ועוד מספרים.

אולי זו גם הרעה החולה של הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי – וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו"חות דיגיטליים של רווח והפסד.

 

אינטרונה מציג כאן גישה פסימית, אולי מדי, אך אני מסכים איתו כי הקשר האנושי, המיידי, המוחשי הוא מהותי לקיום שלנו כבני אדם מוסריים. מרחבים וירטואליים אינם יכולים, לטעמי, להחליף באופן מלא את העולם האמיתי. אנחנו מתקיימים בגוף, ואנחנו מתקיימים גוף-אל-גוף. המימד הפיזי הוא הכרחי לקיום האנושי. אנו לא יכולים להתקיים כבני אדם מאוזנים ושלמים ללא חיבור אל הפיזי, וללא קשר פיזי עם אנשים אחרים. אנחנו לא יכולים להיות באמת וירטואליים.

לכן אם כמו שאמרה יולי תמיר (בציטוטה של אילנה דיין מתוך מאמר בהארץ) – "העיקרון הדמוקרטי הבסיסי אינו שלטון הרוב, אלא הגמוניה של מערכת ערכים הומניסטיים, שעיקרם מתן כבוד לאדם כיצור אוטונומי", הרי שייתכן ובניגוד לדעתו של טל ירון, הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו. אנו מאבדים את המגע הבין-אישי, מטשטשים את הפנים המוחשיות לטובת ייצוגים דיגיטליים קרים. הקהילות הקטנות והאינטימיות אולי מתקיימות בשולי הרשת, אך ההמון מעדיף לאסוף מאות חברים וירטואליים בפייסבוק על פני תחזוקה של קשר אינטימי ומוחשי. דמוקרטיה אמיתית יכולה להיעשות רק על-ידי בני אדם אמיתיים. כאלו שיש להם פנים.

סוד, הבטחה, חלל

יש אנשים שיודעים את הסוד.

לא, לא מדובר על הסוד הזה, המזימה הקפיטליסטית במסווה פסאודו-רוחני שמתפשטת כאש בשדה קוצים נמוכי רוח. יש אנשים שיודעים את ה-סוד. את הדבר הזה שאי אפשר לדבר עליו. הקסם שמנצנץ בזוית העין כשהמבט לא ממוקד והמחשבה נפתחת אל העולם. אבל כמה שלא אנסה, עוזי וייל תמיד אומר זאת טוב יותר:

יש ואדם נולד כשהוא יודע סוד. משהו מוחלט וברור. שאי אפשר לבטא אותו כלל במלים, אבל המשהו הזה נוכח בכל מבט שהוא מביט כתינוק, בכל צווחת גיל או דמעת עלבון שהוא חווה כילד, בכל מסע, בכל אהבה, בכל פרידה שהאיש המבוגר עובר. וכמובן, בכל זיכרון שנזכר האיש הזקן. כשהוא חושב על אירוע בחייו, הוא לא חושב על הדבר עצמו, אלא על הסוד שהתגלה מאחורי הדבר. מעטים האנשים האלה, אבל הם קיימים.

מארק סטרנד, לדוגמה.

מארק סטרנד יודע את הסוד. עוזי וייל יודע את הסוד. עוזי וייל כותב על מארק סטרנד, אבל עבורי מה שהוא כותב על מארק סטרנד יכול להיאמר באופן שווה וצלול על עוזי וייל.

עוזי וייל מתרגם את מארק סטרנד. מארק סטרנד כותב על תרגום בתרגומו של עוזי וייל. מארק סטרנד אומר:

"אם תרגום הוא סוג של קריאה, של העברת בעלות או שינוי צורה משפה אישית אחת לאחרת, האם אין זה אפשרי אפוא לתרגם את עבודתו של מישהו לשפתו שלו? האם אין זה אפשרי לתרגם את שלי, או את וורדוורת', לסטרנדית?"

האם זהו סטרנד שמתורגם לויילית או וייל שמתורגם לסטרנדית? האם יש מארק סטרנד? עוזי וייל?

במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנע שמארק סטרנד הוא פסבדונים של עוזי וייל. דמות בדיונית של משורר אמריקאי, עוד אחת משלל רוחות הרפאים של השער האחורי. אני עדיין לא בטוח שטעיתי.

לקרוא את מארק-סטרנד-עוזי-וייל זה להכנס לתוך הלב החסר של העולם. ליפול בצניחה חופשית אל החלל של עצמך. אתה יודע שזה שם, אתה מסוגל כמעט לגעת בזה, אבל תמיד כמעט. תמיד על קצה הלשון, כאפשרות לא ממומשת. העולם של סטרנד-וייל הוא תמיד אפשרות לא ממומשת. כך מתקיימת ההבטחה. בקצה של הדברים הכל אפשרי.

ומתוך מבט של משורר שיודע את הסוד (בתרגומו של סופר שיודע את הסוד) הנוכחות הנעלמת הזו נפרשת כמפה של עולם דמיוני מלא אוצרות. תילי תילים של מילים של סארטר על הוויה ואין מזדככים להם לשיר אחד שאומר הכל:

בשדה
אני היעדרו
של שדה
ככה זה תמיד.
היכן שאני נמצא
אני מה שחסר.

כשאני הולך
אני חוצה את האוויר
ותמיד
האוויר נכנס פנימה
למלא את החללים
בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות
לנוע.
אני נע
כדי לשמור על הדברים שלמים.