קטגוריה: תרבותרשת

עוד משהו קטן על שיווק ומדיה חברתית (וסליחה יונית!). תומר ליכטש צייץ היום את הציוץ הבא:

תזכורת: הערב שותים בירה במקום לראות הישרדות הפיליפינים. מורידים את הרייטינג! @ http://www.facebook.com/group.php?gid=119104477460&ref=nf

ניגשתי לקבוצה בפייסבוק לראות על מה מדובר. סוג של מחאה נגד הטמטום הטלוויזיוני ששמו הישרדות. במקום לראות את הפרק הראשון החבר'ה מוזמנים לשתות בירה בקפה "התחתית".

נחמד וחביב. אבל מבלי שהתכוונתי קפצה למוחי השאלה – "אולי זה בכלל סוג של קמפיין גרילה של קפה התחתית?".

השאלה אינה אם יוזמה ספציפית זו היא אותנטית או תעלול פרסומי (אני לא חושב שמדובר פה בפרסום). הנקודה היא שכל אותם תכסיסי פרסום-מדיה-חברתית במסווה הופכים אותנו לציניים וחשדנים לגבי המדיום עצמו. כבר קשה עד בלתי-אפשרי לדעת אם מאחורי האדם / אירוע / ציוץ עומדת כוונה טובה או מניפולציה פרסומית. אם אנחנו לא תאגידים מזדיינים, אנחנו לוחות פרסום מזדיינים.

זה לא טוב לנו, זה לא טוב למדיה, ולדעתי זה גם לא טוב לחברות הפרסום. הן שורפות את הענף עליו הן יושבות ואיתו את העץ כולו. קצת שקיפות וכנות היו, לפחות בעיני, מוסיפות להן (ולמותגים שהן מנסות לקדם) הרבה יותר נקודות. אבל עבדי הפרסום כנראה שכחו כבר מילים כמו שקיפות וכנות, כמו ששכחו כבר מה זה להיות בן אדם.

בשבועות האחרונים נתקלתי בשני אירועים מעניינים שמייצגים שתי גישות של התמודדות עם ביקורת והתנהלות במרחב המדיה החברתית.

האירוע הראשון הוא הגעתו של בחור חדש לשכונה – זיגמונד. זיגמונד, שמציג את עצמו כ"פרובלוגר לשעבר", הופיע לפני כחודש עם בלוג חדש העוסק בבלוגינג, מיתוג, שיווק ויזמות. פתיחת הבלוג לוותה גם בכניסה פעילה למרחב האינטרנט הישראלי (תגובות בבלוגים אחרים, פעילות בטוויטר).

לאחר זמן לא רב החל זיגמונד לקבל ביקורות לא אוהדות במיוחד, ביניהן גם בבלוג זה. לביקורת היו מספר סיבות. בבלוגוספירה הישראלית קיימת קבוצה של בלוגרים שאינם נוטים חיבה לגורמים אשר מנסים לנצל את ההייפ סביב האינטרנט למכירת אויר. פוסטים כמו סדרת "שפר את הבלוג שלך" או "להקים בלוג מצליח מאפס" (על אף שלא היו חסרי ערך), בשילוב התבטאויות על מצב הבלוגוספירה הישראלית שנתפסו (לפחות בעיניי) כמתנשאות, הדליקו נורת אזהרה שכזו. לכך הצטרפה הטקטיקה המוכרת בה נקט זיגמונד בתחילה – מצא את הבלוגים המרכזיים בקהילה והגב בהם כדי שיכירו אותך. טקטיקה זו, לאלו המזהים אותה, מדליקה אזהרת טרול.

בתגובה לביקורת שהועלתה נגדו עשה זיגמונד מספר דברים. הוא הגיב באופן ענייני וניסה להסביר את השקפת עולמו. הוא הוריד את מינון הפוסטים העוסקים בבלוגינג והחל לכתוב גם פוסטים בנושאים אחרים, ובכך חשף צדדים נוספים והפך את הבלוג לאישי יותר. הוא הפסיק להתבטא באופן שעלול ליצור אנטגוניזם והרגשה של התנשאות. פעולות אלה, אם נעשו במודע ואם לא, הבהירו כי האזעקות היו אזעקות שווא. (זיגמונד, זוהי כמובן הפרשנות שלי לעניין. אתה מוזמן לתקן או להציג את הצד שלך).

האירוע השני עורר קצת יותר רעש. חברת פינס140 החלה לפעול לאחרונה כ"סוכנות מדיה חברתית העוסקת בשיווק, פירסום וקידום חברות, מוצרים ומותגים באינטרנט וכן בניהול קמפיינים עבור אנשי ציבור". חלק מהשרותים שמציעה החברה, או לפחות הדרך בה מוצגים שרותים אלה, עוררו ביקורת בקרב חלקים מקהילת האינטרנט הישראלית. במסורת פרופילי הפייק של הטוויטריה המקומית, נפתח פרופיל סאטירי שביקר את החברה וצחק עליה.

בתגובה איימו בכירי החברה בנקיטת צעדים משפטיים כנגד אנשים שעקבו(!) אחרי הפרופיל הסאטירי, וכן נקלעו לויכוחים ולהתנצחויות עם כל טוויטריסט מזדמן שהזכיר את הנושא. גם פוסטים שמתחו ביקורת על שיטות שיווק מסויימות בטוויטר וקישרו לאתר החברה נתקלו באיומי תביעה. תגובות אלה הגבירו כמובן את הרעש סביב החברה וסביב הנושא, ולתחושתי יצרו לחברה תדמית שלילית ביותר, לפחות בקרב הבלוגוספירה וקהילת הטוויטר המקומית.

ההבדלים בדרכי ההתמודדות עם ביקורת בשני המקרים נובעים כמובן מהרבה גורמים, ביניהם האישיות השונה של המעורבים בדבר וכן השוני ברמת החשיפה והתגובה (הפרופיל הגבוה של פינס140 גרר מן הסתם ביקורת חריפה יותר ובפרופיל גבוה יותר). אולם נדמה לי כי שני המקרים מייצגים גם שתי גישות שונות של התנהלות במדיה החברתית.

הגישה הראשונה מקבלת את טיבו של המדיום כשיחה ויוצאת מנקודת הנחה שמדובר באנשים. נכנסת למסיבה של אנשים שאתה לא מכיר. אתה בודק את האזור, מקבל תגובות ומתקן מה שאפשר כדי להשתלב ולהתנהל בצורה שתהיה נעימה לכל הצדדים.

הגישה השניה מאמצת את התרבות התאגידית. כולנו מותגים, כולנו תאגידים. אנחנו מתנהלים כמו תאגידים – נכנסים בכל הכוח, משתלטים על המרחב, מוציאים את התותחים המשפטיים הכבדים כנגד כל מי שעומד בדרכנו. היא אינה רואה אנשים אלא ישויות משפטיות. זוהי גישה שלא עיכלה את השינוי שהביאה המדיה החברתית, או אם הבינה אותו, מבקשת להחזירו לאחור.

אנו רוצים לחשוב כי הגישה הראשונה, האנושית, היא הנכונה יותר במרחב המדיה החברתית. ימים יגידו אם האינטרנט גרם לשינוי עמוק מספיק, או שהתרבות התאגידית תצליח להכניע אותו ולצאת כמנצחת. נראה בכל מקרה כי הויכוחים העסיסיים שעל העדרם מתלונן גדי שמשון לא נעלמו רק מנחמדות תאגידית מזוייפת, אלא גם מחשש מלהט החרב המהפכת שמונפת מעל ראשינו.

מי מרוויח מכל המידע הזה שאנחנו צורכים ומייצרים?
במידה מסויימת, אנחנו. אבל בעיקר – הם.

הנתונים שמוצגים בסרטון בהחלט מרשימים (אפילו אם נתעלם מאלה שאינם מדוייקים). “המדיה החברתית” הולכת ותופסת מקום מרכזי בתרבות ובכלכלה. היא נעשית לחלק בלתי-נפרד מחיינו. ובקרוב לא תהיה לנו ברירה. אם לא תהיה שם, אולי תהיה קיים, אבל לא תוכל לעשות הרבה.

ובסופו של דבר, זה האינטרס שלהם. הם רוצים שנחשוב שאנחנו בשליטה. הם רוצים שנחשוב שזה לטובתנו.
האינטרנט היה אמור להיות המקום שלנו. הוא הופך להיות הקניון שלהם.

קפיטליזם, כך שמעתי, מבוסס על חסר. מצב בו לכולם יש מה שהם צריכים הוא רע בעולם קפיטליסטי. כדי שחברה תוכל לצמוח ולהתרחב, היא צריכה להרחיב שווקים. משמע, צריך חסר במוצר מסויים כדי שיהיה אפשר למכור אותו לאנשים. כשאין חסר אמיתי, תמיד ניתן לגייס את החסר הפסיכולוגי. תעשיות שלמות של שיווק ופרסום מיועדות לנטוע בנו חוסרים פסיכולוגיים כדי לגרום לנו לרצות למלא אותם במוצרי צריכה.

עכשיו, האינטרנט הוא מקום מוזר. יש בו משאבים כמעט אינסופיים. אבל מסתבר שיש משאב אחד נחוץ וחיוני שאינו מצוי בשפע בלתי נדלה. תשומת הלב האנושית. הכלכלה של האינטרנט, אם כך, היא כלכלה של תשומת לב (attention economy).

ככל שאנו מוצפים יותר במידע, תשומת הלב שלנו הופכת להיות יקרה יותר. היא הופכת למשאב שניתן לסחור בו. מידע זמין וחופשי אינו מהווה משאב כלכלי. עומס של מידע יוצר חוסר של תשומת לב, וכך פותח שוק חדש ואפשרויות רווח גדולות.

ככל שאנו מציפים את הרשת ביותר מידע, אנו תורמים להדלדלות המשאב של תשומת לב. כל טוויט שאנו שולחים ממיס עוד קרחון של ריכוז במאזן האקולוגי של הרשת.

אז בפעם הבאה שאנו מתמכרים לשירות שמפציץ אותנו במאות פריטי מידע בכל רגע נתון, בפעם הבאה שאנו "משתתפים בשיחה", אולי כדאי שגם נשאל את עצמנו – מי באמת מרוויח מכל המידע הזה שאנו צורכים ומייצרים?

לפני יומיים (24.7) פרסם אפי פוקס (אצל גל מור) פוסט מעורר מחשבה אשר עסק בחוק המאגר הביומטרי וביו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, ח”כ מאיר שטרית.

היום, כמו ששמה לב רויטל סלומון, הפוסט נעלם. (למרות שנפלאות גוגל מאפשרות כמובן עדיין לאתר אותו). בתשובה לתהיה מה קרה לפוסט, אמר גל מור:

הפוסט הוסר עקב איום בתביעה מצד רותי שטרית. אנחנו לא יכולים להתמודד מול מנגנון כזה.

מעבר לסיפור המעניין בפני עצמו של הפוסט הזה, יש כאן אמירה חשובה על יחסי הגומלין בין בלוגים ועיתונות ועל הצורך בעיתונות אמיתית (לאור הדיבורים בזמן האחרון על מותה של העיתונות). זהו בדיוק הצורך בגוף חזק מספיק, מבחינה כלכלית ומשפטית, לעמוד בלחצים של גורמים פוליטיים או מסחריים. גוף שיוכל להתמודד מול המנגנון שמנסה להשתיק ביקורת באיומים משפטיים.

אני לא בטוח בכלל שהעיתונות של ימינו היא גוף כזה. אבל הרס העיתונות היא תופעה חמורה כי היא משחקת לידיהם של בעלי הכוח. בלוגרים יכולים להיות מקוריים, מעמיקים ופורצי גבולות לא פחות, ואולי לפעמים אף יותר, מהתקשורת הממוסדת. אבל בלוגרים עצמאיים לא יכולים להרשות לעצמם להכנס ראש בראש עם גופים כוחניים ודורסניים. בשביל זה, עם כל הכבוד למדיה חברתית, צריך גב קצת יותר חזק.

עדכון: פוסט הבהרה והתנצלות בעקבות ההסכם בין הבלוג “חורים ברשת” ומשפחת שטרית.

בכל פעם שאני נתקל במונח "מיתוג אישי" (Personal Branding) אני נזכר באסיר.
"I am not a number! I am a free man" זועק מס' 6 והזעקה שלו רלוונטית מתמיד – אנחנו לא מותגים – אנחנו בני אדם.

הסופר (או כמו שהוא ממותג – גורו השיווק) טום פיטרס הציג את גישת המיתוג האישי במאמר מפורסם משנת 1997. "העולם שייך למותגים" הוא אומר. "ומהיום גם אתה מותג. בדיוק כמו נייק, קוקה קולה, פפסי או בודי-שופ. … עליך לשאול עצמך אותן שאלות ששואלים עצמם מנהלי המותגים – מה המוצר שאני מוכר או השרות שאני נותן, ומה מייחד אותו?". פיטרס נותן אמנם עצות לא רעות בכלל – יש ערך רב בלבחון מה אתה באמת רוצה לעשות, מה שאיפותיך, ולנסות לכוון עצמך למימושן. פיטרס גם מדגיש את הצורך בעקרונות חיוביים כמו תמיכה ועבודה משותפת, מקצועיות, מומחיות וחזון. אך עצם הבחירה במונח "מותג" חושפת את האידיאולוגיה הבעייתית שעומדת בבסיס הגישה כולה.

מהו מותג? דגלאס ראשקוף, בספרו החדש והמרתק Life Inc, מתחקה אחר מקורותיו של המושג. ה"מותג" הופיע בעולם המתועש והתאגידי, כשנפתח הפער בין היצרן לבין הצרכן. בעבר הכרנו אישית את כל מי שהכין עבורנו דבר מה – אופה הלחם, החייט, הנגר. העולם התעשייתי יצר ניתוק בין מייצר הסחורה לבין אלה הצורכים אותה. הופעתם של מפעלים ודרכי שינוע הביאו למצב בו אנו רוכשים מוצרים שיוצרו במפעלים אי-שם בצידו השני של העולם. איננו מכירים יותר את האנשים שעומדים מאחורי הסחורות. ובדיוק לשם כך הומצא ה"מותג" – כדי להדביק פנים למוצרים חסרי פנים. כדי לייצר את אותה תחושה של קרבה אישית ואמון, שהתקיימה פעם ביני לבין הסנדלר שתפר את נעליי, כלפי תאגיד ענק וכלל לא אישי כמו נייק.

ככל שהעולם נהיה מתועש יותר, ככל שהתאגידים גדלו והחלו להאבק זה בזה, החלו המוצרים, שפעם היו מקומיים ואישיים, להפוך לסחורות מצויות וחסרות זהות. מכיוון שלרוב אין הבדל מהותי בין מוצרים מתחרים, ה"מותג" הוא הדרך בה התאגיד מבקש לבדל את עצמו ממתחריו. המותג מציג "אווירה", "רעיון". אני לא רוכש סתם משקה תוסס ומתוק עד כדי בחילה. אני קונה לעצמי את "טעם החיים", רעננות, יופי, צעירות, רוח חופשיה. המותג הוא מקסם שווא שמיועד לעורר בנו אוסף של רגשות ותשוקות כלפי מוצר שאינו מכיל למעשה דבר מכל אלה. אפשר אם כן לומר כי מותג, בגדול, הוא שקר.

כבר כאן מובנת הבעיתיות של "מיתוג עצמי". גם אם הכוונה המקורית היתה טובה, הדגש שניתן ל"מותג" מביא לגישה שאינה יכולה שלא לעודד העמדת פנים, חלקלקות שיווקית והאדרה עצמית. ויעידו על כך כל אותם "מומחי מדיה חברתית" ממותגים שמופיעים כמו פטריות לאחר גשם חומצי בכל חלקת אינטרנט לא-רעננה.

אולם הבעיה עמוקה יותר. באמירה "מהיום גם אתה מותג" מסמן פיטרס את הכניעה הסופית לעולם התאגידים, בו רואה ראשקוף את אחת הרעות העיקריות של התרבות המודרנית. המצאת התאגיד, אותה מנתח ראשקוף ממקורותיה ההיסטוריים בעידן הרנסאנס, היתה כלי שלטוני שנועד לשמור את ההון בידי בעלי ההון ולאפשר את גידולו תוך ניצול משאבים ואנשים. ראשקוף טוען כי התרבות התאגידית השתלטה על חיינו תוך הצדקה עצמית שמשכנעת אותנו כי זו צורת החיים הטובה ביותר והפוריה ביותר, בעוד בפועל היא מביאה לדלדול משאבים ולקריסה (כמו שמבטא המשבר הכלכלי האחרון). זוהי תרבות שמנתקת אותנו יותר ויותר מחיינו האמיתיים. כמו הניתוק שנוצר בין היצרן לצרכן, העולם התאגידי מנתק אותנו מהסביבה המקומית שלנו, אחד מהשני, מאפשרויות הבחירה שלנו, מעצמנו.

איננו בני אדם יותר. כדי להתקיים ולהצליח אנחנו צריכים להפוך למותג, לתאגיד. לשווק את עצמנו, למכור, להציג. זהו המקצוע היחיד בימינו – איש השיווק. לא מספיק להיות איש מקצוע טוב, מורה, טבח או גנן. אתה צריך לספק "שירותי הדרכה ושיפור עצמי", "התמחות קולינארית בריאותית" או "עיצוב נוף וטבע". תגדל, תתרחב, תביא אנשים אחרים שיעבדו במקומך, תתמקד ב"בניית המותג". אתה רוצה פשוט לבשל? לאן תגיע ככה. אם לא תשווק את עצמך תשאר מאחור. נשבינו בתוך עולם שהמדד היחיד בו הוא הצמיחה המספרית. כל הזמן עוד ועוד, יותר גדול, יותר רחב, יותר יקר. אנו מנסים לשחק במשחק שאין לנו סיכוי לנצח בו, ותוך כדי כך מתרחקים יותר ויותר ממי שאנחנו באמת.

אז לא – אני לא מותג. אני לא רוצה לשאול את עצמי את אותן שאלות ששואלים מנהלי המותגים. אני רוצה לשאול את עצמי שאלות אחרות – מה אני עושה פה? מה חשוב בחיים? איך אני מתנהל בעולם ומול האנשים שסובבים אותי? איך אני יכול להתקיים בצורה מכובדת, לעשות (גם) דברים שאני אוהב, להתפתח בתחומים שמעניינים אותי, להשאר נטוע בתוך העולם שמקיים אותי? איך אני מוצא, תחת כל הדימויים והמותגים שמכסים אותי, את החופש להיות אני?

(תודה לשחר על הטוויט שגרם לי סוף סוף לשבת לכתוב).