קטגוריה: תרבותרשת

עדו פלוק רוצה לעשות סרט. פלוק, בוגר הפקולטה לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק ואמן מולטימדיה פורה, יתחיל לצלם בעוד חודש את סרט הביכורים שלו "אף פעם לא מאוחר מדי". הסרט מופק באופן עצמאי ובתקציב מצומצם של 100,000 שקלים. חצי מהסכום כבר גוייס, אולם החיפוש אחר חמישים אלף השקלים הנותרים מזדחל ללא תוצאה.

עדו וחבריו להפקה החליטו לעשות מעשה. במקום לרדוף אחר משקיעים כבדים, מדוע לא לפנות לעזרת הקהילה? צריך רק חמש מאות אנשים שישקיעו כל אחד סכום לא גדול של מאה שקלים בלבד כדי להשלים את התקציב הדרוש לצילומים. וכך יצא לדרך פרוייקט מימון-ההמון הקולנועי הישראלי הראשון(?) שפרטים נוספים עליו ניתן לקרוא אצל יאיר רוה.

הרעיון של מימון פרוייקטים על ידי הלוואות קטנות (מיקרו-אשראי) יושם עד לא מזמן בעיקר עבור מדינות מתפתחות. מוחמד יונוס זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בנק גרמין בבנגלדש, שמתמחה במתן מיקרו-אשראי לאנשים חסרי יכולת כלכלית. פעילותו היוותה השראה להקמת ארגון Kiva, שמאפשר לכל אדם להעניק באמצעות האינטרנט מיקרו-הלוואות לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. הויכוח על מידת ההצלחה של מיקרו-אשראי במלחמה בעוני כנראה רק מתחיל, אך אין ספק שברמה האישית והמקומית המודל מוצלח ויכול לעזור לאנשים שזאת אפשרותם היחידה להתקדם.

מודל זה אינו מוגבל למדינות מתפתחות בלבד. דאגלס ראשקוף מציג סיפור אישי שמדגים כיצד בעזרת הלוואות קטנות ניתן לחמוק מהמשחק התאגידי ולחזור לקנה מידה אנושי ומקומי. בית הקפה המקומי שמשמש את ראשקוף, Comfort Cafe, ביקש להתרחב ולפתוח מקום נוסף באותו אזור. שיפוץ המקום החדש נמשך זמן רב, ובעל בית הקפה לא הצליח לקבל הלוואה כדי לסיימו. הוא פנה לעזרה לקהילה המקומית והנפיק כרטיסי VIP. על כל דולר שהושקע בכרטיס קיבל הקונה אפשרות קניה בשווי דולר ועשרים סנט באחת משתי המסעדות. כך נוצרה מערכת חליפין מקומית ממנה כולם מרוויחים – בית הקפה גייס את הכסף הדרוש לסיום השיפוץ בתנאים נוחים יותר מאשר בבנק. הלקוחות קיבלו תמורה של 20% על השקעתם (בצורת אוכל מוזל). מכיוון שהשקיעו במקום, יש להם גם אינטרס לחזור אליו ולדאוג להצלחתו. הקהילה מתגבשת סביב המערכת הייחודית שלה ויוצרת זיקה לעסק המקומי והעדפתו על פני רשתות תאגידיות.

בעידן המדיה החברתית, היכולת לממן עסקים ופרוייקטים קטנים באמצעות מיקור-קהל (crowdsourcing) הופכת לזמינה יותר ויותר. במקביל לאתרים כמו Kiva שמתמקדים באוכלוסיות חלשות, החלו לקום אתרים שמטרתם ליישם את מודל ההלוואות הקטנות גם בתחומים נוספים – לרוב פרוייקטים בתחומי אמנות (שכנראה מתקשים בימינו למצוא מממנים). הצעיר בחבורה הוא האתר kickstarter.com, שמטרתו לספק "דרך חדשה לממן רעיונות" על ידי מתן פלטפורמת מיקרו-אשראי עבור אמנים, מעצבים, קולנוענים, מוזיקאים וכל מי שיש לו רעיון שזקוק להשקעה. בין הפרוייקטים ניתן למצוא סרט תיעודי על מתאגרפים לטיניים בלוס-אנג'לס (זקוק ל-50000$), הקמת אולם פינג-פונג במנהטן (זקוק ל-3500$), או הגשת משחק פאזל מוזיקלי עצמאי לתחרות משחקים (200$ בלבד לדמי ההרשמה).

אתרים כמו kickstarter נותנים את הכלים הדרושים כדי לנהל מערכת מיקרו-אשראי בקנה מידה רחב. המדיה החברתית מוסיפה את המרכיב שראשקוף רואה כמרכזי ביצירת מערכות חלופיות מעין אלה – הזיקה המקומית והקשרים האישיים. המטרה אינה רק למצוא מקורות מימון בזמני מיתון, אלא גם לייצר אינטראקציה בין אנשים שמבוססת על חילופי ערך.

זה יכול להיות עולם מעניין. עולם בו המתווכים נחתכו החוצה. עולם בו במקום תאגידים ובנקים יש בני אדם. עולם בו כל אחד מקיים קהילה ומתקיים על ידי קהילה. במקום לנהל תיק השקעות בבנק, נשקיע באנשים. סופר שאנחנו אוהבים רוצה לכתוב ספר חדש? נשקיע! הלהקה האהובה עלינו עובדת על דיסק? נשקיע! מעצבת האופנה החביבה מוציאה קולקציה חדשה? נשקיע! החקלאי האורגני חושב על מטע אבוקדו? נשקיע!

אבל בינתיים אם יש לכם מאה שקלים מיותרים ותמיד חלמתם לממן סרט קולנוע, לכו על זה.

כפיר פרבדה פרסם לא מזמן פוסט המספר על השתלשלות העניינים בנושא היחס הלא מכובד לזקנים שהופגן בסניף מגה ברעננה. בעקבות הפוסט שלו בנושא והשיחות על כך בטוויטר הגיעו הדברים להנהלת מגה, שאף קיבלה את הצעתו לתרום כסף לבתי זקנים באזור. כפיר כותב:

ללא שום כיסוי תקשורתי מסורתי, רק עם מקלדת, טוויטר ובלוג, ניתן לשפר את הסביבה שלנו. או במילים יותר בוטות: אין יותר תירוצים לא לשנות את מה שמפריע לנו, או לתקן עוולות סביבנו.

אולם כמו שכתבתי בתגובה לפוסט של כפיר – האם באמת כל אחד יכול? האם אדם פחות מוכר ופחות מקושר לגורמים בעולם הפרסום והמדיה יוכל לעורר את אותו אפקט שיצר פוסט אחד של כפיר?

המיתוס של המדיה החברתית מציג תמונה ורודה של טכנולוגיה אשר מבזרת את מוקדי הכח והשליטה על המידע ומחזירה אותם לידי ההמון. לפי תמונה זו, אכן “כל אחד יכול”. אולם גם אם המדיה החדשה מטלטלת את מערכי הכח הקיימים, היא אינה שוברת אותם לחלוטין, אלא רק משנה את היחסים ביניהם. אנו עדיין נותרים עם מבנה היררכי של יכולת השפעה. כבלוגר אזוטרי היכולת שלך להשמע ולהשפיע מצומצמת מאד. עליך לפלס דרך במעלה ההיררכיה (דרך A בלוגר כלשהו או מדיה מסורתית) כדי לא להבלע תחת שטף רעש המידע הזורם ברשת.

המחשבה כי הרשת מפרקת את ההגמוניה של גורמי הכח וההון המסורתיים עומדת גם היא בסימן שאלה. בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The Atlantic נבחנת תפיסה זו לאור נתונים אודות מידת החשיפה של בלוגים בארה”ב. לפי הכתבה 42% מהתנועה בבלוגים ברשת מתנקזת אל קבוצה של 50 בלוגים מרכזיים. מתוך קבוצה זו, 21 בלוגים הינם בבעלות גורמים כמו CNN, New York Times או ABC. עולם הבלוגים, אומר בכתבה ניקולס קאר, הופך דומה יותר ויותר לעולם מדיית ההמונים המסורתי.

אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר.

נראה אם כן כי המדיה החברתית, שהיתה אמורה להחזיר את הכח לידי ההמון, אינה שונה בעצם מכל מדיה אחרת. זהו מרחב שמציית לכללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. יתרה מזאת – ייתכן כי עליית המדיה החברתית אף תפגע עוד יותר בכוחו של היחיד למול מנגנוני הכח.

פגיעה אפשרית זו קשורה לצד נוסף ומדובר של הסיפור – החלשותה של העיתונות המסורתית. העיתונות אולי גוססת, אך תאגידי המדיה ששולטים בה לא נעלמים כל כך מהר. כמו שמראים הנתונים בכתבה, התאגידים מצליחים לבסס נוכחות שלטת גם במדיה החדשה. לצד תאגידי המדיה המסורתיים צומחים ברשת תאגידים חדשים אשר מבססים את עצמם כגורמי הכח המרכזיים בעולם החדש – חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק אשר שולטות בזרימת המידע ובתכנים.

בעוד העיתונות המסורתית החזיקה בתדמית – לא תמיד מוצדקת – של “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, הרי תאגידי המדיה החדשה השילו מעליהם אף מראית עין זו. אין כבר כל יומרה של איכות או ערכים. את מקום העורכים בעלי האג’נדה תופסים אלגוריתמים אוטומטיים. לא חשוב מה כתוב אלא כמה תנועת גולשים הוא מייצר. ה”תרבות” הפכה ל”תוכן” שכל מטרתו לייצר מצע לפרסומות.

במקום לחזק את הדמוקרטיה, מהווה עולם המדיה החברתית ותוכן הגולשים גן עדן מוזהב לתאגידים החדשים מבוססי הפרסום. עלייתה של המדיה החדשה ונפילתה של העיתונות היא גם ניצחונה של הכלכלה על פני הערך האנושי. אנו “מפריטים” לכאורה את יכולת ייצור המידע וההשפעה ומאפשרים לכל מי שירצה בכך לקחת חלק. אולם למעשה אנו מחזקים את מי שיכול לעשות כסף מתוך שפע המידע שנוצר ומחלישים את אותם גורמים מרכזיים ובעלי כח שהיו אמורים לייצג את האינטרסים שלנו.

התשובה לכך היתה יכולה אולי להגיע דווקא מאנשי המדיה המסורתית, אלה שמחזיקים עדיין בעולם מושגים שרואה חשיבות בעקרונות ולא רק בכסף (יש כאלה בכלל?). אולם ביקורת כמו זו של נחום ברנע, שמונעת מחוסר היכרות, חוסר הבנה ופחד, אינה מקדמת אותנו כלל וכלל. יש צורך באנשים טובים שנמצאים בתוך המדיה המסורתית אך גם מבינים לעומק את המדיה החדשה, שיוכלו למצוא את הסינתזה שתיקח את הטוב שברשת יחד עם הכח והעומק שמביאה העיתונות. שומע, אולי, dovalfon@ ?

אנחנו אוהבים לדבר על האינטרנט כעל כלי של דמוקרטיזציה, גורם שמעניק כח לאדם הפשוט ושמערער על סמכותם של משטרים ריכוזיים. הדוגמה האחרונה לכך היא הבחירות באיראן, המהומות בעיקבותן והשימוש של המפגינים האיראנים במדיה החברתית שזכה לכינוי “מהפכת טוויטר האיראנית”.

בניגוד לעמדה האופטימית הרווחת, העיתונאי והבלוגר יבגני מורוזוב טוען כי הרשת יכולה לשמש באותה מידה ככלי אשר מסייע למשטרים דיקטטורים. בהרצאת TED מעניינת זו מבקש מורוזוב להסיר את המשקפיים האוטופיות ולראות כי לרשת שימושים שונים, והם אינם בהכרח אלה שאנחנו מצפים להם.

ג'ורג' קלוני אמר השבוע בפסטיבל הסרטים בטורונטו כי הוא "מעדיף לעבור בדיקת פרוסטטה על-ידי בחור עם ידיים קרות מאד בשידור חי בטלוויזיה מאשר להחזיק עמוד בפייסבוק", כך מדווח המגזין People.

ניק אוניל, בלוגר המחזיק רשת בלוגים בנושאי מדיה חברתית, הזדעזע מהדברים וקרא לקלוני "אחד מאנשי השיווק המטומטמים ביותר". לדעת אוניל קלוני מפספס הזדמנות גדולה. הדפים המוקדשים לו בפייסבוק (שאינם באמת שלו, כמובן) זוכים לפופולריות עצומה, והוא יכול ליצור מראית עין של שיחה עם כל אותם מעריצים כדי לעדכן אותם לגבי סרטיו החדשים.

אוניל ממשיך ומביא כדוגמה הפוכה את וין דיזל, שנחשב אחד הסלבריטאים הפופולריים ביותר בפייסבוק. דיזל אינו ידוע בשל יכולות המשחק שלו, אומר אוניל, או בעצם בשל שום דבר מיוחד מדי. אך בגלל שהוא יוצר קשר עם מעריציו באופן קבוע הפופולריות שלו באינטרנט מרקיעה שחקים והוא אפילו עבר את קלוני במספר החיפושים בגוגל.

וואו.

כנראה זה מה שקורה כשאתה עוטה את גלימת מומחה המדיה החברתית יותר מדי זמן. אולי כדאי שהבחור עם הידיים הקרות יבדוק את אוניל כדי להוציא לו את הראש מהתחת. אין ספק שמה שחסר לקלוני, אחד הכוכבים הגדולים של הוליווד העכשווית, זה עוד כמה חיפושים בגוגל. כי הרי מה שחשוב זה לא באיזה סרטים שיחקת, או בכמה סרטים שיחקת, או אפילו איזה סרטים ביימת או הפקת. מה שחשוב זה כמה מעריצים יש לך בפייסבוק! כמה עוקבים יש לך בטוויטר! כמה חיפושים יש עליך בגוגל!

אוניל כתב פה סתם פוסט קטן וטיפשי, אבל תפיסת העולם המצומצמת שהוא מציג מרחפת כאיום מעל ראשינו כולנו, המתעניינים והעוסקים באינטרנט ובשיכלוליו. ככל ששוקעים יותר פנימה לתוך הרשת יש נטיה לראות בה חזות הכל. הפרופורציות הולכות לאיבוד וצג המחשב תופס את כל מרחב הראיה. טוב שלפעמים מגיע מישהו כמו קלוני ומזכיר שאפשר לקיים חיים לא רעים גם מבלי להזדקק לשירותי המדיה החברתית. או לאלה של מומחיה.

הנה סיפור מעניין מהצד הפרוע של הרשת. בתחילת אוגוסט פרסם דאגלס ראשקוף באתר החדשות The Daily Beast טור העוסק באתר 4chan. האתר, למי שלא מכיר, הוא לוח מודעות ויזואלי חסר חוקים ומוסר, הנודע לשמצה לא רק בשל הפורנו והעירום שבו אלא בעיקר כמקום המפגש של האקרים, פאנקיסטי-רשת, מתבגרים סוררים ושאר מעוררי מהומות. האתר קושר כבר לתעלולים כמו העלאת שמו של מקים האתר (moot) לראש רשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר של המגזין TIME, ריקרול, מאבק בסיינטולוגיה, התעללות בחשבונות פייסבוק של רווקים נוצריים, ועוד.

האתר הופיע שוב בכותרות לאחרונה לאחר ש-AT&T חסמו חלקים ממנו למשך מספר ימים. החסימה, שהתקבלה בתחילה כניסיון לצנזורה וגררה קריאת התגייסות בקרב קהילת 4chan, התבררה כנסיון של AT&T להגן על האתר וגולשיו מפני התקפת DDoS שהתבצעה על-ידי חסידיו של אתר מתחרה.

איור: duelinganalogs. דרך harnevo.

ראשקוף ביקש בעקבות כך לבדוק מה חדש באזורי שוליים אלה של הרשת. הוא שוטט במשך מספר שבועות באתר, ובמיוחד בחלקו הנקרא לוח "רנדום" ("/b/"). לוח זה, הנחשב כאזור המופקר ביותר של האתר, הוא מוקד הקהילה האקטיביסטית של 4chan, וממנו יוצאות רוב היוזמות שהן שיבוש תרבות משעשע במקרה הטוב, וסתם בריונות במקרה הרע.

רשמיו של ראשקוף פורסמו במקביל גם באתרו האישי. אולם לאחר מספר ימים נעלם הפוסט מאתרו של ראשקוף ובמקומו הופיעה ההודעה הבאה:

This post has been removed.

I wrote a piece I believed to be in support of a web site that has gotten a lot of undeserved heat lately. But many members of that community saw in the piece a betrayal of their ambitions. They successfully took down this site, posted personal details elsewhere on the web, and crashed my email. I don’t have the means or energy to keep this site up or my online life functioning with the piece in place.

So, for the sake of everything and everyone else I’m hoping to support with this site, I have made the decision to remove it. The net isn’t quite censorship free, yet. Uncle.

מעניינות יותר מהמאמר עצמו הן התגובות שמופיעות בפוסט המחוק של ראשקוף ובהפנייה למאמר שהופיעה ב-Boing Boing. התגובות כוללות חילופי דברים בין ראשקוף לבין כמה מגולשי 4chan. ראשקוף מסביר כי ניסה בכלל להגן על האתר ולהראות כי חשוב שישארו ברשת אזורים אנרכיסטיים שאינם כפופים לאף חוק. אנשי 4chan טוענים, במידה רבה של צדק, כי עצם האזכור של האתר במדיה מרכזית הוא עוד דריסת רגל קטנה של תרבות המיינסטרים שדוחקת החוצה את אזורי החופש. (ובעצם גם פוסט זה עומד באותה אשמה). הם גם מעלים טענות על הטון הצהבהב (פורנו! האקרים! מסוכן!) המתלווה לדיווחים כאלה, על היות ראשקוף בורגני מזדקן שמתעלק על המגניבות של הצעירים, וכן מוסיפים איומים לגבי המשך ההתקפות הווירטואליות והתרברבות בדבר אופציה של פצצות ורצח (נו באמת).

בסיפור זה באה לידי ביטוי המלחמה התמידית בין שני הכוחות המנוגדים הפועלים ברשת. מהצד האחד הרוח החופשית והאנרכיסטית שאפיינה את ימיה הראשונים של הרשת ושעדיין מפעפעת בליבה. מהצד השני כוחות השוק שמנסים לנכס לעצמם את תרבות השוליים וכך לעקר אותה מלהוות איום אמיתי או אלטרנטיבה מוחשית.

דוגמה טובה למאבק הוא מם ה-Caturday של לוח /b/ שהחל ב-2005 וכלל פרסום תמונות של חתולים ביום שבת. מם זה התפשט והפך ידוע יותר בכינוי Lolcat, בעיקר בזכות האתר I Can Has Cheezburger שהוקם בתחילת 2007 כבלוג שריכז תמונות כאלו. האתר נקנה בהמשך אותה שנה בסכום של 2 מיליון דולר והפך לחבר ברשת אתרים שמנסים להפיק רווח מהממים המשעשעים של הרשת. חברי 4chan, כמובן, בזים ל-Lolcats ולנסיון (המוצלח, חייבים להודות) להוציא בדיחה פנימית מהקשרה ולהפוך אותה לתרבות מיינסטרים מכניסת כספים.

מאבק זה אינו ייחודי לאינטרנט כמובן. התרבות כולה נמצאת במתח מתמיד בין המקורי לבין המשוכפל, בין השאיפה לחירות ולאותנטיות לבין הרצון להצלחה כלכלית ומסחרית. קשה להאמין שמאבק זה יוכרע אי-פעם, ומן הסתם הוא ימשיך להשתקף גם באינטרנט. אולם מעניין לראות איך תשפיעה אופיה של הטכנולוגיה על גבולות המאבק.

האינטרנט מאפשר לרעיונות שוליים תפוצה רחבה הרבה יותר מאי-פעם, אבל אלו נבלעים ברעש הפטפוט האדיר ששוטף את הרשת כצונאמי של מילים. האינטרנט מאפשר למכירים את סודותיו האפלים אפשרויות שיבוש בעלות פוטנציאל חשיפה עצום. אך אותן אפשרויות פתוחות גם בפני תאגידים ומשווקים למיניהם. נראה כי שני הצדדים יכולים להעלות את המאבק לשלב חדש.

האם יש הבדל בכלל בין הצדדים? האם עדיפות טקטיקות חבלה על אסטרטגיות שיווק? בכל מקרה אנו נשארים תקועים באש הצולבת, אוחזים תמונה מצחיקה של חתול ומקווים לטוב.