קטגוריה: מוזיקה

המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את החותם הרגשי העמוק ביותר. במהלך חיינו עוד נתקל במוזיקה חדשה יותר, טובה יותר, עמוקה יותר, מרשימה יותר. אך דבר לא ישתווה לחדוות הגילוי ולהתמקדות הטוטאלית של ימי הנעורים. המוזיקה ששמענו בשנות העשרה של חיינו תשאר תמיד צרובה בנימי הנפש, עוגיית מדלן של העידן המודרני.

דרך המוזיקה נפתח חלון אל העבר. כל שיר, כל תקליט, נושא עמו זמן, מקום, מרחב, תמונה, הרגשה. אל ימים שהולכים ומתרחקים, ואולי תמיד היו רחוקים. המוזיקה היא יד שאנו שולחים כדי לגעת בילד ששם.

____________________

אני נאחז בצלילי העבר כדי לחלץ שביבי זיכרון מתוך ערפל הגבינה השוויצרית של מוחי. כמו כל זיכרון, זהו סיפור. חלקו אולי נאמן למציאות. חלקו אולי לא התקיים מעולם, אלא נטווה מסביב לחורים כדי למלא את החלל הריק.

את ההתחלה יש למקם בשפה העברית. מקומה המוזיקלי ילך ויתמעט עם השנים, אך זהו המקום הנכון להתחיל ממנו במה שאולי יהפוך עוד לסדרה.

____________________

חוויותי המוזיקליות העצמאיות הראשונות כרוכות במכשיר נשכח. טייפ סלילים.

של סוני, אם אני זוכר נכון. שבת בבוקר, ההורים כנראה עוד ישנים. אני יושב על הרצפה מול המכשיר עם קופסאות קרטון מרובעות שבתוכן גלילי סרט ההקלטה הגדולים. מעביר את קצה הסרט דרך המוביל, תופס אותו בגלגל הריק. מסובב את הידית הגדולה. (לא לחיצה אלקטרונית יפת-נפש כמו בימינו אלה. סיבוב אמיתי וחזק. היה משהו פיזי מאד במכשירי המוזיקה של פעם). הגלגל מסתובב, הסרט רץ על גבי הראש המגנטי והצלילים בוקעים מתוך האזניות השחורות הגדולות שעל אזניי.

המבחר לא היה גדול. שני גלגלים היו חביבים עלי במיוחד. באופן לא מפתיע אלה שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית.

[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/drive_slow.mp3|titles=לאט סע|artists=אינשטיין אריק]

כבר אז, כילד (או נער צעיר) עורר בי השיר הזה של אריק איינשטיין תחושה של געגוע. עצבות מהורהרת ונעימה של חורף. גם אני רציתי לשיר ביטלס בקולות, מבלי שאדע כמעט מי הם בכלל. שם כנראה החלו געגועי לשנות השישים (אם אין אלה שיירים מגלגול קודם).

לשלמה ארצי (המאוחר) אתכחש כמובן ברגע שטעמי המוזיקלי יתגבש יותר. אולם באותם ימים שמעתי את “לילה לא שקט” הלוך ושוב. אולי אלה איזכורי השדיים, אולי ההפקה המהוקצעת, אולי אוירת יום הזכרון המרחפת מלמעלה. משהו החזיר אותי לשם שוב ושוב.

[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/local_siesta.mp3|titles=מקומית סייסטה|artists=ארצי שלמה]

לא ידעתי אז מה “נחשב” ומה לא. לא קראתי את הביקורות האחרונות. לא הייתי מעודכן במגמות החדשות. שמעתי מה שהיה זמין, וכל דבר היה חדש ורענן. טיילתי בין השירים וספגתי את נופיהם ללא חציצת הביקורת המוקדמת. אולי בשל כך הרושם שהם השאירו עלי הוטבע כה עמוק.

שבת בבוקר היה גם זמנן של תכניות המערכונים ברדיו. את חלקן הקלטנו על אותו טייפ סלילים. גם לסלילים אלה אהבתי לחזור לעיתים קרובות. עד היום מושגי מפתח בשפה התרבותית שלי יהיו משפטים כמו “תריס זז! תריס רץ!”, “עומד או לא עומד?”, “יופי נחמה!”, “רבע עוף או – בורקס?”. זר לא יבין זאת.

[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/reva_of_oh_burekas.mp3|titles=בורקס או עוף רבע|artists=מיכאלי ורבקה בנאי יוסי]

השנה היא כנראה 1987. סתיו, אולי קיץ. זהו-זה משודרת בטלוויזיה. יואב קוטנר מציג בפינת הפופ שלו תקליט חדש של זמר עם קול מרוסק. קליפ ביזארי עם בובת פיתום.

זהו-זה. פאקינג פריים טיים לנוער, וקוטנר מראה לנו את טום וויטס ברגעיו המוזרים ביותר. אני מהופנט. לא שמעתי שום דבר כזה אף פעם. כעבור יום או יומיים נכנס בהתרגשות לחנות התקליטים ויוצא עם התקליט הראשון של טום וויטס שהכרתי. Franks Wild Years. האלבום האהוב עלי ביותר שלו מאז.

בועז כהן הציע בעבר להעניק את פרס ישראל ליואב קוטנר. "הרבה מאד ישראלים בני 30 פלוס מסתובבים עם הטעם המוזיקלי של יואב קוטנר שצרוב להם בראש ובנשמה", כותב כהן. לא יכולתי להסכים יותר. אל חלק גדול מהמוזיקה שהכרתי ואהבתי בשנות נעוריי נחשפתי בזכות קוטנר. איפה יימצא היום האיש שיגלה לילדים בני 14 מוזיקה אמיתית מהי.

(נכתב בעקבות הפוסט של טל גוטמן, שהזכיר לי את התקליט האהוב מאד הזה).

אם מישהו צריך עדיין הסבר אודות האופן בו הטכנולוגיה משנה את חיינו, בא קותימן ומספק דוגמה מלבבת אזניים. בפרוייקט הנהדר שלו ThruYou מוביל קותימן את אמנות המיקסוס צעד אחד הלאה כשהוא מחליף את סימפולי האודיו בחומר גלם מסוג חדש – סרטוני רשת.  כך הוא יוצר 7 קטעים מקוריים ומצויינים אשר מורכבים כולם מקרעים ומפיסות אשר נלקחו מ-YouTube. הטכניקה אינה חדשה, אך הבחירה ב-YouTube והביצוע המרשים הופכים את התוצר המוגמר לסוג חדש של אמנות. קודם כל דוגמה –

[gv data="EsBfj6khrG4"][/gv]

פרוייקט זה מכיל מספר מאפיינים אשר מהווים סיכום נאה לשינויים התרבותיים שחוללה הרשת בשנים האחרונות:

• הפרוייקט הוא כולו חופשי. הקטעים המקוריים, כמו גם הפרוייקט כולו, משוחררים תחת רשיון Creative Commons. רשיון זה הוא שאפשר לקותימן ליצור פרוייקט כזה מלכתחילה, והוא שיאפשר לכל מי שרוצה להמשיך ולבנות יצירות מקוריות על בסיס היצירות הקיימות.
• זוהי יצירה פרטית שלא נתמכה על-ידי גופים מסחריים כמו חברות תקליטים. גם חומר הגלם וגם היצירה שנבנתה בעזרתו הם "תוכן גולשים", תוכן פרטי ולא מסחרי שנוצר באמצעים מינימליים. כמו שפרוייקט זה מראה, אין בכך להעיד על איכות היצירה. האיכות נקבעת רק על ידי כמות הכישרון (טונות של כישרון, במקרה דנן).
• הפרוייקט, שעלה רק לפני מספר ימים, זכה לתפוצה ויראלית ולתהודה אדירה (לפחות במונחי רשת) שאף גרמה לעומס אשר הפיל את האתר. אינדיקציה טובה לרמת הבאזז שמעורר הפרוייקט אפשר לראות בחיפוש בטוויטר.
• הפרוייקט ניתן כולו כתוכן חינם, אך את התהודה שהוא יוצר יוכל קותימן מן הסתם לתרגם גם למונחים כלכליים. כמו שציין מגיב באחד הפוסטים המשבחים – הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שהוריד את גרסת ה-MP3 היה לחפש ב-iTunes דברים נוספים של קותימן ולקנות את האלבום האחרון שלו שמצא שם.
• זוהי יצירת mashup, יצירה מבוססת "copy & paste". זו גם סינתזה מוצלחת בין מדיומים שונים (אודיו ווידאו). הטכנולוגיה הדיגיטלית פותחת עוד ועוד אפשרויות של שכפול, העתקה, מיקסוס ושילוב. ערבול חומר קיים יכול להוביל ליצירה חדשה, מקורית ואיכותית (צריך רק, שוב, טונות של כישרון).
• ההצלחה של קותימן משליכה גם על האנשים שיצרו את הקטעים עליהם התבסס. ברוח Creative Commons הוא מספק קישורים לקטעי המקור, שמביאים לחשיפה גדולה לאותם אנשים. ראו למשל את התגובות לזמרת מהקטע מס' 3 שהובא כאן. (בהקשר זה ראוי לציין גם את היוזמה היפה של ניב זינגר שיצר אתר שמרכז באופן נוח ונגיש את כל הקרדיטים לקטעים המקוריים).

מרגש לראות ז'אנר חדש קם לחיים ומכה גלים ברחבי העולם. אפשר להניח כי הרשת תתמלא בקרוב בחיקויים, מוצלחים יותר או פחות. את חותמו הייחודי שלו על תולדות הרשת קותימן כבר הטביע.

פוצחה הנוסחה של שירי הביטלס! עיתונים אוהבים כותרות חזקות. הוול סטריט ג’ורנל מדווח כי ג’ייסון בראון, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת Dalhousie בהליפקס שבקנדה ניתח וזיהה את התבניות המקצביות שמאפיינות את שירי הביטלס.

פרופ’ בראון כבר התפרסם בעבר כשגילה באמצעות ניתוח מתמטי את המבנה של האקורד המסתורי הפותח את השיר “A Hard Day's Night”. בראון, חובב ביטלס מושבע, המשיך לנצל את כליו המקצועיים כדי לחקור מה מייחד את שירי הלהקה האהובה עליו. הוא גילה מספר תבניות מתמטיות אשר מאפיינות את השירים, ואשר אחראיות, לטענתו, לכך שהם ממשיכים להשמע רעננים גם לאחר שנים רבות. כדי להדגים את התזה שלו (וגם, כנראה, כדי לעשות קצת חיים) כתב בראון שיר בסגנון עדות הביטלס תוך שימוש בתבניות שמצא. את השיר ניתן לשמוע כאן.

תפיסת העולם של בראון, אשר מנחה אותו במחקריו אלה, היא כי מוזיקה (כמו תופעות רבות אחרות) ניתנת לניתוח מתמטי, ויותר מכך – כי המתמטיקה עומדת בבסיסה של המוזיקה. מוזיקה, כמו מתמטיקה, עוסקת בתבניות. זיהוי וחשיפת תבניות אלה היא עבודה מתמטית. כאשר אנו מוצאים את התבניות המייחדות מוזיקה מסויימת, אנו חושפים את המפתח שמאפשר ליצור מוזיקה כזו.

הטענה בדבר קרבה בין מוזיקה למתמטיקה היא טריוויאלית כמעט. הכרה של תבניות מלודיות ומקצביות, גם אם היא יותר אינטואיטיבית ממודעת, נותנת למוזיקאי מאגר של אבני בניין אשר מגדילות באופן ניכר את מרחב המשחק שלו ואת היכולת ליצור ולהביע את עצמו. תבניות אלו נלמדות בדרך כלל תוך כדי שמיעה, חיקוי והתנסות. שיטותיו המתמטיות של בראון יכולות לעזור בזיהוי תבניות כאלה.

אולם האם ניתוח מתמטי באמת יכול לתת בידינו כלי ליצירה אמנותית? או בווריאציה אחרת על השאלה – האם מחשב יכול ליצור קטע מוזיקלי בעל ערך? אם בבסיס הכל עומדת המתמטיקה בלבד, התשובה תהיה חיובית. ניתוח מתמטי מקיף ייתן לנו את החוקים הדרושים כדי לייצר כל יצירה מוזיקלית שנרצה.

אך לי נראה כי תשובה זו אינה מספקת. לא ניתן, לדעתי, לבצע רדוקציה מלאה של מוזיקה למתמטיקה. במוזיקה שמיוצרת באופן מתמטי יש משהו עקר, מכני, נקי (רוב מוזיקת הפופ של ימינו היא כזו – מוזיקה של נוסחאות וחוקים). אולי דוגמא טובה למוגבלותו של המודל הממוחשב היא התוכנה Songsmith של מיקרוסופט. התוכנה, שמייצרת ליווי מוזיקלי מלא למלודיה שמנוגנת או מושרת דרכה, הצליחה כבר להביא לתת-ז’אנר של גרסאות כיסוי גרועות במיוחד אשר מבוצעות באמצעותה. או כמו שמי מן המגיבים אמר – “למה הכל נשמע כמו פולקה?”.

יצירה מוזיקלית אמיתית חורגת מעבר למתמטיקה של התבניות שמרכיבות אותה. מעשה היצירה הוא סוג של אלכימיה – חיבור של תבניות קיימות באופן שמייצר משהו חדש וחד-פעמי, משהו שנושא בתוכו ניצוץ מאישיותו של היוצר. זוהי מוזיקה שיש בה מטען רגשי, אישיות, עומק. מוזיקה שיש בה גרעין של הנצח. אין דרך להסביר זאת באופן מתמטי. המתמטיקה לא יכולה להכיל את התחושה שמבצבצת מתוך החיבורים והחיווטים שמייצר המוזיקאי – המתווך האנושי. ביצירה האמיתית מסתתר אותו אלמנט שחורג מהגדרה ואפילו מזיהוי, ניחוח האינסוף שמעורר בנו געגועים.

ניתן, כנראה, לזהות בדיעבד מאפיינים מתמטיים במוזיקה כזו. ניתן אפילו להשתמש בחוקיות שהתגלתה כדי להעשיר את שק הכלים המוזיקליים שמשמשים אותנו. אך אין תחליף למגע האנושי אם ברצוננו במוזיקה שמרוממת אותנו ומעבירה את תודעתנו למרחבים חדשים ומופלאים.

ייתכן כי חוסר היכולת של המתמטיקה למצות את המוזיקה מצביעה על כך שהמתמטיקה, בניגוד לדעה הרווחת כיום, אינה עומדת בבסיס העולם. ההיסטוריונית של המדע נוגה אריקה מציעה לנסות ולהפוך את כיוון ההסתכלות על הקשר בין מוזיקה למתמטיקה. היא מעלה את האפשרות כי היכולת המתמטית נבנית בעצם על יכולת מוזיקלית. אולי היותנו יצורים מוזיקלים הוא שהביא לפיתוח היכולת לזהות תבניות ומכאן לחשיבה המתמטית? אם רעיון זה נראה לנו מופרך הרי זה כנראה כי התרגלנו לחיות בתוך עולם מדעי אשר מקדים את המתמטיקה לכל תופעה אחרת. אולם אם נקשיב היטב, נשמע גם מנגינות אחרות.

____________________

באותו נושא – Music will bring us together

פסטיבל אינדינגב 2008 היה מוצלח. יומיים של מוזיקה משובחת (ברובה, חוץ מהרכב אחד שבאופן חריג היה ממש לא משהו). אוירה נינוחה (למרות ההרעשות הארטילריות שנשמעו לעיתים קרובות מכיוון המתופפים שעל הבמה), קהל מגוון (לא היינו היחידים שמנסים להרדים תינוק בעיצומה של אחת מההרעשות הארטילריות האמורות), אנשים חביבים ומחסור מלבב בחסויות מסחריות (כמה כיף לראות במה נקיה מצבעים של חברות סלולאריות!).

[תמונה מאת NoaZ]

היה מחמם לב לראות את ההיענות לפסטיבל שכולו מוזיקה שאינה נשמעת כמעט ברדיו או בטלוויזיה (2500 איש, ועוד רבים שנותרו ללא כרטיסים). ועדיין, כל כך הרבה מוזיקה מעניינת, כל כך מעט חשיפה. אמנם כמות המשתתפים הפתיעה את המארגנים, אך עדיין מדובר במספר זניח למדי ביחס למיינסטרים. עד מתי ימשיכו השטן הקטן (גלגלצ) והשטן הגדול (ערוץ 2) לשלוט ביד רמה ובקהות חושים באפיקי התרבות הישראלית? האם מן הרשת תבוא ההצלה? ומי רצח את אגנתה פאלסקוג?

תגלית הפסטיבל (מבחינתי) – להקת PITS. טריו גיטרה-בס-תופים (מתופפת!) שחופר במוח ובנפש, מסעות אבסטרקטיים אפלים וזכים. מומלץ לבדוק (מייספייס, קליפ), ובמיוחד לתפוס אותם בהופעה חיה.

ועכשיו לנקות את האבק מהנעליים.