קטגוריה: שונות

בעוד אנו עוסקים בעניני היום-יום שלנו מאות אלפי ילדים באפריקה נמצאים בסכנת מוות כתוצאה מרעב.

שתי כתבות ששחר שיתף היום הוציאו אותי משלוותי והביאו לתשומת ליבי את משבר הרעב ההולך ומתעצם במערב אפריקה, בעיקר בניג’ר. בעקבות מיעוט גשמים בשנה שעברה “עונת הרעב” במערב אפריקה התחילה מוקדם מהרגיל והביאה מיליוני אנשים וילדים לרעב קשה.

קשה להשאר אדיש למול התמונות. הן מעלות דמעות בעיניים. אי אפשר לתאר את הסבל שנגלה בהן. זהו סבל בצורתו המיידית, הישירה, הגולמית ביותר. יש הרבה סבל בעולם וגם קרוב יותר אלינו, אבל לפעמים אנו נתקלים בו – גם אם רק דרך תמונה – והוא חודר מתחת לעור ואין ברירה אלא להגיב.

אז המינימום שאפשר לעשות הוא כמובן לתרום. הנה ארגונים שאוספים תרומות לסיוע:
Oxfam
Save the Children
ויש גם את World Food Programme של האו”ם.

וחוץ מזה שתפו, הפיצו, כתבו. מה שעושים פה באינטרנט הזה.

"רשת" הם קוראים לזה.
לא סתם.
כמו במלון קליפורניה – אתה יכול להירשם אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב.
קליפורניה… לא סתם.
עמק הסיליקון, מכירים? איפה הוא? נכון! קליפורניה. זה הכול קנוניה אחת גדולה.
וכמו דגים שזוכרים בדיוק חצי דקה אחורה אנחנו שוחים שוב ושוב אל הרשת. והיא צפופה צפופה, וקטנים וחסרי משמעות ככל שנהיה לא נצליח לחמוק ממנה. אנחנו מפרפרים ויורקים מים ואצות ונכנעים לתוכה בערפול חושים.

כי אין כמו להיות דג ברשת.
אתה עטוף ומוגן. עד לא מזמן שחית חסר דעת במרחבים הענקיים של האוקיינוס, בלי כיוון, בלי מטרה, בלי הגנה. ופתאום – אחרי הבלבול הראשוני וחוסר אוריינטציה קלה – אתה מוצא עצמך בעולם מסודר. עולם ברור ומוגדר.
למה ללכת לאיבוד כשאפשר לתת לרשת להכיל אותך?
הרי מה כולנו רוצים בסך הכול? להיות מוכלים. לחזור לרחם.
רחם, רשת. מספיק קרוב.
אנחנו מצטופפים יחד, מחממים זה את זה. שותים את השתן של עצמנו. מנקרים אחד לשני בסנפיר האחורי. נעים וחמים וקרוב ומוכר.
עטפי אותי, רשת אהובה! שאי אותי בחיקך מעלה, מעלה, אל מלתעות ספינת האם המוארת! הרימי אותי אל האוויר הנקי והצלול, תני לי לפרפר ולהיחנק ולהיכנע לתוכך באורגזמה אדירה!

אתה רוצה להתרחק מהרשת אבל הם קוראים לך לחזור. מציפים אותך בזרמים של פלנקטון ממוחזר, לועסים ויורקים אותו לעברך, הטעם מוכר ומזמין וממכר.
אתה רוצה להשתתף במשחק.
כולם רוצים להשתתף במשחק.
רק לא להיות הילד מחוץ למגרש, זה שלא בחרו אותו, זה שמסתכל מהצד.
אתה מסתכל אחורה ושוחה קדימה. או להפך.
כבר מזמן איבדת את הרגשת הכיוון.
הרשת פותחת את רגליה ומזמינה אותך להיכנס.
כבר מזמן איבדת את היכולת להתנגד.
הרשת מגישה לך את פרי עץ הדעת.
כבר מזמן איבדת את תחושת הטעם.
הרשת מחלקת לך כרטיסים למסיבה.
כבר מזמן איבדת את הרצון ליהנות.
הרשת מחממת את הכפית ומגישה לך את המזרק.
אתה מתיישב על הכסא החשמלי ולוחץ על המתג.

[תמונה – cobalt]

לפעמים נדמה כי העולם סביבך נע במהירות הולכת וגוברת. אנשים נוסעים וחוזרים, עושים את זה או את ההוא, מתקדמים, נופלים, קמים, חוגגים, מתעשרים. אתה מתבונן עליהם מתוך קיומך הצמיגי, כל צעד שלך דורש מאבק בחומר האפל שמקיף אותך, נדבק אליך, מתנגד לכל תזוזה. עייף רק מהמחשבה על ההתנגדות הצפויה, אתה מוותר ומתבונן עליהם מטשטשים והולכים במערבולת המסתחררת סביב.

לפעמים אתה דוהר בתוך עולם מנומנם. גולש בירידה ללא בלמים, התאוצה מאיימת לנפץ את עורקיך, שיניים חשוקות וגוף דרוך. סביבך אנשים נחים, נהנים, מתענגים על שקיעה או זה על זה. חולמים בהקיץ ומחייכים ללא סיבה, משתכשכים בלאות נעימה במים המרעננים של החיים. אתה חולף על פניהם בחטף, גונב מבט אחרון עד שהרוח שוב מסמאת את עיניך הדומעות.

        [תמונה – r-eal]

עכשיו כשאתר רשימות עומד לפני סגירתו הסופית וכותביו מתפזרים לכל עבר (ובעיקר לעבר הוורדפרסי), ובהשראת חג החירות שעבר עלינו לטובה, יש לקרוא קריאה נרגשת –

שחררו את הפיד שלכם לחופשי!
הלאה עם הפיד המקוצר! עברו לפיד מלא!

מנהלי רשימות התעקשו לשמור על פיד חלקי, אבל עכשיו ההחלטה בידיכם. זה הזמן לשנות את ההגדרות ולתת לפיד שלכם להראות במלוא הדרו.

הפיד המקוצר מכריח אנשים שרוצים לקרוא את הפוסט שלכם להכנס אליכם לבלוג. מעבר לפיד מלא יקטין אולי את מספר הכניסות – אבל יגדיל את מספר הקוראים.

אנחנו הרי מוצפים במידע. הסינון הוא מהיר. פידים מקוצרים הם הראשונים לסבול. למי יש זמן ללחוץ, לפתוח טאב, לחכות לעליית הדף – רק כדי להבין אם שווה להשקיע פה זמן קריאה. אך על פוסטים שלמים ניתן לעבור, לרפרף, ואם משהו תופס את העין לשקוע, להשקיע, ואז – אם משהו תופס גם את השכל או את הלב – ללחוץ, להכנס, להגיב, לשוחח.

אני מניח שרובכם כותבים מכיוון שאתם רוצים שדבריכם ייקראו. למה לחתוך בבשר החי? תנו למילותיכם את המקום שהן צריכות. שחררו את הפיד!

…אז מתחילים לצוץ מחקרים שטוענים כי צריכת משקאות קלים מעלה את הסיכון לחלות בסרטן. ואנשים מתארים מה קורה לגוף כששותים קולה (דרך מרמיט).

ועדיין רובנו חושבים שמשקאות קלים אינם מזיקים.

טוב, זה מה שאמרו בזמנו על סיגריות, לא?

(זכויות יוצרים לכותרת ולחלק מההפניות שמורות לאלעד, שעדיין מתעקש לא לקיים נוכחות אינטרנטית מכל סוג שהוא).

כולנו קראנו מן הסתם רשימות כאלה ואחרות ובהן עצות לבלוגר המתחיל או המתקדם, “איך לעורר את קוראיך”, “10 כללים לפוסט מצליח”, אתם מכירים את הפורמט.

אחת מהעצות החוזרות על עצמן קוראת לסיים את הפוסט בשאלה לקוראיך. להעביר את הדיון אליהם, לעורר אותם להגיב ולנהל שיחה.

טוב ויפה. כשעושים את זה פה ושם זה נסבל. בעיקר כשיש טעם והגיון לסיים בשאלה. אבל כשיותר ויותר פוסטים בקורא הרסס שלי מסתיימים באופן שכזה, התחושה המצטברת היא של מיאוס. זה נוסחתי, זה קלישאתי, זה חוזר על עצמו, זה נראה כמו אוטומט. חברים, כל תבלין יש לשים במידה. הוסיפו יותר מדי ממנו, והתבשיל נהיה מסריח.

אבל מה אתם אומרים? האם גם לכם זה מפריע? האם אתם מסכימים כי הטריק הזה מוצה עד תום? או שמא אתם מוצאים אותו אפקטיבי?