הערה קטנה לכותבים מרשימות

עכשיו כשאתר רשימות עומד לפני סגירתו הסופית וכותביו מתפזרים לכל עבר (ובעיקר לעבר הוורדפרסי), ובהשראת חג החירות שעבר עלינו לטובה, יש לקרוא קריאה נרגשת –

שחררו את הפיד שלכם לחופשי!
הלאה עם הפיד המקוצר! עברו לפיד מלא!

מנהלי רשימות התעקשו לשמור על פיד חלקי, אבל עכשיו ההחלטה בידיכם. זה הזמן לשנות את ההגדרות ולתת לפיד שלכם להראות במלוא הדרו.

הפיד המקוצר מכריח אנשים שרוצים לקרוא את הפוסט שלכם להכנס אליכם לבלוג. מעבר לפיד מלא יקטין אולי את מספר הכניסות – אבל יגדיל את מספר הקוראים.

אנחנו הרי מוצפים במידע. הסינון הוא מהיר. פידים מקוצרים הם הראשונים לסבול. למי יש זמן ללחוץ, לפתוח טאב, לחכות לעליית הדף – רק כדי להבין אם שווה להשקיע פה זמן קריאה. אך על פוסטים שלמים ניתן לעבור, לרפרף, ואם משהו תופס את העין לשקוע, להשקיע, ואז – אם משהו תופס גם את השכל או את הלב – ללחוץ, להכנס, להגיב, לשוחח.

אני מניח שרובכם כותבים מכיוון שאתם רוצים שדבריכם ייקראו. למה לחתוך בבשר החי? תנו למילותיכם את המקום שהן צריכות. שחררו את הפיד!

הערה קטנה לכותבי הבלוגים העבריים

כולנו קראנו מן הסתם רשימות כאלה ואחרות ובהן עצות לבלוגר המתחיל או המתקדם, “איך לעורר את קוראיך”, “10 כללים לפוסט מצליח”, אתם מכירים את הפורמט.

אחת מהעצות החוזרות על עצמן קוראת לסיים את הפוסט בשאלה לקוראיך. להעביר את הדיון אליהם, לעורר אותם להגיב ולנהל שיחה.

טוב ויפה. כשעושים את זה פה ושם זה נסבל. בעיקר כשיש טעם והגיון לסיים בשאלה. אבל כשיותר ויותר פוסטים בקורא הרסס שלי מסתיימים באופן שכזה, התחושה המצטברת היא של מיאוס. זה נוסחתי, זה קלישאתי, זה חוזר על עצמו, זה נראה כמו אוטומט. חברים, כל תבלין יש לשים במידה. הוסיפו יותר מדי ממנו, והתבשיל נהיה מסריח.

אבל מה אתם אומרים? האם גם לכם זה מפריע? האם אתם מסכימים כי הטריק הזה מוצה עד תום? או שמא אתם מוצאים אותו אפקטיבי?

קולות אחרים או עוד מאותו דבר?

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?

מישהו שומע אותי?

אנחנו כבר מזמן לא כותבים אל המגירה. הכתיבה ברשת היא שיחה (אמרו את זה קודם). אנחנו כותבים ומצפים שמישהו ישמע, ואולי גם יגיב. אנחנו כותבים ומקווים ליצור דיאלוג. אנחנו כותבים וחולמים להשפיע.

אבל אף אחד לא באמת מקשיב. כלומר, אנחנו מקשיבים לעצמנו. מעגל קטן של כותבים שמדברים זה עם זה. אך איננו מצליחים לפרוץ החוצה. זה, בגדול, מה שטוענת תגית בפוסט מומלץ ומעורר מחשבה.

“האם זוהי תכליתו של השיח שלנו? לשכנע את המשוכנעים?” היא שואלת. ויש לה גם הצעה מעניינת. להרים פלטפורמה של תוכן שידבר להמונים – סיפור בהמשכים, בלוג של טיפים או של אופנה – תכנים גוררי רייטינג – שדרכה ניתן יהיה להגיע לקהל שאין לנו גישה אליו בדרך כלל. סוג של ערוץ 2, אם תרצו, אבל עם אג’נדה אידיאולוגית.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתלהב מההצעה. כי באמת, למה להפקיר את עיקר השיחה בידיהם של אחרים? בואו נסתנן אל המרכז, נכבוש את הרייטינג ונגניב פנימה רעיונות חתרניים ומרחיבי דעת! קשה לא ללכת שבי אחר הפוטנציאל השובבי שטמון פה.

אך ככל שאני הופך ברעיון, עולים בי יותר ספקות ושאלות. נניח בצד את ההיבטים המקיאווליאניים שתגית עצמה מכירה בהם ואת המלכודת הפטרנליסטית הצפויה (“הנמכת” השפה שלנו כדי להביא את דעותינו להמונים). יש שאלה בסיסית הרבה יותר – למה שנצליח? מי אומר שאנו מסוגלים בכלל לפנות למיינסטרים? למה שנצליח לשעשע את ההמונים?

ולמה שהם ירצו לשמוע? הרי טוב וחמים במרכז, מחככים את הידיים למול מדורת השבט. נוח לברוח אל האח הגדול, לסמוך על יאיר לפיד, להאמין למה שכתוב בידיעות אחרונות. זה קל, זה ברור, זה מנחם. מדוע שירצו לצאת אל מחוץ למערה, אל המדבר סחוף הרוחות של הממשי?

ואולי בכלל לא זאת הדרך. אולי אין טעם לנסות לחדור אל המיינסטרים, לדבר מבפנים, בשפה שלו. אולי דווקא הההדפקות המתמדת מהשוליים – עם כל התסכול שבה – היא האפקטיבית יותר. אולי החשיבות טמונה דווקא בהצבת האלטרנטיבה לשיח הפופולארי, בהמנעות משחייה בסחי.

האפקט יכול להיות מצטבר. אנחנו מדברים בעיקר עם עצמנו, אבל לא רק. אנחנו רשת. זה עידן המדיה החברתית, לעזאזל. יש לנו פייסבוק. יש לנו טוויטר. המעגלים מתרחבים. אלו כבר לא רק אותם מאה מנויי הרסס הקבועים. בכל פוסט, בכל טוויט, יש פוטנציאל למצטרף חדש. עוד מישהו הפיץ אותנו הלאה, למעגל החברים שלו. עוד אדווה שנוצרה במימי הרשת. לאט לאט אנחנו מחלחלים קצת יותר פנימה. זה איטי. זה מתסכל. זה נראה לא אפקטיבי. מתחשק להרים ידיים ולשבור את המקלדת. אבל אולי דווקא הטפטוף הזה הוא שינקב את החרירים שיביאו לקריסת החומה.

בלוג מומלץ / הזמנה לאירוח

ירדן לוינסקי הוא לא רק פסיכיאטר, אלא גם איש רב פעלים באינטרנט הישראלי. הוא ממקימי האתר קונספציה והניוזלטר הקולקטיב הזכורים לטובה, שפתחו בפני שבילים רבים בעולם האינטרנט הגדול והרחב. הוא ממייסדי אתר רשימות שאירח כותבים רבים וטובים. שילוב זה, של חיית רשת ואיש מקצוע בתחום הנפש מעניקים לדבריו זווית ייחודית ומעניינת, במיוחד כשהוא כותב על הפסיכולוגיה של טוויטר או השפעת המדיה החברתית על הטיפול הפסיכולוגי.

כנראה שפסיכולוגיה ופסיכיאטריה אינם נושאים מספיק אטרקטיביים, והבלוג שלו לא זוכה לקישורים רבים. לכן ביקש ירדן קצת עזרה בלוגוספירית. זאת הזדמנות טובה אם כך להמליץ על הבלוג שלו, להודות לו על הפרוייקטים המעניינים שהיה שותף להם עד כה, ולקוות שעוד רבים צפויים לנו בהמשך.

_______________________

בנושא קשור, אתר רשימות עומד בפני סגירה. כמו כמה מהבלוגרים העצמאיים פה בסביבה, גם אני יכול לארח אצלי עוד בלוג. אז אם יש מישהי/הו מרשימות שזקוקים לאירוח וחושבים שמתאים להם להיות פה לידי, צרו קשר במשרד.