ויוה ברזיל, ויוה ג’יל

ספר שיצא לאחרונה בברזיל – Drugs and Culture: New Perspectives – מנסה לבחון את תופעת ה”סמים” (מרכאות במקור) באופן מקיף ומעמיק יותר מאשר ההיסטריה העיוורת בה נוקטות מדינות רבות, בכללן ישראל. הספר הוא תוצאה של כנס בשם זה שנערך על-ידי המרכז לחקר חומרים פסיכואקטיביים (NEIP) בתמיכת משרד התרבות הברזילאי. בספר מכונסים מאמרים רבים אשר מנסים להתבונן בתופעה מתוך מגוון של פרספקטיבות אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, אתנולוגיות והיסטוריות.

את ההקדמה לספר כתב המוזיקאי ג’ילברטו ג’יל, ששימש כשר התרבות של ברזיל בין השנים 2003-2008. ג’יל כותב בין השאר:

We need to demarcate in a more attentive manner the relationships between use, consumption, trafficking and the individual rights of Brazilian citizens. Maybe we should rethink and reconsider the relationship between the State, drugs, and individual rights. This may well be an indispensable step towards the maturation of public policies regarding "drugs."

… far from being a mere link in the chain of violence and crime, the consumption of "drugs" has forever been a part of various spheres of human life, being tied to religious phenomena, movements to construct (or reconstruct) the identities of social, ethnic, generational and gender minorities, and even to esthetic production.

… For better or worse, "drugs" comprise part of our culture, or better yet, our cultures, and hence cannot be understood apart from them. … This diversity of the use and consumption of drugs is a mirror of our own cultural diversity. Our researchers and our legislature should, in some manner, take into consideration the cultural dimension in order to craft public policies that are more efficacious and more adequate for our country today.

ג’יל עצמו התנסה בעבר, יחד עם חברו המוזיקאי קאיטנו ולוסו, בתה הפסיכדלי איאואסקה. מקורו של משקה מקודש זה בטקסים שאמאניים של שבטי האמזונס, והוא ממשיך לשמש גם כיום בברזיל בטקסים פסיכדליים וכמרכזן של כנסיות המוקדשות לעבודה רוחנית באמצעותו, כמו כנסית סנטו דאימה. החוויות העמוקות שעבר ג’יל היוו השראה לשירים שכתב בהמשך דרכו, וחיזקו את תפיסת עולמו הפלורליסטית והאנושית. אפשר רק להתקנא בממשלה שאלה הם שריה. מתי נזכה לראות אצלנו שר שתפיסת עולמו עוצבה במסעות תודעתיים ארוכים לתוך הלילה?

[gv data="tWuQc7W0O-A"][/gv]

Gilberto Gil – If I would speak with God, sung by Elis Regina

If I would speak with God
I have to be alone
I have to turn off the lights
I have to shut the voice
I have to find the peace
I have to unfold the knots
From the shoes, from the necklace
From the desires, from the fears
I have to forget the date
I have to miss the count
I have to have empty hands
To the soul and the body naked

If I would speak with God
I have to accept the pain
I have to eat the bread
That the devil stretched
I have to turn myself into a dog
I have to lick the floor
From the palaces, from the castles
Magnificences of my dream
I have to see myself sad
I have to see myself as scary
And despite an evil so big
Rejoice my heart

If I would speak with God
I have to adventure myself
I have to climb to the skies
With no ropes to hold
I have to say farewell
Turn my back, walk
Decided, along the road
Which in the end reaches nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
From what I thought I would find.

מוזיקה אחרת במדבר

פסטיבל אינדינגב 2008 היה מוצלח. יומיים של מוזיקה משובחת (ברובה, חוץ מהרכב אחד שבאופן חריג היה ממש לא משהו). אוירה נינוחה (למרות ההרעשות הארטילריות שנשמעו לעיתים קרובות מכיוון המתופפים שעל הבמה), קהל מגוון (לא היינו היחידים שמנסים להרדים תינוק בעיצומה של אחת מההרעשות הארטילריות האמורות), אנשים חביבים ומחסור מלבב בחסויות מסחריות (כמה כיף לראות במה נקיה מצבעים של חברות סלולאריות!).

Lineup[תמונה מאת NoaZ]

היה מחמם לב לראות את ההיענות לפסטיבל שכולו מוזיקה שאינה נשמעת כמעט ברדיו או בטלוויזיה (2500 איש, ועוד רבים שנותרו ללא כרטיסים). ועדיין, כל כך הרבה מוזיקה מעניינת, כל כך מעט חשיפה. אמנם כמות המשתתפים הפתיעה את המארגנים, אך עדיין מדובר במספר זניח למדי ביחס למיינסטרים. עד מתי ימשיכו השטן הקטן (גלגלצ) והשטן הגדול (ערוץ 2) לשלוט ביד רמה ובקהות חושים באפיקי התרבות הישראלית? האם מן הרשת תבוא ההצלה? ומי רצח את אגנתה פאלסקוג?

תגלית הפסטיבל (מבחינתי) – להקת PITS. טריו גיטרה-בס-תופים (מתופפת!) שחופר במוח ובנפש, מסעות אבסטרקטיים אפלים וזכים. מומלץ לבדוק (מייספייס, קליפ), ובמיוחד לתפוס אותם בהופעה חיה.

ועכשיו לנקות את האבק מהנעליים.

Music will bring us together

סביב המדורה
היינו רוקדים, התופים הולמים באוזנינו, הדם פועם ברקות. ללילה אחד שוכחים את עצמנו, את עצמיותנו, מטילים את נוכחותנו המלאה לתוך מעגל של שירה שמתעלה בעשן אל תוך השחור הגדול. היינו יחד. היינו שבט.

מסכים מרצדים
מחלונות הבתים. אנחנו יושבים איש איש מול מסכו. כותבים, קוראים, מתווכחים, מגיבים. זרמים של קשרי גומלין בעולמות וירטואלים. מעגלים של היכרויות שהולכים ומתפשטים, אנשים קרובים ורחוקים, אפשרויות תקשורת מופלאות, הזדמנויות חדשות. יותר ממה שיכולנו אי-פעם. כולנו קשורים זה לזה. וכולנו לבד.

ארקייד פייר
היא להקה טובה. אני אוהב להקשיב לה בבית. ואז לפעמים יש גם את זה: (ההתחלה טובה, אבל מדקה 7 זה מתחיל באמת):

[gv data="y-5XK-2Ufd4"][/gv]

השבט נוצר
באמצעות המוזיקה. המוזיקה קושרת אותנו יחד, קורעת אותנו מתוכנו, משאירה אותנו פעורים ורכים ומרוגשים. בתוך המוזיקה שוקט הראש, ואנחנו יכולים לחיות דרך הלב והבטן. אנחנו מתאחדים לתוך המוזיקה ולרגע מוותרים על כל מה שמפריד בינינו, משילים את החומה שדאגנו לטפח כדי לגעת ברטיטות היופי שסובבות אותנו.

ארקייד פייר
הם מוזיקאים אמיתיים. המוזיקאי האמיתי יודע לצאת מתוך עצמו. אנחנו הולכים בעקבותיו. (מתוך הבלוג המתאר את צילום ההופעה: )

Arcade Fire is a unique group. Everyone’s split up during the day, managing and wandering through his/her own affaires in the dressing rooms and corridors. … Afterwards, as show time approaches, everyone slowly comes together again, each still folded into him/herself. A couple notes sound from a bugle, Régina taps on a box, Jérémy amuses himself with a drum, and Tim does a little Monty Python dance. A mobile cacophony, a music that takes form, several people coming together, and some random and various snippets of songs to come. Everyone is concentrating alone, but at the same time following a trace towards the group’s uncanny unity.

המוזיקאי האמיתי
הוא מכשף. הוא שמאן. בידיו ובצליליו הוא קורע קרע בחדרי ליבנו כדי שנוכל לצאת החוצה. ליבו של המוזיקאי האמיתי הוא לב קרוע. את קריאת הלב הקרוע אנו שומעים מתוך צליליו.

מוזיקה ממוסחרת
היא שלמה. בשלמותה אין מקום לקרעים. באין מקום לקרעים אין מקום לנשגב. באין מקום לנשגב אין שבט. יש רק אשליה.

האינטרנט הוא
אשליה. אנחנו חובקים את העולם כולו אך לא נוגעים בכלום.

האשליה מבקשת
לחדור לתוך העולם. זרועותיה הוירטואליות מחפשות דרך לממש עצמן בתחום המוחשי. אנחנו מתפוררים לחלקיקים שנעים במסילות מקבילות. זאת לא מסיבה.

השבט נוצר
רק בעולם האמיתי. בתוך ההתחככות והעשן והרעש והזיעה. באזורי הסכנה. במפגש גוף לגוף. במקום המדמם בו החומר והרוח מאבדים את גבולותיהם. האינטרנט מאפשר לנו הרבה דברים. אבל באינטרנט אין זיעה.

מוזיקה ראוי
לשמוע ביחד.

(תודה
ל
טאפאס וטאפאס על הקישור).

עוד מעט חצות

כשמישהו אחר היה מנגן קטע סולו הוא היה קם ומתחיל לרקוד את הריקוד שלו. הוא התחיל בשקט, מטופף ברגל, נוקש באצבעותיו, אחר כך מרים את ברכיו ומרפקיו, מסתובב, מנענע את ראשו, מזרים בנחת את זרועותיו המתוחות לכל עבר. תמיד נראה כאילו הוא עומד ליפול. הוא הסתחרר סחור-סחור במקום ואז התנודד חזרה לפסנתר, מסוחרר בכוונה תחילה. אנשים צחקו כשרקד וזו הייתה התגובה ההולמת ביותר כשגרר את רגליו מסביב כמו דוב אחרי טעימה ראשונה של אלכוהול. הוא היה איש מצחיק, המוזיקה שלו הייתה מצחיקה, ורוב הדברים שאמר היו בדיחה פרט לעובדה שלא דיבר הרבה. הריקוד שלו היה צורה של ניצוח על תזמורת, מציאת דרך אל המוזיקה. הוא היה צריך להיכנס לתוך קטע, עד שהפך לחלק ממנו, הפנים אותו, התאמץ להיכנס לתוכו כמקדח הנוגס בעץ. ברגע שקבר את עצמו בשיר, הכיר אותו על בוריו, אז ניגן מסביבו, אף פעם לא את השיר עצמו – אך הוא תמיד הכיל את האינטימיות הזאת, הישירות הזאת, כיוון שנמצא בלב שלו, היה בתוכו. הוא לא ניגן סביב המנגינה, הוא ניגן סביב עצמו.

– מה מטרת הריקוד שלך, מר מונק? למה אתה עושה את זה?
– מתעייף מלשבת ליד הפסנתר.

ג'ף דייר, אבל יפה

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/297954_fdn7p/Thelonious%20Monk%20-%2007%20-%20%27Round%20Midnight.mp3]

קר לי פנקס, בוא ניסע לדרום החם

שמעתי השבוע ברדיו את פנקס הקטן ונזכרתי שזה אחלה שיר.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/69673_2tlwc/%D7%A9%D7%A9%D7%99%20%D7%A7%D7%A9%D7%AA%20-%20-1%20-%20%D7%A4%D7%A0%D7%A7%D7%A1%20%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%9F.mp3]

שר אותו ששי קשת, הלחן של מתי כספי והמילים של דן אלמגור (למרות שהוא תמיד נשמע לי מאד חנוך לוויני).

השיר הוא מתוך הצגה בשם "עיר הגברים" שכתב דן אלמגור על-פי סיפורים קצרים של דיימון ראניון. הסיפור לפיו נכתב השיר נקרא "Little Pinks" (הוא גם הפך לסרט "The Big Street" בשנת 1942, בכיכובם של לוסיל בול והנרי פונדה). הפסנתר המשתולל ברקע הוא של שלמה גרוניך, וקולה של הוד מעלתה הוא של אבירמה גולן.

(ותודה למימה על פרטי הטריוויה).

כבישים, מוזיקה ויום השואה

כן, אני אוהב את הרדיו ביום השואה וביום הזכרון. אני חושב שזה אפילו די שגרתי, נראה שאנשים רבים שמחים לצאת לרגע מחוץ לקצב הבי.פי.אם המשתולל ולנוח בחיק שירי העצבות והמלנכוליה. (האמת שבכלל יש לי פֶטיש לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הצ'ילאאוט האולטימטיבי מבחינתי. אין כמו לחזור ממסיבה סוערת בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת, קרירות הלילה עדיין באויר, הרחובות שקטים, וברקע יוסי ילד שלי מוצלח).

כשהשירים שקטים, הנהגים רגועים. לפחות כך נדמה לי. (ואין פה שום דבר בעד גלגל"צ. שקט אינו בהכרח מיינסטרים). אני יותר רגוע, זה בטוח. המוזיקה מנחמת, האחיזה בהגה נרפית, הרגל עדינה יותר על הדוושה. אפשר לנוח, לא צריך למהר, כולנו נגיע בסוף, תיכנס לפני, בבקשה, הכל בסדר.

המוזיקה היא פס-הקול שמלווה אותנו, בלי שנשים לב לפעמים עד כמה הוא מעצב את מצב רוחנו. ברור לנו שמוזיקה יכולה לשנות לחלוטין את ההרגשה בסצינה מסוימת בסרט קולנוע, אבל אפקט דומה מושג גם בחיים עצמם, לרוב בלי שנהיה מודעים אליו. ואין מקום כמו המכונית להרגיש זאת. קצת פיקסיז וכולי על קוצים. נחליף ל-Archive והדרך הופכת למסע פסיכדלי בנוף הישראלי. כל דיסק והעולם שהוא יוצר.

אז אולי נחייב את כולם לשמוע מוזיקה שקטה במכונית? אולי הפתרון לתאונות, לעצבנות בכבישים, לחוסר הסובלנות, למתחים התחבורתיים הוא להחליף את פס-הקול שמלווה אותנו בכביש?