דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור תגית פוליטיקה

טראמפ, בחירות, גבריות

0. אם לא יהיו עוד הפתעות מוזרות, בקרוב יעזוב, סוף סוף, את תפקיד נשיא ארה"ב האדם הנורא שישב שם בארבע השנים האחרונות. מעבר לפן התפקודי (קשה להגדיר את חוסר התפקוד מסביב לקורונה כמשהו אחר מפשע) זאת תהיה נשימת רווחה במימד הסימבולי. אם כי נשימת רווחה זמנית ומוגבלת. כי עדיין יותר מ-70 מיליון אמריקאים הצביעו לסוציופת נרקיסיסט גס, מיזוגן, גזען וילדותי. כי עדיין הרבה ישראלים היו גם הם מצביעים לו, אם רק יכלו. 

1. יעל שטרנהל כותבת בהארץ: "איך ניתן להסביר את סוד הקסם של טראמפ עבור גברים שחורים, למרות תמיכתו הגלויה בקבוצות מיליציה של גזענים לבנים והמסרים התקיפים שלו בעד המשטרה ונגד מחאות על אי־צדק גזעי? אחד ההסברים שעולים ביומיים האחרונים נוגע לדימוי הגברי המצ'ואיסטי של טראמפ, והאופן שבו הוא קוסם לא רק לגברים לבנים, אלא גם לגברים מקבוצות מיעוט, כולל הומוסקסואלים. בעידן שבו נדמה כי נשים מאיימות על פריבילגיות גבריות מסורתיות במסגרת סדר מגדרי חדש, טראמפ מציע חזרה אל גבריות ישנה ומנחמת. הוא שאומר ועושה כל מה שהוא רוצה, ומצליח להימלט ללא פגע מהאשמות באונס, תקיפה מינית, ותשלום דמי שתיקה לכוכבות פורנו. עבור גברים לא מעטים, מתברר, הדימוי הזה קוסם במיוחד."

2. מעניין להסתכל על טראמפ מול אובאמה בהקשר זה של דימויי גבריות. אובאמה הביא איתו רוח של גבריות מודרנית. גבריות רכה, נעימה, מכילה. הוא לא התבייש להזיל דמעות בסיטואציות מרגשות. הוא הנשיא הראשון שהצהיר על עצמו כפמיניסט. הוא דיבר על גבריות רעילה ועל הצורך לאפשר לגברים להיות יותר פתוחים ופגיעים.
טראמפ, לעומתו, הוא נער הפוסטר של גבריות רעילה. משפיל ומטריד נשים, משפיל אנשים כדי לרומם את עצמו, חסר כל אמפתיה בסיסית, והרשימה ארוכה. בהקשר זה טראמפ נראה כמו ריאקציה ישירה לתקופת אובאמה. התקוממות של גבריות רעילה ישנה, נסיון להחזיר את העולם ל"קדמותו", פחד מפני הצורך לשנות את התפיסה על מהו גבר ומהי גבריות (פחד של גברים ונשים כאחד).
אבל הריאקציה הזו הביאה לקדמת הבמה את הדימוי בצורה הקיצונית ביותר שלו, עד למקום שבו הוא הופך לקריקטורה נלעגת של גבריות. קיבלנו דמות ילדותית ונוטה לטנטרום, מרוכזת בעצמה, מברברת ולא קוהרנטית. דמותו של טראמפ חושפת, למעשה, את המקור של אותה גבריות רעילה – גבריות לא-מפותחת, אדם שלא באמת התבגר ונשאר עם עולם רגשי של ילד מפוחד וזקוק להערכה. 

3. אנחנו רחוקים עדיין מאד, כחברה, מהיכולת להתמודד עם פצע הגבריות הלא-מפותחת. טראמפ הוא סמן קיצוני, אבל חוט מקשר עובר בינו ובין הערצת מצליחנים בעלי אופי מקולקל כמו אילון מאסק וסטיב ג'ובס (דוגמאות מעולם ההייטק קרובות לליבי). אנחנו נותנים קדימות ל"הצלחה" (עסקית) וכסף על פני רגש, אמפתיה, אחריות חברתית ויחסי אנוש. אנחנו מתגמלים דורסנות ודורסים עדינות. מודל ההצלחה הזה והערצת הכוחניות נטועים כל כך עמוק בפסיכולוגיה התרבותית הגלובלית שלנו שקשה לדמיין מה יידרש כדי לעשות שינוי של אמת בדרך בה המין האנושי מנהל את עצמו.

4. עידן הקורונה (שאנחנו בתחילתו? באמצעיתו?) חושף ומדגיש את ההבדלים בין שיטות המנהיגות השונות. ארה"ב ומודל הגבריות הרעילה והלא-תפקודית שבראשה היא כמובן מקרה קיצון, אבל גם ישראל חברה גאה באותה קבוצה. במדינות שמונהגות מתוך תפיסה גברית מיושנת, כוחנית וילדותית הריקבון וההתפוררות צפים ועולים מכל עבר – חוסר בלכידות חברתית, חוסר אמון, חוסר תפקוד, כאוס וקריסה. לעומת זאת מדינה כמו ניו-זילנד, עם הנהגה נשית מכילה, קשובה, תקשורתית ואמפתית מצליחה לשמור על תפקוד, על אמון ועל אחריות חברתית בתוך משבר שהוא לפעמים חברתי ותרבותי אף יותר מרפואי.

5. גם ההבחנה הזו, בין מנהיגות "גברית" ו-"נשית" היא חלק מהבעיה. היא ממשיכה למסגר את התפיסות שלנו בתוך קטגוריות ברורות של גבריות (כוחניות, חוסר הקשבה, חוסר אמפתיה) ונשיות (הכלה, תקשורתיות, רגש). אבל בסופו של דבר ההבחנה האמיתית פה היא בין אנשים טובים לבין אנשים מחורבנים, ולא משנה מה המגדר או המין הביולוגי שלהם. ואולי זה הדבר שצריך להדגיש שוב ושוב, גם כשהם מצליחים – את אלו שהם מחורבנים. להפוך את זה למדד הראשון שאנחנו מתייחסים אליו, לפני כל דבר אחר. "הוא עשה הרבה כסף בעסקים אבל הוא אדם מחורבן". לא לעבוד אצל אנשים מחורבנים. לא לבחור אנשים מחורבנים. לא להיות אנשים מחורבנים. זה אמור להיות דבר כל כך טריוויאלי וברור. אבל הדרך לשם עוד רחוקה כל-כך.

שוק חופשי

– זה ממש שוק פה.
– חופשי.

 

קונטקסט.

שוק. חופשי

לשכוח ולא לזכור

בסוף השבוע היינו באינדינגב. היה מעולה. אבל כל הזמן ברקע ישבה לי מחשבה על זה שאנחנו רבע שעה מעזה. לא מטאפורית, אשכרה רבע שעה מעזה. ופה שמחים ומוזיקה ובירות ואנשים יפים ומעבר לגדר עולם שאני לא יכול לדמיין. וזה לא צריך לעצור אותנו מלהנות. אנחנו חיים, אנחנו צריכים לחגוג את החיים. אבל גם איך אפשר באמת לשכוח שזה בא על חשבון. ותהיתי מי פה עוד זוכר, אם בכלל. האם התודעה מסוגלת להתרחב רבע שעה מערבה. שלא לדבר על האמנים. פוליטיקה? הם יקיאו עליך. חוץ מקוואמי המלך עם ביצי השור שפתח את ההופעה בלקטול את חוק הנאמנות ואת גירוש ילדי הזרים ואת חבורת השרלטנים שעושה את כל זה. ובבליקי שהקדיש את צונאמי ציוני לביבי. צדיקים בסדום. וכולם שרים באנגלית, שרים יופי באנגלית, אנחנו כל כך רוצים לשיר באנגלית. ורבע שעה מכאן.

אבל כמה אפשר לזכור? די כבר, תנו להנות. לא רוצה לזכור, רוצה לשכוח.

[נכתב במקור כתגובה לפוסט של מרמיט (שכרגיל מומלץ ללכת לקרוא!), אבל הרגשתי צורך לתת לדברים מקום משלהם.]

מתנה לראש השנה – גירוש

גירוש 400 הילדים הישראלים אמור להתרחש בעוד 3 ימים, ב-8 לספטמבר. ערב ראש השנה. זאת המתנה שמעניקה מדינת ישראל ל-400 ילדים שגדלו כאן. גירוש.

התאריך המוזר והכל-כך לא מתאים הזה מייצג נאמנה את החלטת הגירוש שכולה אטימות ואיוולת. יום לפני שהגירוש אמור לצאת לפועל מתכוונים הפועלים לביטולו לצאת להפגנה במאמץ אחרון לעצרו. ההפגנה תתקיים ב-7 לספטמבר בשעות 18:30 עד 22:00, ברחבת הסינמטק בתל-אביב. אפשר לאשר הגעה בדף האירוע בפייסבוק.

המארגנים כותבים כי “בהפגנה יהיה מעגל מתופפים של קבוצת קסמבה ומשוררים שימחו נגד הגירוש. בין המשתתפים: טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין ויודית שחר. אנא הביאו כל כלי נגינה אפשרי, מתופים ועד סירים. ננגן נשיר ונצעק מספיק חזק כדי שקולנו יגיע עד לראש הממשלה. אזרחים ואזרחיות, מהגרים ומהגרות, נגנים ונגנות, משוררים ומשוררות – יד ביד נגד גירוש הילדים”.

נשארו עוד ימים מועטים בלבד. זה הזמן לחזק את קולות המחאה בתקווה שישמעו בכל רחבי הארץ. אם הצרפתים יכולים לצאת להפגנות ב-135 ערים ברחבי המדינה במחאה על כוונה לגרש צוענים, גם אנחנו יכולים. הפיצו ושתפו ככל יכולתכם. אולי ביחד נוכל להביא לכך שגם ל-400 הילדים הללו יהיה חג שמח.

חג שמח?  [תמונה – גוני ריסקין]

גירוש ילדי הזרים: תועבה מוסרית

גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?

לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.

וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.

הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.

ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.

את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.

אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

יותר בן-אדם מאלי ישי

   [תמונה: גוני ריסקין]

הלוגיקה של “אם תרצו”

קריאה לחרם, על מדינת ישראל בכלל או על כרמי גילון בפרט חותרת תחת הדמוקרטיה ותחת ערכי היסוד ההומאניים ליברלים המערביים. …

חרם חברתי הוא כלי חשוך הפועל לנידוי אדם מסוים מחוץ לחברה והוא ידוע ככלי ענישה דווקא בחברה החרדית.

(כאן).

אם כך, עליהם להילחם באלו הקוראים לחרם ומזמינים התערבות פוליטית של העולם נגד המדינה והאוניברסיטאות. לנוכח כישלון גורף של האוניברסיטאות בהתמודדות עם הבעיה, על הממשלה והכנסת להתערב. למען האקדמיה ולהצלתה, לא נגדה.

(כאן).

הייתכן בכל מקצוע או ארגון אחר באיזה שהוא מקום בעולם שעובד יקרא לפגיעה של גורמי חוץ במי שמשלם את משכורתו ויישאר בתפקידו?

(כאן).

היות ופנינו לדיאלוג קונסטרוקטיבי עימך, לא ננקוט בצעדים נוספים במשך חודש ימים מהיום. אולם, היה ובקשתנו לא תענה נאלץ לנצל במלואו את חופש הביטוי והמחאה, ונפעל בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו בכדי להביא לידיעת ציבור הסטודנטים בהווה ובעתיד, ובמיוחד לידיעת הגורמים התומכים באוניברסיטת בן-גוריון בארץ ובחו"ל, את חומרת הדברים ואת ההתעלמות המתמשכת מצד הנהלת האוניברסיטה שהביאה למצב הנוכחי. אנו גם נמליץ לסטודנטים למדעי המדינה להדיר רגליהם מאונ' ב"ג. כן, נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות שינוהל על ידי עו"ד. זאת כאשר הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה, המתבטאת בהרכב הסגל ובתוכן הסילבוסים, תתוקן.

(כאן).