לתכנת זה לא מספיק. אלוהי הגוגל החדשים

בספרו החדש "Program or be Programmed" מבקש חוקר המדיה דאגלס ראשקוף להתוות עקרונות בסיסיים להתמודדות עם החיים בעידן הדיגיטלי. הנקודה המרכזית שמעלה ראשקוף היא כי בעידן הדיגיטלי לא מספיק לדעת להשתמש בתוכנות, אלא יש ללמוד כיצד לייצר תוכנות. במרחב שהולך ונשלט על-ידי תוכנות, אומר ראשקוף, עליך לדעת ליצור את התוכנה, או להפוך בעצמך להיות לתוכנה.

לדעת לתכנת משמעו להבין כיצד פועלת המערכת, להבין מדוע דברים מתבצעים כך ולא אחרת, וגם לראות את העולם כולו כפלטפורמה אשר ניתנת לשינוי. לא לדעת לתכנת – או לפחות לא להבין איך מתנהג עולם של תוכנה – גורם לנו להיות עיוורים לאופן בו ההטיות הטבועות בטכנולוגיה מעצבות את החיים הדיגיטליים. עלינו להיות מודעים להטיות אלה כדי שנוכל לבחון את השפעותיהן באופן ביקורתי, להחליט מה מיטיב עמנו ולמה עלינו להתנגד; כדי שנוכל לגרום לטכנולוגיה לעבוד עבורנו במקום להיות עבדים של הטכנולוגיה.

לדעת לתכנת בעידן הדיגיטלי, טוען ראשקוף, הוא ידע שווה ערך לקריאה ולכתיבה. זהו הכלי שדרכו אנו יוצרים את המציאות החדשה שמביאה מהפכת המידע הנוכחית.

בליבה של כל מהפכת מידע עומדת טכנולוגיה חדשנית שמביאה עמה יכולות ואפשרויות חדשות. אבל, מסביר ראשקוף, בכל מהפכת מידע טכנולוגיה זו נמצאת בידי מיעוט קטן. הטכנולוגיה והיכולות שזמינות להמון נמצאות תמיד דור אחד אחורה.

המצאת הכתב לא יצרה חברה של יודעי קרוא וכתוב אלא חברה של שומעים – הקהילה התאספה בככר העיר כדי לשמוע את הרבי מקריא את התורה (כך במקור – ראשקוף הוא יהודי). המצאת הדפוס לא הובילה לחברה של כותבים אלא לחברה של קוראים – ההמונים קראו את דבריהם של סופרים מעטים.

המחשב והאינטרנט מאפשרים סוף סוף לכולנו להיות כותבים. אך זאת כבר טכנולוגיה מיושנת. היכולת החדשה של העולם הדיגיטלי, הידע שמעצב את העולם החדש ושרק מעטים מאיתנו שולטים בו הוא התכנות. במהפכת המידע החדשה כולנו משתמשים בתוכנות. המעטים הם אלה היודעים לתכנת.

מהיותי מתכנת, יש משהו מחמיא בטענה הזו. נעים לחשוב על עצמך כעל חלק מהאליטה של העידן החדש. אך מהיותי מתכנת, אינני יכול שלא להטיל ספק בהצבת התכנות כידע שעומד בעין הסערה של מהפכת המידע החדשה.

ראשקוף מדבר בעצם על היררכיות של בעלות על מידע. בכל מהפכת מידע נוצר מיעוט שיש לו בעלות על טכנולוגית מידע חדשה, בעוד שההמון מקבל את טכנולוגית המידע הקודמת. המצאת הכתב יצרה אליטה של אנשי דת שלהם בעלות על הידע של קרוא-וכתוב, כלומר על היכולת לקבע את המידע הדיבורי החולף במדיום יציב, באותיות כתובות.

המצאת הדפוס שיחררה לחופשי את הכתב. טכנולוגית הקרוא-וכתוב עברה להמון. טכנולוגית הדפוס החדשה היתה טכנולוגיה של שכפול. היתרון של הדפוס לא היה ביכולת לקבע מידע אלא ביכולת לשכפל אותו, לקחת פריט מידע ולהפוך אותו לנחלת הכלל. מקור הבעלות על יכולת השכפול היה כעת כלכלי – הדפוס היה יקר ודרש משאבים. כך נוצרה אליטה חדשה של בעלי הון ותאגידי מדיה שלהם בעלות על יכולת השכפול וההפצה.

המחשב והאינטרנט הביאו לעולם פלטפורמת הפצה המונית. טכנולוגית השכפול שוחררה לחופשי, היכולת לשכפל מידע הפכה לחסרת עלות ולנגישה לכל אחד. לא ניתן יותר לשמר בעלות על השכפול. מהי אם כן הטכנולוגיה שתהפוך למשאב היקר החדש? מהו הידע שהבעלות עליו תהווה יתרון ותייצר אליטה חדשה?

לפי ראשקוף ידע זה הוא התכנות. היכולת לייצר את הפלטפורמה עליה מופץ המידע, לשלוט עליה ולקבוע את מאפייניה. המתכנת הוא בעל הכוח. אבל אם ננסה אנלוגיה אחרת למהפכת הדפוס, המתכנת הוא סוג של פועל דפוס. הוא יודע להפעיל את המכונה, הוא יודע איך היא בנויה, הוא יכול אולי אפילו לבנות אחת בעצמו. אם יהיה לו מזל אולי יהפוך בסופו של דבר לבעל בית דפוס. אבל הוא לא שולט בזרימת המידע שעוברת במכבש הדפוס שלו.

הרמה החדשה של היררכית המידע נמצאת במקום אחר. היא עלתה שלב אחד מעלה. זוהי רמה גלובלית שאינה צמודה למידע מסוים. בעולם שבו השכפול הוא המוני והמידע הוא חופשי, הבעלות החדשה היא על זרימת המידע כולו. זוהי בעלות על המסה של המידע. על הסטטיסטיקה, על כריית הנתונים, על זיהוי המגמות. הרמה החדשה בהיררכית המידע היא היכולת לראות במבט-על את תנועת המידע שמשוכפל על-ידי ההמון; היכולת לנתח ולנצל מידע זה.

כך צומחת לה אליטה חדשה – ענקי אינטרנט כמו גוגל ופייסבוק שמקבעים את מעמדם על-ידי שליחת זרועות וגששיות בכל רחבי אוקיינוס המידע האינסופי של הרשת. הם אינם מבקשים לעצמם בעלות על המידע הזורם באוקיינוס. הם שואפים להיות האוקיינוס.

הטכנולוגיה שנמצאת בבעלותם היא לא ידיעת התכנות אלא היכולת לצבור ולנתח מסות עצומות של מידע. היתרון שלהם הוא בתשתית. מרכזי מחשוב אדירים, מיליוני שרתים, כוח חישוב ושטחי אכסון בלתי נתפסים. זוהי שוב בעלות על משאבים שאינם נגישים להמון.

ההמון נמצא בדור הקודם, הוא הפך ליצרן של מידע. האליטה החדשה מסוגלת לקחת את כלל המידע המיוצר וללעוס אותו, לעכל אותו, לעבד אותו, להפיק ממנו נקטר אלים שנותן לה מבט יודע-כל.

השאיפה למהפכה שתחולל השטחה של היררכיות המידע (והכח) היא כנראה נאיבית. גם אם נדמה היה כי המהפכה הדיגיטלית יצרה דמוקרטיזציה של מרחב הידע, הרי הולך ומתברר כי כמו בעבר, גם הפעם המבנה ההיררכי משמר את עצמו. עלינו שלב במשחק ואנחנו משחקים עכשיו בקנה מידה הרבה יותר גדול. ההבטחה עצומה. כך גם הסיכונים.

של מי הרשת הזו לעזאזל

פורסם בגיליון מס' 5 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", אוקטובר 2009.

עשר שנים עברו מאז הכריז טום פרידמן שרשת האינטרנט היא מגרש משחקים שוויוני, ושהעולם – שטוח. מאז התחולל ברשת שינוי דרמטי. ממערכת חופשית, חתרנית המופעלת על ידי מיליוני פרטים לא מאורגנים, הפכה הרשת לממסדית, נשלטת במידה רבה, ובעיקר – כלי עבודה, ניהול ומסחר, שמעצב את אופי הכלכלה והחברה המודרנית.

הטכנולוגיות שחוללו את השינוי, המכונות על-ידי פרידמן "סטרואידים", מעצימות ומגבירות את כוחות הגלובליזציה ובכך מאיצות את התפשטותה. טכנולוגיות המחשב, האכסון, הסחר האלקטרוני והעברת הנתונים באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרות מידע נגיש וזמין בכל זמן ומכל מקום. חברות הודיות מספקות שירותי תוכנה ללקוחות ישראליים; ישראלים מוכרים מזכרות מארץ הקודש לנוצרים אמריקאים אדוקים; מוזיקאים אזוטריים מטקסס מוצאים לעצמם קהל מאזינים ביפן; מפגינים איראניים משדרים תמונות וקטעי וידאו לכל העולם למרות ניסיונות הצנזורה של המשטר.

הרשת לוקחת חלק מרכזי בתהליך הכלכלה הגלובלית. קליי שירקי, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת ניו-יורק, טוען כי התוכן ברשת יכול להיות מקומי – אמריקאי, צרפתי, צ'כי או סיני, אבל לסינים או לספרדים אין דרך שונה להשתמש ברשת. לרשת אין דבר עם לאום, מוצא או דת. הרשת נושאת עימה לכל מקום את מאפייניה הטכנולוגים ואת דרכיה. בהמשך למרשל מקלוהן רואה שירקי את צורתה של הרשת, את המדיום עצמו, כגורם שמשנה מהותית את אלה המשתמשים בו.

הרשת אינה נשלטת על-ידי אף גורם, אמר פרידמן בזמנו. היא מבוזרת לחלוטין, לא ניתן לכבות אותה, והיא מגיעה (או לפחות יכולה להגיע) לכל אדם. קשה עד בלתי אפשרי לחסום את זרימת המידע על הרשת. כולם היו בטוחים שקשה עד בלתי אפשרי יהיה לגורמים מרכזיים לשלוט או אפילו לכוון פעילות כל כך נרחבת וחופשית.

בגלל תכונות אלו נתפשה הרשת כטכנולוגיה מהפכנית שתמוטט את מערכות השליטה הישנות. הרשת קראה תיגר לא רק על עריצות פוליטית, אלא בעיקר על המערכת הכלכלית הממסדית שבמרכזה עומדות חברות המדיה והפרסום הגדולות. ברוח זו הכריז בשנת 1996 ג'ון פרי בארלו, אחד מחלוצי הרשת וכותב המילים של גרייטפול דד, את "הכרזת העצמאות של הסייברספייס": "אני מכריז על המרחב החברתי הגלובלי שאנו בונים כניטראלי ועצמאי מכל סוג של עריצות" כותב בארלו. "הסייברספייס מורכב מחילופי דברים, ממערכות יחסים ומהמחשבה עצמה … בעולמנו, כל יצירה של התודעה האנושית ניתנת לשכפול ולהפצה ללא עלות וללא גבול. היכולת להפיץ את המחשבה האנושית לכל עבר אינה תלויה יותר במפעלים שלכם".

עברו 13 שנים ומתברר שהחופש יחסי, ושהחברות המסחריות הגדולות למדו כיצד לפעול במרחבים הווירטואלים. את מקום רוח החירות והשיתוף שאפיינה את ימיה הראשונים של הרשת תפסו תאגידי מדיה וחברות מסחריות, שמצליחים לנכס לעצמם באמצעים מתוחכמים את המרחב החדש המהפכני והפרוע.

ניצול כלכלי של הרשת דרש התאמה של התאגידים לכללי משחק החדשים ויצירת מודלים עסקיים שלא היו קיימים. כלכלת התאגידים, מסביר חוקר התרבות והמדיה דאגלס ראשקוף, מבוססת על מצב של חוסר. הכלכלה זקוקה למשאב מוגבל כדי לנצל את הביקוש אליו לעשיית רווחים. אך רשת האינטרנט היא מקום של משאבים בלתי מוגבלים. במהותה היא טכנולוגיה של שפע – כל מידע יכול להיות מיוצר, משוכפל ומופץ ללא עלות. בעולם הישן התבססו חברות המדיה על עלות ייצור המידע. להוציא לאור עיתון או להפיק תוכנית טלוויזיה היה דבר כמעט בלתי-אפשרי עבור מרבית האנשים. אך בעולם הווירטואלי, בו עלות הפקת המידע הדיגיטלי היא אפסית והפצתו מתבצעת בחינם תוך שיתוף בין אנשים, האפשרות של בעלות על המידע נעלמה. רק משאב אחד נותר מוגבל ומצומצם גם בעולם השפע הווירטואלי – תשומת הלב האנושית. כלכלת האינטרנט הפכה להיות כלכלה הממוקדת במשיכה של תשומת-לב זו.

ככל שהמידע רב ונגיש יותר כך קשה יותר למשוך את תשומת הלב. התוכן הוא התולעת שעל החכה; זה הפיתיון בו משתמשות החברות כדי למשוך אליהן אנשים במטרה להפוך אותם לצרכנים. בעידן הווב 2.0 התוכן הפך לזול יחסית. אם בימיה הראשונים של כלכלת הרשת התייחסו לאנשים כאל "זוגות עיניים", צופים פסיביים, הרי שכיום הפכנו לפועלי ייצור. אנו מייצרים מידע – כותבים בפורומים של תפוז, מעלים סרטונים ל-YouTube, מגיבים לכתבות ב-ynet, משתפים תמונות ב-flickr. החברות לא צריכות יותר לייצר את התוכן בתשלום. הן מספקות את הסביבה ואת הכלים המתאימים, ואנו מזינים אותן ב"תוכן גולשים". כך מכפילות החברות את כמות תשומת הלב שהן מצליחות למשוך מכל אדם/פועל. הן מקבלות אותנו כיצרני וכצרכני תוכן בו זמנית.

בעזרת מודל "תוכן הגולשים" חוסכות חברות הוצאות שעד כה היו חלק ממהות המכירה והמוצר. כך, למשל, מקימות חברות טכנולוגיה פורומים של תמיכה למוצריהן. ברגע שפעילות הגולשים בפורום מספיק ענפה והם עונים זה לזה על שאלות ומציעים פתרונות בעצמם, החברה משקיעה פחות משאבים במתן שירותי תמיכה. מיצוב חכם של החברה ברשת מאפשר לה לוותר על כוח-אדם בשכר ולהסתמך על העבודה שהגולשים מבצעים עבורה בחינם.

בשנים האחרונות פורחות ברשת הרשתות החברתיות. אתרים כמו Facebook או MySpace מספקים סביבה וירטואלית לניהול קשרים חברתיים ונותנים פורקן לצורך לממש את הפוטנציאל החברתי של האינטרנט. הפעילות מתרחשת בסביבה מובנית ומוגדרת היטב, שמנצלת את הפעילות החברתית להפקת רווחים. ראשקוף מסביר בספרו "Life Inc" שכל תוכנה מביאה עימה מטען של ערכים. אילו אפשרויות נותנת התוכנה ואילו היא חוסמת, איזה מידע יש לספק לה, מה קבוע מראש ומה ניתן לשנות (ובאיזו קלות) – כל ההחלטות האלה מצטברות למשמעות נסתרת שהתוכנה משליכה על המשתמש. הצורה קובעת במידה רבה את המהות. הרשתות החברתיות הן תוכנות שמעצבות מידע אישי ואופי של קשרים חברתיים לתבניות שניתנות לניצול כלכלי ומסחרי.

בפייסבוק, למשל, עומדת לרשותנו אפשרות לשתף את חברינו באתרים מעניינים שמצאנו, בתמונות או בסרטונים קצרים שאנו מעלים לאתר; להזמין אנשים לאירועים (מה קורה למי שאינו בפייסבוק?), להשוות את רשימות הקריאה שלנו, ועוד עשרות אפשרויות טיפשיות יותר ופחות של אינטראקציה, שמעניקה לנו אשליה של קהילתיות ומזינה אקולוגיה של חברות תוכנה ופרסום, שמפיקות מכך רווח.

בעוד שבימים הראשונים של הרשת רוב הפעילות הייתה אנונימית ונוצרה אוירה חופשית של משחק בזהויות ובדמויות חלופיות, הרי שהיום הרשתות החברתיות מעודדות ואף מחייבות אותנו להשתמש בזהותנו האמיתית. אנו נקראים למלא כמה שיותר פרטים על עצמנו – שם, תמונה, מיקום, מצב משפחתי, תחביבים, העדפות של ספרים, סרטים ומוזיקה. לכאורה, פרטים אלה מאפשרים לאנשים אחרים "להכיר" אותנו, אך למעשה הם יוצרים מאגר מובנה של נתונים, אותו ניתן לנצל לפרסום ישיר, ממוקד ובעל ערך.

הרשתות החברתיות מבקשות להפוך את סוג הזהות שהן בונות לנו לזהות העיקרית שלנו בעולם הווירטואלי. לכן, המגמה העכשווית באינטרנט היא לאפשר לגולשים להזדהות בעזרת זהות זו גם באתרים אחרים. זהו צעד שאמור להקל על הגולשים – איננו נאלצים לזכור עשרות סיסמאות, וכל פעולותינו מתרכזות סביב נוכחות וירטואלית אחת. אך מאחורי רעיון זה עומד, כמובן, אינטרס כלכלי מובהק. ככל שנהיה מזוהים יותר במהלך שיטוטינו ברשת וככל שהזיהוי שלנו קרוב יותר למי שאנו במציאות, גדלה האפשרות לנצל זהות זו לרווח על-ידי פרסום ממוקד.

רשתות חברתיות הן המקבילה הווירטואלית לקניונים המסחריים. הסוציולוג זיגמונט באומן מכנה מרחבים כאלה "מרחבי צריכה" – מרחבים שהופכים את האדם לצרכן. הם יוצרים תחושה מזויפת של קהילתיות על-ידי החלפת פעילות גומלין אמיתית שמתבצעת בין אנשים, בפעילות אינדיווידואלית של צריכה, שמתבצעת במקביל ובהתאמה לאנשים אחרים. מרחבי הצריכה מעצבים את החוויה שהם יוצרים באמצעות צורתם. בעולם האמיתי יהיה זה בעזרת תכסיסים אדריכליים ותצוגת מדפים. בעולם הווירטואלי משיגות זאת הרשתות החברתיות על ידי עיצוב האתר ואפשרויות התוכנה.

אופיים של הרשתות החברתיות ושל המרחב הווירטואלי מאפשר לתאגידים לשנות את מערכת היחסים בינם לבין האנשים (או ליתר דיוק, הצרכנים). בעולם הפיזי על התאגיד להשקיע כספים רבים כדי ליצור לעצמו מראית עין "אנושית", לבנות באמצעות חברות פרסום "מותג", שיקרין על התאגיד או על מוצריו איזושהי הילה, איכות מסוימת (שבינה ובין המוצר אין, כמובן, דבר), אשר תגרום לנו להשתוקק אליו ולא אל אחד ממתחריו.

ברשת החברתית הווירטואלית, לעומת זאת, כולם שווים. הקיום הווירטואלי של תאגיד הוא שווה ערך לקיום הווירטואלי של אדם. ברשת החברתית התאגיד לובש פנים ונטמע בקהל. אני יכול להיות "חבר" של משקה קל, לשלוח לו מסרים ולקבל ממנו עדכונים והודעות – בדיוק כמו שאני נוהג עם מכרי. מכיוון שאנו נוטים כיום להגדיר את עצמנו דרך הזיקה שלנו למותגים מסוימים, ארצה גם להתגאות במותג, להציג אותו כחלק מהזהות שלי ברשת, להפיץ אותו בין חברי. שוב מנוצל כוחה השיתופי של הרשת לטובת רווחי התאגיד, ואנו הופכים להיות, מתוך בחירה, חלק ממערך שיווקי העובד ללא תמורה.

טשטוש הגבולות בין האדם לבין התאגידים פועל גם בכיוון השני. בני אדם הופכים למותגים ופועלים כחברות עסקיות. בעולם הנשלט על ידי תרבות תאגידית, אנו נדרשים להגדיר את עצמנו במונחים כלכליים ושיווקיים. האינטרנט הופך להיות כלי מרכזי של "מיתוג אישי". כדי להצליח ולהתקדם אנחנו מתבקשים לחשוב על עצמנו כעל מותג, לשווק את עצמנו, להציג ולמכור. בעולם שבו האדם הוא מותג המקצוע היחיד שנחשב הוא שיווק. איך מפיצים מותגים. לא משנה מה אתה עושה – מה שחשוב הוא איך אתה ממתג ומוכר את עצמך. כולנו הופכים שבויים בידי כלכלת תשומת הלב.

התוצאה של תהליכים אלה היא הפרדה בינינו לבין העולם. פעולות שהיינו מבצעים פעם באופן ישיר זה מול זה (קשרים חברתיים, מסחר, מתן שרות) עוברות לאינטרנט. הטכנולוגיה הופכת להיות מתווך שאנו מחויבים להשתמש בו כדי לקחת חלק פעיל בשוק העבודה, במסחר ובתרבות. כשפעולותינו עוברות לרשת, הן מוכפפות לכללים ולתבניות שנקבעות על ידי החברות הגדולות, ואשר מאפשרים לגורמים כלכליים לנצל אותם להפקת רווח. מכלי שנועד לשרת את החירות של הרוח האנושית, הפך האינטרנט למכשיר האולטימטיבי להפקת רווחים מפעולות אנושיות שגרתיות.

הקרב על הרשת עדיין לא הוכרע. מרבית החברות הגדולות לא פיצחו בינתיים את המודלים העסקיים, והן ממשיכות להתמקד במחקרים פסיכולוגיים ובבניית טכנולוגיות שיפעילו אותנו בכיוון הנכון. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו משתנים מערכי הכוחות בין פרטים לחברות ובין תכנון לאלתור. כללי המשחק הכלכליים משתנים ומוגדרים בכל רגע מחדש. אין לדעת מי, אם בכלל, ישלוט ברשת, אולם ברור כי תפקידה של הטכנולוגיה בעיצוב תמונת העולם רק הולך ונהיה מרכזי יותר.

עם עליית משקלה של נוכחות הרשת בחיינו, חשוב יותר שנהיה מודעים למטען שהיא מביאה עימה, לאפשרויות שהיא פותחת ולאלה שהיא סוגרת. כאשר אנו נכנסים בשמחה לרשת חברתית זו או אחרת, כאשר אנו מוסרים ברצון את העדפותינו ותחביבנו – כדאי שנזכור שאנו שותפים מלאים לשוק עולמי ענק, שמכוון, בסופו של דבר, להגדיל את הצריכה ואת הרווחים של התאגידים והחברות המסחריות הגדולות.

תרומה קטנה, אנשים גדולים

עדו פלוק רוצה לעשות סרט. פלוק, בוגר הפקולטה לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק ואמן מולטימדיה פורה, יתחיל לצלם בעוד חודש את סרט הביכורים שלו "אף פעם לא מאוחר מדי". הסרט מופק באופן עצמאי ובתקציב מצומצם של 100,000 שקלים. חצי מהסכום כבר גוייס, אולם החיפוש אחר חמישים אלף השקלים הנותרים מזדחל ללא תוצאה.

עדו וחבריו להפקה החליטו לעשות מעשה. במקום לרדוף אחר משקיעים כבדים, מדוע לא לפנות לעזרת הקהילה? צריך רק חמש מאות אנשים שישקיעו כל אחד סכום לא גדול של מאה שקלים בלבד כדי להשלים את התקציב הדרוש לצילומים. וכך יצא לדרך פרוייקט מימון-ההמון הקולנועי הישראלי הראשון(?) שפרטים נוספים עליו ניתן לקרוא אצל יאיר רוה.

never

הרעיון של מימון פרוייקטים על ידי הלוואות קטנות (מיקרו-אשראי) יושם עד לא מזמן בעיקר עבור מדינות מתפתחות. מוחמד יונוס זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בנק גרמין בבנגלדש, שמתמחה במתן מיקרו-אשראי לאנשים חסרי יכולת כלכלית. פעילותו היוותה השראה להקמת ארגון Kiva, שמאפשר לכל אדם להעניק באמצעות האינטרנט מיקרו-הלוואות לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. הויכוח על מידת ההצלחה של מיקרו-אשראי במלחמה בעוני כנראה רק מתחיל, אך אין ספק שברמה האישית והמקומית המודל מוצלח ויכול לעזור לאנשים שזאת אפשרותם היחידה להתקדם.

מודל זה אינו מוגבל למדינות מתפתחות בלבד. דאגלס ראשקוף מציג סיפור אישי שמדגים כיצד בעזרת הלוואות קטנות ניתן לחמוק מהמשחק התאגידי ולחזור לקנה מידה אנושי ומקומי. בית הקפה המקומי שמשמש את ראשקוף, Comfort Cafe, ביקש להתרחב ולפתוח מקום נוסף באותו אזור. שיפוץ המקום החדש נמשך זמן רב, ובעל בית הקפה לא הצליח לקבל הלוואה כדי לסיימו. הוא פנה לעזרה לקהילה המקומית והנפיק כרטיסי VIP. על כל דולר שהושקע בכרטיס קיבל הקונה אפשרות קניה בשווי דולר ועשרים סנט באחת משתי המסעדות. כך נוצרה מערכת חליפין מקומית ממנה כולם מרוויחים – בית הקפה גייס את הכסף הדרוש לסיום השיפוץ בתנאים נוחים יותר מאשר בבנק. הלקוחות קיבלו תמורה של 20% על השקעתם (בצורת אוכל מוזל). מכיוון שהשקיעו במקום, יש להם גם אינטרס לחזור אליו ולדאוג להצלחתו. הקהילה מתגבשת סביב המערכת הייחודית שלה ויוצרת זיקה לעסק המקומי והעדפתו על פני רשתות תאגידיות.

בעידן המדיה החברתית, היכולת לממן עסקים ופרוייקטים קטנים באמצעות מיקור-קהל (crowdsourcing) הופכת לזמינה יותר ויותר. במקביל לאתרים כמו Kiva שמתמקדים באוכלוסיות חלשות, החלו לקום אתרים שמטרתם ליישם את מודל ההלוואות הקטנות גם בתחומים נוספים – לרוב פרוייקטים בתחומי אמנות (שכנראה מתקשים בימינו למצוא מממנים). הצעיר בחבורה הוא האתר kickstarter.com, שמטרתו לספק "דרך חדשה לממן רעיונות" על ידי מתן פלטפורמת מיקרו-אשראי עבור אמנים, מעצבים, קולנוענים, מוזיקאים וכל מי שיש לו רעיון שזקוק להשקעה. בין הפרוייקטים ניתן למצוא סרט תיעודי על מתאגרפים לטיניים בלוס-אנג'לס (זקוק ל-50000$), הקמת אולם פינג-פונג במנהטן (זקוק ל-3500$), או הגשת משחק פאזל מוזיקלי עצמאי לתחרות משחקים (200$ בלבד לדמי ההרשמה).

אתרים כמו kickstarter נותנים את הכלים הדרושים כדי לנהל מערכת מיקרו-אשראי בקנה מידה רחב. המדיה החברתית מוסיפה את המרכיב שראשקוף רואה כמרכזי ביצירת מערכות חלופיות מעין אלה – הזיקה המקומית והקשרים האישיים. המטרה אינה רק למצוא מקורות מימון בזמני מיתון, אלא גם לייצר אינטראקציה בין אנשים שמבוססת על חילופי ערך.

זה יכול להיות עולם מעניין. עולם בו המתווכים נחתכו החוצה. עולם בו במקום תאגידים ובנקים יש בני אדם. עולם בו כל אחד מקיים קהילה ומתקיים על ידי קהילה. במקום לנהל תיק השקעות בבנק, נשקיע באנשים. סופר שאנחנו אוהבים רוצה לכתוב ספר חדש? נשקיע! הלהקה האהובה עלינו עובדת על דיסק? נשקיע! מעצבת האופנה החביבה מוציאה קולקציה חדשה? נשקיע! החקלאי האורגני חושב על מטע אבוקדו? נשקיע!

אבל בינתיים אם יש לכם מאה שקלים מיותרים ותמיד חלמתם לממן סרט קולנוע, לכו על זה.

החוק הראשון של האינטרנט

הנה סיפור מעניין מהצד הפרוע של הרשת. בתחילת אוגוסט פרסם דאגלס ראשקוף באתר החדשות The Daily Beast טור העוסק באתר 4chan. האתר, למי שלא מכיר, הוא לוח מודעות ויזואלי חסר חוקים ומוסר, הנודע לשמצה לא רק בשל הפורנו והעירום שבו אלא בעיקר כמקום המפגש של האקרים, פאנקיסטי-רשת, מתבגרים סוררים ושאר מעוררי מהומות. האתר קושר כבר לתעלולים כמו העלאת שמו של מקים האתר (moot) לראש רשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר של המגזין TIME, ריקרול, מאבק בסיינטולוגיה, התעללות בחשבונות פייסבוק של רווקים נוצריים, ועוד.

האתר הופיע שוב בכותרות לאחרונה לאחר ש-AT&T חסמו חלקים ממנו למשך מספר ימים. החסימה, שהתקבלה בתחילה כניסיון לצנזורה וגררה קריאת התגייסות בקרב קהילת 4chan, התבררה כנסיון של AT&T להגן על האתר וגולשיו מפני התקפת DDoS שהתבצעה על-ידי חסידיו של אתר מתחרה.

Moot Point
איור: duelinganalogs. דרך harnevo.

ראשקוף ביקש בעקבות כך לבדוק מה חדש באזורי שוליים אלה של הרשת. הוא שוטט במשך מספר שבועות באתר, ובמיוחד בחלקו הנקרא לוח "רנדום" ("/b/"). לוח זה, הנחשב כאזור המופקר ביותר של האתר, הוא מוקד הקהילה האקטיביסטית של 4chan, וממנו יוצאות רוב היוזמות שהן שיבוש תרבות משעשע במקרה הטוב, וסתם בריונות במקרה הרע.

רשמיו של ראשקוף פורסמו במקביל גם באתרו האישי. אולם לאחר מספר ימים נעלם הפוסט מאתרו של ראשקוף ובמקומו הופיעה ההודעה הבאה:

This post has been removed.

I wrote a piece I believed to be in support of a web site that has gotten a lot of undeserved heat lately. But many members of that community saw in the piece a betrayal of their ambitions. They successfully took down this site, posted personal details elsewhere on the web, and crashed my email. I don’t have the means or energy to keep this site up or my online life functioning with the piece in place.

So, for the sake of everything and everyone else I’m hoping to support with this site, I have made the decision to remove it. The net isn’t quite censorship free, yet. Uncle.

מעניינות יותר מהמאמר עצמו הן התגובות שמופיעות בפוסט המחוק של ראשקוף ובהפנייה למאמר שהופיעה ב-Boing Boing. התגובות כוללות חילופי דברים בין ראשקוף לבין כמה מגולשי 4chan. ראשקוף מסביר כי ניסה בכלל להגן על האתר ולהראות כי חשוב שישארו ברשת אזורים אנרכיסטיים שאינם כפופים לאף חוק. אנשי 4chan טוענים, במידה רבה של צדק, כי עצם האזכור של האתר במדיה מרכזית הוא עוד דריסת רגל קטנה של תרבות המיינסטרים שדוחקת החוצה את אזורי החופש. (ובעצם גם פוסט זה עומד באותה אשמה). הם גם מעלים טענות על הטון הצהבהב (פורנו! האקרים! מסוכן!) המתלווה לדיווחים כאלה, על היות ראשקוף בורגני מזדקן שמתעלק על המגניבות של הצעירים, וכן מוסיפים איומים לגבי המשך ההתקפות הווירטואליות והתרברבות בדבר אופציה של פצצות ורצח (נו באמת).

בסיפור זה באה לידי ביטוי המלחמה התמידית בין שני הכוחות המנוגדים הפועלים ברשת. מהצד האחד הרוח החופשית והאנרכיסטית שאפיינה את ימיה הראשונים של הרשת ושעדיין מפעפעת בליבה. מהצד השני כוחות השוק שמנסים לנכס לעצמם את תרבות השוליים וכך לעקר אותה מלהוות איום אמיתי או אלטרנטיבה מוחשית.

דוגמה טובה למאבק הוא מם ה-Caturday של לוח /b/ שהחל ב-2005 וכלל פרסום תמונות של חתולים ביום שבת. מם זה התפשט והפך ידוע יותר בכינוי Lolcat, בעיקר בזכות האתר I Can Has Cheezburger שהוקם בתחילת 2007 כבלוג שריכז תמונות כאלו. האתר נקנה בהמשך אותה שנה בסכום של 2 מיליון דולר והפך לחבר ברשת אתרים שמנסים להפיק רווח מהממים המשעשעים של הרשת. חברי 4chan, כמובן, בזים ל-Lolcats ולנסיון (המוצלח, חייבים להודות) להוציא בדיחה פנימית מהקשרה ולהפוך אותה לתרבות מיינסטרים מכניסת כספים.

מאבק זה אינו ייחודי לאינטרנט כמובן. התרבות כולה נמצאת במתח מתמיד בין המקורי לבין המשוכפל, בין השאיפה לחירות ולאותנטיות לבין הרצון להצלחה כלכלית ומסחרית. קשה להאמין שמאבק זה יוכרע אי-פעם, ומן הסתם הוא ימשיך להשתקף גם באינטרנט. אולם מעניין לראות איך תשפיעה אופיה של הטכנולוגיה על גבולות המאבק.

האינטרנט מאפשר לרעיונות שוליים תפוצה רחבה הרבה יותר מאי-פעם, אבל אלו נבלעים ברעש הפטפוט האדיר ששוטף את הרשת כצונאמי של מילים. האינטרנט מאפשר למכירים את סודותיו האפלים אפשרויות שיבוש בעלות פוטנציאל חשיפה עצום. אך אותן אפשרויות פתוחות גם בפני תאגידים ומשווקים למיניהם. נראה כי שני הצדדים יכולים להעלות את המאבק לשלב חדש.

האם יש הבדל בכלל בין הצדדים? האם עדיפות טקטיקות חבלה על אסטרטגיות שיווק? בכל מקרה אנו נשארים תקועים באש הצולבת, אוחזים תמונה מצחיקה של חתול ומקווים לטוב.

על הורות בעולם המודרני

אני קורא לאחרונה את ספרו המומלץ של דאגלס ראשקוף – Life Inc. הנה קטע קצר שדיבר אלי מאד, על הורות בעולם של שוק קפיטליסטי. (התרגום שלי).

גם אלה מאיתנו שמסוגלים להתנגד לכוחות השוק במשך רוב חייהם, אינם יכולים שלא להכנע כשמגיע הזמן להקים משפחה. אני ציפיתי כי ההפיכה להורה תהיה הזדמנות לנתק את משפחתי מהפתולוגיה הצרכנית של השוק, ואפשרות לצלול לתוך אחד מהתהליכים הטבעיים ביותר שזמינים לנו. חייתי תחת ההנחה השגויה כי בין האם, האב והתינוק מתקיים משהו מיוחד שאף מומחה, איש שיווק או אתר אינטרנט לא יכול לקחת בו חלק.

מסתבר, כמובן, כי להיות הורה משמעו להיות נתון תחת מתקפה חזיתית מצד משווקים אשר מנסים להרוויח כמה שקלים על חשבון רגשי האשמה, הפחד והבורות שלנו. יועצים גנטיים מציעים הערכות מקדימות של התאמה כרומוזומית, ותעשייה של מומחי פוריות מקדמים אלטרנטיבות חוץ-רחמיות לבני שלושים-ומשהו מודאגים שמנסים להכנס להריון, ללא הצלחה, במשך חודשיים שלמים. ברגע שהתינוק נולד צבא של יועצים מקצועיים עומד היכון כדי לבצע את מה שעשו במשך אלף השנה האחרונות הורים ובני קהילתם. יועצות הנקה מלמדות אמהות חדשות איך להניק ויועצי שינה מתכננים את לוח השינה האידיאלי לתינוק. הורים שחושבים כי הם הולכים נגד הזרם שוכרים את המקבילה הניו-אייג'ית של אותם יועצים – "דולות", מיילדות ומומחים לצמחי מרפא שמספקים את אותם שרותים עבור סכומים דומים.

ההורות, כמו רבות מהפעילויות האנושיות הבסיסיות האחרות, איבדה את מנגנוני התמיכה הטבעיים שלה. אלו נשדדו בידי מרחב אשר מוטה לטובת סדר העדיפויות של כוחות השוק. בשכונות שבערים היו בעבר נשים מבוגרות, משפחות גדולות ושכנים שיכלו להשגיח על התינוק לשעה כדי שתוכל לצאת לקנות כמה מצרכים. היום, במקום לדאוג למדרכות תקינות בשכונה אנחנו קונים "ביגבו" – עגלת תינוק ב-4000 ש"ח, ה"ג'יפ" של עגלות התינוק, בולמי זעזועים כלולים – כדי שנוכל להתנהל בקלילות מעל הבורות. לכל חוט בריקמה החברתית שהתבלה בחיכוך עם הניכור המודרני העמיד השוק סיב סינתטי משלו. סירוב להשתתף במשחק משמעו להסתכן בכך שלילדך לא יהיו את הכלים הדרושים כדי להתחרות על המקומות ההולכים ומתמעטים במוסדות ההשכלה הפרטיים.