דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור תגית תל-אביב

תל-אביב, ימי קורונה

יפה הקורונה לתל-אביב.
העיר כאילו חזרה לגודל הטבעי לה. הרחובות שקטים ובהירים, הציפורים מצייצות. תנועת הרכבים שקולה. החניה זמינה בכל עת. הרצים רצים, הילדים מקשטים את המדרכות בציורי גיר צבעוניים. במעין ניגוד לנסיבות, העיר נראית מחויכת יותר, מוארת יותר, קלילה יותר. משהו מבקש להגיד, ככה אולי צריך. חוסר השגרה הזה מרגיש שפוי יותר מהשגרה שהיתה שם קודם. וגם זה יעבור.

—-

ולצד זה, יש הרבה קושי באויר. אנשים חנוקים, האיום הכלכלי מוחשי, עסקים קורסים, עתידים מתבטלים ומסלולי חיים עוברים אתחול. חוסר ודאות, איום קיומי, חרדה. אנשים מתחילים להתקומם. מבקשים לפרוץ את האיום. מתחילים להטיל ספק. ספק בהחלטות, ספק בנחיצות של הסגר, ספק בקורונה עצמה. ספק במחיר החיים לעומת מחיר האי-חיים. חישובי מי מת ובאיזה גיל והאם עדיף לו לחיות או שלאחרים להתפרנס. מעניינת הקלות שבה ממהרים אנשים להפחית בערך השרדותם של המבוגרים מהם.

ואיכשהו הספק הזה נשאר בגבולות המוכר. אבל אולי עדיף לשאול, מה זה אומר על המערכת הכלכלית והחברתית שאנחנו חיים בה אם אנשים מתמוטטים בגלל חודשיים של הקפאת הפעילות הכלכלית? מה זה אומר על חלוקת המשאבים, על תהליכי זרימת ההון? האם אנחנו לא אמורים לדמיין עולם שבו המדינה יכולה להסגר לתקופה מתוך סולידריות קיומית, כדי להגן על חלקים ממנה, מבלי לפגוע בחלקים אחרים? עולם שבו כולם יכולים לעצור אבל להמשיך להתקיים בכבוד ובקלות במשך חודש, חודשיים, שלושה, תנאים שבהם לאף אחד לא חסר כלום בזמן הזה גם בלי לעבוד? תנאים שמאפשרים סולידריות חברתית ולא מלחמת השרדות? האם אין מספיק משאבים, אין מספיק מזון, אין אפשרות קיום? על איזה עקרונות המערכת שלנו בנויה ואת מה הם משרתים?
השאלות המהותיות נוגעות בבסיס הקיום שלנו ומבקשות לערער את כל הסדר הקיים. ואולי כאן טמון האיום האמיתי.

דור האספרסו

האספרסו בר ביהודה המכבי בשבת בבוקר, ראוי שישמש אתר מרכזי לצילומי הסדרה החדשה "אנשים עשירים חונים כמו זין".

מכוניות יקרות מכל הסוגים והמינים (רצוי בפורמט רכב שטח גדול) מבצעות כל עבירת תנועה אפשרית. בפנים לרוב שניים או שלושה ייצוגים של גברים אמידים מזדקנים, כאלה שטראמפ עבורם הוא מודל לחיקוי. קשישים בשיער צבוע אדום ועור מתוח ומיובש משיזוף יתר מלאכותי במכוניות ספורט נמוכות עם בלונד מתפורר לידם. יושבים בחבורות ומדברים על איך "הולכת לאיבוד תל אביב של פעם" בעודם מחזיקים את הפטיש ודופקים במרץ מסמרים בארון הקבורה.

[תמונה]

עיר

סססאמק! אני מסנן בעצבנות. השכנה הזקנה מלמטה שוב הפעילה את הרדיו שלה. ועוד על רשת ב'. הדיבורים עולים מדירתה, מזדחלים בתוך הקירות. ממלאים את החללים הריקים שבין הבלוקים הישנים, מנצלים כל מרווח פנוי כדי להתפשט ולהסתנן פנימה. הם מקיפים אותי, קופצים מתוך הקירות, מפירים את השקט שהיה כאן עד לא מזמן. אני מרגיש אותם פולשים לתוכי – אין לאן להימלט – הדירה כולה מוקפת – כל חדר מותקף על-ידי האיש הקטן מהרדיו עם הקול המעצבן.

וכשהיא סוף סוף מכבה – מתחילים הגרמנים מהבניין ממול. עם מערכת הקולנוע הביתי האימתנית שלהם והבת חובבת הקריוקי והשירים המאוסים. אין לאן לברוח. אני מסתובב מחדר לחדר אך הרעש ממשיך לרדוף אחרי. סוגר את כל החלונות והוא ממשיך לפרוץ פנימה דרכם, צוחק עלי בזדוניות. ועכשיו גם אין לי אויר. אני כמעט נחנק, רוצה לשבור את הקירות ולרוץ הרחק לתוך השממה שם אף קול מלבד הרוח לא יפלוש לתוך אוזניי.

שתישרף העיר המזדיינת הזאת.

Image by Coso Blues [תמונה – Coso Blues]

תאגיד דורסני: 1, תושבי תל-אביב: 0

ברוכים הבאים למשפחה החדשה שלכם!
מה זאת אומרת איזו משפחה? אנחנו כולנו חלק ממשפחה אחת גדולה – משפחת העבדים הסלולאריים!

ומה משפחות אוהבות לעשות יחד? פיקניק! וזה בדוק. ערכנו סקר. אז כדי להוכיח שאנחנו משפחה, נעשה יחד פיקניק. ולא סתם פיקניק! הפיקניק של המדינה! הפיקניק של המשפחה הגדולה בישראל!

ואיפה משפחות אוהבות לעשות פיקניק? בפארק הירקון! אנחנו נראה לכם למי יש פה הכי גדול. נסגור את כל הפארק, נשתלט עליו, בדיוק בחלק העירוני שלו, איפה שזה הכי מפריע, ככה שכולם יראו מי פה החזק. נעשה פיקניק משפחתי, אינטימי, בחיק עשרות אלפי בני משפחה קרובים בלבד, נרים איזו במה או שתיים שכולם ישמעו שאנחנו פה באזור. הסופרנוס? קטנים עלינו. בוא, הצטרף למשפחה!

—————————–

אז תודה לך עיריית תל-אביב. תודה על עוד מקרה של הפקרת המרחב הציבורי לטובת בעלי הממון. תודה על עוד פגיעה בחיי התושבים בעבור חופן דולצ’ים (לסגור את כל הרחובות המובילים לפארק ביום שישי? למה לא!).

כן, זאת עיריית תל-אביב ברשות חולדאי. עירייה שמתנכלת להתארגנויות מקומיות אבל מלקקת את ישבנם של העשירים. עירייה שהפסיקה להיות “ועד הבית” והתחילה לחשוב שהיא “בעל הבית”.

החלק העצוב באמת בכל הסיפור הוא שמן הסתם ה”פיקניק” הביזיוני הזה באמת יהיה עמוס באנשים. במקום להחרים ארוע כל כך כוחני ומגעיל, אנשים משתפים פעולה. הם קונים את הרעל הפרסומאי שמטפטפים להם באזניים. לא רק שהם מצטרפים בשמחה ל”משפחה” המתעללת הגדולה בישראל, הם גם מתכופפים מרצון ומפשקים את האחוריים.

(עדכון: מסתבר שיש גם כאלה שלא רק מדברים כמוני אלא גם עושים).

החיים קשים בכפר

“איך אתם מסוגלים לחיות עם כל הרעש הזה? והאויר המפויח, ולחפש חניה, והצפיפות, והדירות הקטנות?”.

הויכוח בין עכבר הכפר לעכבר העיר לא נגמר לעולם.

“אצלנו שקט. וירוק. ויש אויר. ולילד יש מקום לשחק”.

עכשיו לך תסביר להם שהם לוקים בתודעה פרברית כוזבת (לכו לקרוא את הפוסט הזה בבלוג הרחובות של ג’יין).

suburbs

 פרבר. ירוק? (התמונה ע”י Telstar Logistics).

לא שבעיר הכל מושלם, כן? יש רעש. והאויר מפויח. והחניה זוועה. וצפוף. והדירות קטנות. אבל יש משהו שבגללו בכל זאת אנחנו מוכנים להשאר כאן.

חיים.

הם מקיפים אותך מכל עבר. אנשים הולכים ויוצאים וחוזרים, עובדים, מבלים, מסתובבים עם ילדים, שותים קפה, בוהים על ספסל, ממהרים לפגישה, מטווסים בשדירה. ערב רב ומגוון של אנשים, טיפוסים ותתי-טיפוסים. חיים רוחשים בכל מקום, העיר טעונה בזרם חשמלי של בני-אדם.

אתם רוצים לחיות בטבע? זה הטבע!

“הפרבר הישראלי מתאים ונוח למי שויתר על עלומיו” כתב בועז כהן בפוסט הקלאסי שלו גני ייאוש. “מי שמאמץ כתפיסת עולם את הגישה ש’מה היה – היה’, ומשלים עם העובדה שמעכשיו ואילך חייו נמצאים במורד”.

אבל יותר מזה. הפרבר הוא הביטוי המרחבי של האגואיזם הקפיטליסטי.

הפרבר – על בתיו הפרטיים, הרחובות הרחבים, המכוניות ההכרחיות. הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית, הובאה אליכם בחסות יצרני הרכב וקבלני הכבישים. בואו נתרחק, נתבודד, נתפרד, נתפרק. בואו נישן וננהג, ננהג ונישן.

ירוק בתחת שלי.

אנחנו מבינים כבר שהחיים העירוניים פוגעים פחות בסביבה מאשר חיי הפרברים. ריכוז התשתיות מאפשר קיום חסכוני וירוק יותר. אם אחוז קטן מהאנשים שחיים בעיר היה מחליט פתאום שהגיע הזמן לבית עם גינה בפרברים, מזמן היו נעלמים כל השטחים הפתוחים שעוד נשארו איכשהו.

חבריי הכפריים, הירוק שלכם מתאפשר בזכותנו. הירוק שלכם הוא רק שלכם. האפור שלנו הוא הירוק של כולם.

וחוץ מזה, אצלנו יותר מגניב.

לקחי יום כיפור / האדם במכונה

כמו בכל שנה, העיר מתעטפת בשקט. וליום אחד אנחנו זוכים בהצצה אל מה העיר היתה יכולה להיות. מה העיר היתה צריכה להיות.

נדמה כי השפיות חוזרת פתאום אל העיר. האויר נהיה נינוח הרבה יותר. (שלא לדבר על נקי). נעלמת תחושת הבהילות שמלווה את החיים העירוניים ללא הרף. אנשים יוצאים לרחוב. מתהלכים. מסתובבים. מסתכלים זה בזה. אנשים נמצאים בעיר ונהנים ממנה. העיר הופכת ליום אחד לעיר של אנשים, לעיר עבור אנשים.

הרעה החולה, אני מבין משנה לשנה, היא המכונית. ולא שאיני מכיר ביתרונות שהיא מספקת, ולא שאין ברשותי אחת כזו. אבל השינוי הפיזי ממש שמתחולל ברחשי העיר בעת העדרותה, ולו ליום אחד בלבד, מלמד על הצל העצום שהיא מטילה על חיינו.

האדם במכונית אינו אדם עוד. הוא הופך למכונית. גופו מתרחב וגדל לממדיה (לכן מכוניות גדולות מספקות כל כך את צרכי האגו של אנשים קטנים). העולם הופך להיות לסרט המוקרן על גבי מסך החלון הקדמי, מלווה בפס-קול הבוקע ממערכת השמע. האדמכונית מרגיש את כוח המנוע בעצמותיו. המיית המנוע מחרישה את פעימות ליבו. הוא אינו מזהה יותר את ההולכים מחוץ כשווים לו. הם כבר אינם מבני מינו. הם הפרעות קטנות העומדות בפני המשמעות היחידה של האדמכונית – התנועה. התנועה היא האידיאל. האדמכונית יעשה הכל כדי לשמר את התנועה. כל האטה, כל עצירה, היא כמו התקף לב קטן. היא מקרבת את קיצו של האדמכונית, מחלישה את געש המנוע ומקרבת את ההפרדה הצפויה והבלתי-נמנעת שבסופה יפלט החוצה הנוהג וימצא את עצמו שוב אדם קטן ורגיל.

כשהמכונית מנוטרלת העיר הופכת שוב אנושית. מרחקיה הם אנושיים. רעשיה הם אנושיים. ההולכים בה הם אנושיים.

ואך יוצא החג והמכוניות מתעוררות לחיים ואוחזות לעצמן שוב את השלטון. עם הצליל העמום של סגירת הדלת והצתת המנוע חוזרים לסורם הממהר, העצבני והלוחמני אותם אנשים שרק לפני רגע עוד הילכו רגועים ושקטים ברחובות. האנושיות מפרפרת ומדממת תחת הצמיגים השחורים.

מה המחיר שאנחנו משלמים עבור היתרונות שמביאה הטכנולוגיה? מה אנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים בתוך קצב החיים הזה שלא מאפשר את הדממה?

ברגעים כאלה אני תוהה אם לא היתה עדיפה כבר מדינת הלכה יהודית שאוכפת את השבת ונותנת לנו מרגוע בכל שבוע ושבוע. ואז אני נזכר מה מתלווה לכך ומתנער ברעדה.