דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור תגית תל-אביב

כל עוד בלבב

שני מועמדים בבחירות, אחד מציע דרך של חזון ושל תקווה, השני דרך של שמרנות ועוד מאותו הדבר. נשמע מוכר?

כן, להכניס את אובאמה לדיון על הבחירות המקומיות בתל-אביב זה להסתכן בלעבור על גירסה מקומית של חוק גודווין. אבל קשה להתעלם מנקודות הדמיון בין הדרכים שעומדות כאן לבחירה. הדבר המשותף הבולט ביותר היא אולי תחושת המעורבות. הרצון להיות חלק מהשינוי, ולא רק לעמוד מהצד ולראות אותו חולף על פניך.

http://content.cartoonbox.slate.com/?feature=d0f7c8280b5088714a28220ed09ed775

זוהי אפשרות שמחזירה למשחק מילים שלא השתמשנו בהם מזמן. תקווה. שינוי. דרך. חזון. הומניזם. ערכים. סולידאריות. מרקם אנושי. חיים.

נכון, יש הרבה שאלות, הרבה ספקות, הרבה חוסר ודאות לגבי מה יצליח ומה לא, מה אפשרי ומה רק נראה כך מבחוץ. אבל אלה שאלות שאף פעם לא יקבלו תשובה אם לא ננסה.

ומפתיע עד כמה האפשרות של לנסות מלחיצה ומרתיעה אנשים. בני שיח שלא גרים כלל בתל-אביב ולא מכירים את הנפשות המעורבות מנסים להסביר שאי-אפשר, שזו סתם תמימות, שאין יכולת, שכוחות השוק, שמי אמר שבכלל, שתפסיקו לחלום ותכירו במציאות.

עד כדי כך נשחקה נפשנו? שכל דרך שיוצאת החוצה מהמסגרת המוכרת של פוליטיקה מסואבת, אנשי צבא טכנוקרטיים, אינטרסים כלכליים וזלזול ציבורי מתקבלת בשלילה ובביטול?

כי זו הרי מה שמציעה הדרך השניה. ציניות. אותה "למה לנסות לשנות" ו"עזבו אותי באמאש'כם" היא סגירת הדלת בפני העולם. התחפרות במאורה מול המסך המרצד של תוכניות ריאליטי מייבשות שכל ופרסומות ממיתות נפש, זונדה של תת-תרבות מנוונת שכל מטרתה היא לשמר את העמדה הצינית ולבטל כל אפשרות לפעולה.

היה אפשר לבנות פה תיאוריות קונספירציה מרתקות על נסיונות בעלי ההון והתאגידים להפוך את כולנו לזומבים צרכניים ציתניים. בעצם אולי זה לא רחוק כל כך מהמציאות. אלא שזו קונספירציה שכולנו שותפים לה. כי אנו אלה שנותנים לה את הכח. כל תגובה צינית, כל התחמקות מאפשרות של שינוי, כל בליעה לא מודעת של עוד כדור מסמם בדמות איזו תכנית דמוית-סאטירה שבעצם לא מערערת על שום סדר קיים, כל עצימת עין כזו מאכילה את המפלצת ומעניקה לה עוד ועוד כח. כל אמירת "לא" היא עוד חלק מהעולם שנופל ונושר ומתפורר לתוך החידלון.

לא מקרי הוא שגם אצל השחור מאמריקה וגם אצל האדום מתל-אביב היתה הפעילות ברשת גורם תומך משמעותי. כי נכון לעכשיו, עד שכוחות הרשע יצליחו לשבור את מעוזי העצמאות האחרונים, עצם הקיום ברשת הוא סוג של מעטה נוגד ציניות. כתיבה בבלוג היא פעולה, היא הושטת יד החוצה אל העולם. ככזו היא יוצרת סדקים בחומה, גם אצל אלה המנסים לשמור על מעטה הציניות ככל יכולתם (סליחה שרון!). נידח הבלוג ככל שיהיה, עצם מעשה הכתיבה הוא נוכחות, הבעת עמדה, נסיון ליצור אינטראקציה עם כל אותם שלושה קוראים אנונימיים שאולי יזדמנו אי-פעם. זהו נסיון, גם אם זעיר, גם אם מוכחש, לשנות.

ייתכן כי ביום שלישי מקרה אובאמה לא יחזור על עצמו. ועדיין, עצם ההתעוררות, התקווה, האלטרנטיבה, ההתגייסות, תחושת השליחות, האחווה, גם אם וירטואליות בלבד – כבר כאן נעשה שינוי. ואולי לאט לאט תחושת ההתעוררות תתפשט ותתרחב, תצליח לפרוץ עוד כמה חומות של ייאוש ואכזבה. ואם לא… נמשיך בכל זאת. איזו אפשרות אחרת כבר יש?

למה לא חולדאי – סיבה #731

אנקדוטה קטנה, אך כנראה מייצגת –

בתחילת השנה הופיעה מדי יום שישי בשדרות רוטשילד להקת "הקולקטיב", חבורה צעירה, שמחה וביקורתית עם שירי מחאה קרקסיים (או שירי קרקס מחאתיים). היה כיף. היה שמח. היה מוצלח. קהל לא קטן התאסף בכל פעם להקשיב ולהנות, השדרה התעוררה לחיים עם צלילי המוזיקה.

ביום שישי אחד עבר במקרה במקום רון חולדאי. רועי ריק*, סולן הלהקה, שמח כמובן על ההזדמנות, ותוך כדי פיזום הלהיט "דירת חדר" (להאזנה) החל להפנות אל חולדאי את אותן שאלות שכולנו מעוניינים לשאול. חולדאי נראה, איך נאמר זאת, לא מתלהב, והעדיף להתרחק מהאזור (לדיווח נוסף על הארוע).

שבועיים לאחר התקרית חדלה הלהקה להופיע בשדרה. מקרה? קונספירציה?

רועי ריק מסביר כי "זה היה שבועיים אחרי הפגישה עם מר חולדאי ושבוע אחרי שאוחובסקי איים בעיתון להתלונן עלינו במשטרה. אז החלו להגיע פקחים לקנוס אותנו בכל פעם שניגנו. זה היה קצת מכביד. לא יודע אם זו קונספירציה. אבל זה בהחלט משהו. אולי אספרגוס. האמת היא שגם לא היה לנו זמן/אנרגיה להשקיע בזה כי דברים אחרים החלו לתפוס יותר, ואני באופן אישי כבר הרגשתי שזה נהפך ליותר טרנד ממשהו באמת מעניין. וגם התחיל להיות נורא חם שם בחוץ וזו קונספירציה גדולה הרבה יותר".

אז נגד החום אין לנו הרבה מה לעשות. אבל נגד ראש עיר שלא מוכן לשמוע ביקורת ומנסה להכחיד כל התארגנות ספונטנית שלא ממומנת על-ידי גורם מסחרי רב תקציבים – אפשר גם אפשר.

העבירו כתובת והצביעו!

_______________________________________

* רועי ריק והמדליי באנד הוציאו לאחרונה e.p מלא בניחוחות בלוז מיסיסיפיים. מומלץ לקפוץ ולשמוע.

סוף טוב – הכל דב!

דב חנין לראשות העיר

דב חנין לראשות העיר.

חולדאי, תחילת הסוף

זיוה שטרנהל כותבת בהארץ על חוברת ה"חזון" של עיריית תל-אביב לשנת 2025:

הבעיה המתגלה בחוברת אינה קשורה רק לעובדה שבצילומי מודלים עתידיים קל לייפות את המציאות, ושהבטחות יפות המופיעות בפרסומים יחצ"ניים מסוג זה (הבחירות לרשויות העירוניות יתקיימו בעוד שנה), נותרות בהרבה מקרים רק על דפי הכרומו. דומה שבלהט החזון, הראוי כשלעצמו להערכה כניסיון לחשוב לטווח ארוך, נשכחו רוב תושביה של העיר. למעשה, ראש העיר ורשויות התכנון מיישרים קו עם משרד האוצר: תל אביב של שנת 2025 תתאים את עצמה לעשירון העליון: היא תספק לו מגורים, תרבות, אתרי בילוי ומקומות עבודה. כל היתר יצטרכו להתפנות למקומות אחרים.

דומה שההתלהבות שראש העיר, רון חולדאי, מגלה באחרונה עלולה לחבל באופיה הייחודי של העיר. מערך של רחובות מגורים קטנים ושדרות ירוקות שבהם נשמר קנה המידה האנושי הוא זה שמעניק לעיר את אופיה הייחודי. אם ראש העיר איננו מבין עקרונות תכנון בסיסיים ואת משמעות הפגיעה המתוכננת בעיצוב המקורי של גן יעקב, הוא לא יוכל להתמודד עם הצורך לצופף ולהגביה את העיר בצורה מושכלת מבלי להפוך אותה לעוד סמל של פרובינציאליות מנוכרת בעידן הגלובלי.

נצרף זאת לגילויי הביריונות המתנשאת שחולדאי מפגין שוב ושוב, ואין מנוס מלהגיע למסקנה – חולדאי לא רואה אותנו. הוא שבוי במגדלים שהוא בונה לעצמו. הוא לא מבין את תל-אביב. אולי יש לו כוונות טובות, אבל הוא לא מוכן להקשיב. חולדאי לא מתאים. הוא צריך ללכת.

גם דברים טובים

זה כנראה משהו באויר כי לרמן הקדים אותי ביום (לא העתקתי, הפוסט הזה שכב בטיוטות יומיים, נשבע!). בכל מקרה, גם אני שמתי לב שלאחרונה הפוסטים שלי היו קצת עצבניים. אז בשביל קצת good vibes לאיזון רציתי להזכר בכמה דברים בעיר שגורמים לי לחיוך…

השכנה מהבניין ממול שמתאמנת בשירת אופרה, החזן המסלסל מהבניין האחר;
הזוג החרדי שבכל חנוכה מניח חנוכיה בכניסה לבניין;
ילדים מציירים בגיר צבעוני על הכביש ביום כיפור ועל המדרכה בשישי בצהריים;
בעל המכולת שאומר להביא מחר כשחסר כסף קטן;
הפסנתרן ששומעים כל פעם שעוברים בפינת הרחוב;
הנעליים המשומשות שאנשים משאירים בחוץ כדי שמי שצריך יוכל לקחת;
צעירים מנגנים ג'אז בשדירה בארבע בבוקר וקהל לא קטן בכלל נהנה מסביבם;
עשרות אנשים על רולרבליידס חולפים ברחוב בחצות;
הציפורים על העץ מול החלון;
בעל חנות הפרחים שאוהב לספר סיפורים;
ערבים ויהודים זה לצד זה על חוף הים;
הילדים עם דוכן הלימונדה בקיץ;
השקט ברחובות ביום שבת מוקדם בבוקר;
תלמידי בית הספר שמצלמים סרט קצר;
מיץ תפוזים טרי אצל הירקן;
חתולים.

יש גבול

והיום בתוכניתנו "הכר את שכניך" – ההורים הליברליים.

אלו ההורים שיתנו לילדם בן ה-3 שאוהב לעשות הרבה רעש לרדת את ארבע הקומות במדרגות לבד, לאט לאט לאט, בשבת ב-8 בבוקר, תוך כדי הערת כל הבניין, כי לא טוב לזרז אותו או חס וחלילה לקחת אותו על הידיים. ואם הוא רוצה לקחת איתו את מכונית הצעצוע מפלסטיק, כמובן שהוא יכול לגרור אותה איתו, מדרגה מדרגה, בום-טראח, בום-טראח, בום-טראח!, כי זה מה שהילד רוצה. או למשל (סיפור שהיה כך היה), כשזוגתי היקרה עולה במדרגות והילד נותן לה מכה, תסתכל עליה האמא במבט לא מתנצל ותגיד – "הוא בשלב שהוא רגיש מאד למרחב שלו"…

לא פלא שיצא להם כזה ילד מעצבן.

אבל לא באתי לדבר על עקרונות גידול ילדים, אלא על תופעה אחרת שבאה כאן לידי ביטוי – זילות המרחב הציבורי. אנשים שמרגישים שהעולם כולו הוא החצר האחורית שלהם, והם יכולים לעשות בה כרצונם. (תת-)תרבות של חוסר התחשבות באחר. זוהי תופעה שמתקיימת אצלנו מהרמה המקומית ביותר ועד לרמה המדינית.

כך ברמת המיקרו אנו ניתקלים בשכנים שהורסים את הטבע בשם הדת, באלו שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים בלי להתחשב באנשים שסביב, בסטודנט שאוהב לשמוע טראנס בווליום גבוה דווקא ביום שישי בצהריים, או בנהגי הג'יפים שרומסים את המרחב הציבורי בעיר. ברמה העירונית יש לנו מגדלים שמיועדים לעשירים והשתלטות מסחרית על שטחים ציבוריים. ואז מה הפליאה שברמה המדינית יש לנו ממשלה מלאה שחיתויות, נפוטיזם, כוחניות וזלזול בכל מה שזז?

האם יש תקווה? האם יש סיכוי שאנשים יתחילו להוציא את הראש מתוך התחת של עצמם ולהבין שמסביב יש עולם, יש אנשים אחרים? הלוואי שהייתי יכול להיות קצת יותר אופטימי.