לא רואה בעיניים

בעקבות גל מור הגעתי אל הפוסט של ריקי כהן, בו היא מבכה את ריבוי הפוסטים האישיים בבלוגים. טענתה של ריקי היא שריבוי הפוסטים האישיים והחושפניים משטיח את ההבעה המילולית ומייצר קהות שמעלה כל הזמן את סף הריגוש שלנו.

גל מור מצביע בצדק על כך שריקי מפספסת את ההבדלים בין סוגים שונים של כתיבה. יש כתיבה ירודה, יש כתיבה "שיחתית", יש כתיבה מקצועית, יש כתיבה אישית. לכל כתיבה התפקיד שלה, והריבוי רק מספק לכל אחד את היכולת למצוא את מקומו הן כקורא והן ככותב וכמשתתף. יש מקום לכולם – ואמירה זו היא בליבו של האינטרנט. הריבוי, המגוון, המרחב האינסופי כמעט, הוא זה שמספק לראשונה כמעט לכל אחד (שמחובר, כמובן) את היכולת לבטא וליצור, ויתרה מזאת – למצוא את קהילת האנשים שהביטוי שלו לגיטימי בתוכה.

אולם ריקי מפספסת בדבר נוסף. היא משווה בין "הצפת הריאליטי האמוציונאלי בבלוגוספירה" לזו הטלוויזיונית. אך יש כאן הבדל חשוב. הריאליטי הטלוויזיוני מתיימר להיות "מציאות". אך הרי למעשה מדובר במוצר מופק, מעובד, מתוכנן ומבויים ברובו, ויש יגידו ציני במהותו. החשיפה בבלוגים, לעומת זו, היא כמעט תמיד אישית. אין כאן תיווך של גורם חיצוני שעורך ומביים, אין כאן מערכת כלכלית כבדה שמוציאה "מוצר". הבלוג הוא שלוחה של האדם הכותב, בעוד תכנית הטלוויזיה היא בעיקרה שלוחה של משרדי הפרסום.

נכון שגם בחלק מהבלוגים האישיים הכתיבה משופעת במניפולציות רגשיות, בתאווה לרייטינג ובמאמץ לזכות ב"פרס" (שבמקרה זה לא יהיה מיליון שקלים אלא כמה שיותר תגובות). כתיבה כזו מעידה, כנראה, על האדם שמאחוריה. אך כשריקי אומרת כי "כמו במסנני ספאם, גם כאן, בדרך כלל אי אפשר לחסום את כל הכזבים והזבל הרגשי שמצליח לחדור פנימה. לא כולם צריכים לחשוף", היא מבצעת למעשה דה-הומניזציה של האדם הכותב את הבלוג. כשהיא משווה בלוגים אלה לספאם ריקי שוב חוטאת ומבלבלת בין "מוצר" שמאחוריו גוף כלכלי חסר מצפון, לבין אדם. כתיבה גרועה יכולה להיות חוויה לא קלה לקורא, אך עדיין במרחב של האינטרנט יש לה זכות קיום. הבלוגים הם סימנים של חיים. הם הושטת יד לעולם. לא עם כל האנשים בעולם אנו רוצים לדבר, וגם לא את כל הבלוגים בעולם היינו רוצים לקרוא. יש אנשים שמעוררים בנו רתיעה, ויש בלוגים שגורמים לנו לסגור את המסך. אולם להגדיר את הבלוגים הנחותים בעינינו כספאם הוא במקרה הטוב חוסר הבנה של מהות האינטרנט והבלוגים. במקרה החמור יותר, זוהי קריאה לבטל את קיומם של אלה השונים ממך.

החיפוש אחר מכונת הפרפטום מובילה ממשיך, והפעם מן המזרח. כתבה ב-WIRED מספרת כי חוקרים סינים הצליחו לבצע סימולציה מתמטית, אשר מאשרת את תיאורית "ההנעה האלקטרומגנטית" שפיתח מדען בריטי בשם רוג'ר שויאר.

המנוע התיאורטי של שויאר אמור להפוך אנרגיה חשמלית לכח דחף באמצעות גלי מיקרו, באופן שאינו מפר את כללי הפיזיקה המוכרים ומתבסס על תופעות של תורת היחסות. עד עתה זכה הרעיון בעיקר לביקורות קוטלות, בטענה כי הוא מפר את חוק שימור התנע ומהווה עוד צעד במרדף הסרק אחר מכונת התנועה הנצחית. אולם אוניברסיטת NPU הסינית אימצה את הרעיון, וצוות של מדענים עובד בשנה האחרונה על פיתוחו. לאחר שהוכיחו, לטענתם, את התחזיות של התיאוריה בסימולציה מתמטית, הם עובדים כעת על ייצור של מנוע דחף אמיתי המבוסס על התיאוריה.

מנוע כזה, אם אכן יהיה בר ביצוע, צפוי לשנות באופן מהפכני את תעשיית החלל. הוא יאפשר הנעה טובה יותר ובעלת עמידות גבוהה לרכבי חלל וללוויינים, שיכולה, בין השאר, להשפיע על יכולתנו לתור את החלל. שויאר טוען לדוגמא כי רכב חלל שמונע על-ידי מנוע הנעה אלקטרומגנטית סולארי יכול להגיע למאדים תוך 41 יום.

מעניין כי לאחרונה נתקלנו גם בטענתה של חברת steorn על שהצליחה לייצר אנרגיה חופשית ותמידית. האם באמת מדובר רק בסמיכות מקרית ובטענות הזויות, או שאנו מתקרבים לגילויה של טכנולוגיה חדשה ומהפכנית של ייצור אנרגיה?

ולסיום, האם תחילת המאמר:

Chinese researchers claim they've confirmed the theory behind an "impossible" space drive, and are proceeding to build a demonstration version.

לא מזכיר את הציטוט הזה?

The Infinite Improbability Drive is a wonderful new method of crossing interstellar distances in a few seconds; without all that tedious mucking about in hyperspace. As the Improbability Drive reaches infinite improbability, it passes through every conceivable point in every conceivable universe almost simultaneously.

אנקדוטה קטנה, אך כנראה מייצגת –

בתחילת השנה הופיעה מדי יום שישי בשדרות רוטשילד להקת "הקולקטיב", חבורה צעירה, שמחה וביקורתית עם שירי מחאה קרקסיים (או שירי קרקס מחאתיים). היה כיף. היה שמח. היה מוצלח. קהל לא קטן התאסף בכל פעם להקשיב ולהנות, השדרה התעוררה לחיים עם צלילי המוזיקה.

ביום שישי אחד עבר במקרה במקום רון חולדאי. רועי ריק*, סולן הלהקה, שמח כמובן על ההזדמנות, ותוך כדי פיזום הלהיט "דירת חדר" (להאזנה) החל להפנות אל חולדאי את אותן שאלות שכולנו מעוניינים לשאול. חולדאי נראה, איך נאמר זאת, לא מתלהב, והעדיף להתרחק מהאזור (לדיווח נוסף על הארוע).

שבועיים לאחר התקרית חדלה הלהקה להופיע בשדרה. מקרה? קונספירציה?

רועי ריק מסביר כי "זה היה שבועיים אחרי הפגישה עם מר חולדאי ושבוע אחרי שאוחובסקי איים בעיתון להתלונן עלינו במשטרה. אז החלו להגיע פקחים לקנוס אותנו בכל פעם שניגנו. זה היה קצת מכביד. לא יודע אם זו קונספירציה. אבל זה בהחלט משהו. אולי אספרגוס. האמת היא שגם לא היה לנו זמן/אנרגיה להשקיע בזה כי דברים אחרים החלו לתפוס יותר, ואני באופן אישי כבר הרגשתי שזה נהפך ליותר טרנד ממשהו באמת מעניין. וגם התחיל להיות נורא חם שם בחוץ וזו קונספירציה גדולה הרבה יותר".

אז נגד החום אין לנו הרבה מה לעשות. אבל נגד ראש עיר שלא מוכן לשמוע ביקורת ומנסה להכחיד כל התארגנות ספונטנית שלא ממומנת על-ידי גורם מסחרי רב תקציבים – אפשר גם אפשר.

העבירו כתובת והצביעו!

_______________________________________

* רועי ריק והמדליי באנד הוציאו לאחרונה e.p מלא בניחוחות בלוז מיסיסיפיים. מומלץ לקפוץ ולשמוע.

The Onion מציגים אפשרות משעשעת לרקורסיה אינסופית של זהויות וירטואליות:

[gv data="Rw8gE3lnpLQ"][/gv]

למען תרבות צריך לפעמים להתגייס. האח הגדול איבד את מעמדו. הסמל האולטימטיבי שטבע ג'ורג' אורוול מאבד את מקומו לטובת תכנית טלוויזיה. ועוד כזו מהסוג הנלוז ביותר. (ונניח לרגע בצד את חיבתי הסמויה לטראש טהור שכזה).

כן, מדובר רק בגוגל. אבל גוגל הוא כרגע בבואה של מאגר הידע האנושי. ואנחנו רוצים שגוגל ידבר על האח הגדול המשמעותי. זה שאומר משהו על חיינו. לא על האח הגדול שקשת מנסה לדחוף לנו לחור האחוריים.

וכך לאט לאט, עוד פוסט ועוד פוסט, רשת של קשרים וקישורים מחזירה את האח הגדול לתודעה הקולקטיבית שלנו. כל פוסט כזה הוא עוד סינפסה שחזרה למוטב. המוח המשותף מתקומם, מתעשת, מסדר מחדש את המערך האסוציאטיבי, פורם קשרים ורוקם אחרים במקומם. מלמד את עצמו שוב מיהו האח הגדול.

תודה לשחר על היוזמה.

"המידע הוא שלך!" הם אומרים. "אתה בשליטה, אתה מחליט, אתה בוחר!". הם נותנים שמות, ממציאים מינוחים. OpenID. DataPortability. הכל פתוח. הכל גמיש. תיקח, תזיז, תעלה, תאשר, תחסום, תחליט. מסממים אותך בטכנולוגיות נוצצות, פרוטוקולים אפרוריים ומילים מרוממות רוח. אנחנו לטובתך, הם מבטיחים, אידיאולוגיה נעלה, חירות המידע, הטכנולוגיה משחררת ורוח החופש נושבת על פני המים.

"You own your data" הם אומרים, "but we own you" מסננים בלחש מתחת לשפם. ובחדריהם האפלוליים מתרקמת מזימה, מזימה על מכאוב. הם מבקשים את נשמתך, את שמך, הם רוצים לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, מאין באת ולאן אתה הולך; מי החברים שלך, את מי אתה מחבק בלילה, מה אתה מביא לה מתנה, מה תרצה לאכול? אולי תוספת בצד? מה אתה אוהב לקרוא, לשמוע, לראות, להריח, למשש, ללקק, מתי נולדת ולמה אתה לא מגולח, יש לנו בדיוק מה שאתה צריך, רק תלחץ פה בבקשה.

הם עוטפים אותך בצמר גפן מתוק, ורוד, אורירי, דביק, נצמד לעור ומקיף אותך מכל הכיוונים ואתה ניזון ממנו ולא יכול להתנתק. הם מחליפים את מטבוליזם הרשת שלך בנטיפי סוכר שמובילים לבקתה שלהם, כולה צבעונית ומרופדת סוכריות, מחככים ידיים בהנאה כשאתה צועד לתוכה מרצונך החופשי, מוסר את הדרכון בכניסה.

לאט לאט הם סוגרים את הדלת, אוטמים את החלונות. הם ממלאים את האויר בתמונות מבהיקות ובצלילים קופצניים, חושיך מתערפלים תחת הגשם המסחרר של אפשרויות והצעות. מוחך קורס אט אט לבלילה של מילים קנויות ואתה נשאר נטוע במקומך, בוהה בצללים המקפצים על קירות המערה.