טראמפ, בחירות, גבריות

0. אם לא יהיו עוד הפתעות מוזרות, בקרוב יעזוב, סוף סוף, את תפקיד נשיא ארה"ב האדם הנורא שישב שם בארבע השנים האחרונות. מעבר לפן התפקודי (קשה להגדיר את חוסר התפקוד מסביב לקורונה כמשהו אחר מפשע) זאת תהיה נשימת רווחה במימד הסימבולי. אם כי נשימת רווחה זמנית ומוגבלת. כי עדיין יותר מ-70 מיליון אמריקאים הצביעו לסוציופת נרקיסיסט גס, מיזוגן, גזען וילדותי. כי עדיין הרבה ישראלים היו גם הם מצביעים לו, אם רק יכלו. 

1. יעל שטרנהל כותבת בהארץ: "איך ניתן להסביר את סוד הקסם של טראמפ עבור גברים שחורים, למרות תמיכתו הגלויה בקבוצות מיליציה של גזענים לבנים והמסרים התקיפים שלו בעד המשטרה ונגד מחאות על אי־צדק גזעי? אחד ההסברים שעולים ביומיים האחרונים נוגע לדימוי הגברי המצ'ואיסטי של טראמפ, והאופן שבו הוא קוסם לא רק לגברים לבנים, אלא גם לגברים מקבוצות מיעוט, כולל הומוסקסואלים. בעידן שבו נדמה כי נשים מאיימות על פריבילגיות גבריות מסורתיות במסגרת סדר מגדרי חדש, טראמפ מציע חזרה אל גבריות ישנה ומנחמת. הוא שאומר ועושה כל מה שהוא רוצה, ומצליח להימלט ללא פגע מהאשמות באונס, תקיפה מינית, ותשלום דמי שתיקה לכוכבות פורנו. עבור גברים לא מעטים, מתברר, הדימוי הזה קוסם במיוחד."

2. מעניין להסתכל על טראמפ מול אובאמה בהקשר זה של דימויי גבריות. אובאמה הביא איתו רוח של גבריות מודרנית. גבריות רכה, נעימה, מכילה. הוא לא התבייש להזיל דמעות בסיטואציות מרגשות. הוא הנשיא הראשון שהצהיר על עצמו כפמיניסט. הוא דיבר על גבריות רעילה ועל הצורך לאפשר לגברים להיות יותר פתוחים ופגיעים.
טראמפ, לעומתו, הוא נער הפוסטר של גבריות רעילה. משפיל ומטריד נשים, משפיל אנשים כדי לרומם את עצמו, חסר כל אמפתיה בסיסית, והרשימה ארוכה. בהקשר זה טראמפ נראה כמו ריאקציה ישירה לתקופת אובאמה. התקוממות של גבריות רעילה ישנה, נסיון להחזיר את העולם ל"קדמותו", פחד מפני הצורך לשנות את התפיסה על מהו גבר ומהי גבריות (פחד של גברים ונשים כאחד).
אבל הריאקציה הזו הביאה לקדמת הבמה את הדימוי בצורה הקיצונית ביותר שלו, עד למקום שבו הוא הופך לקריקטורה נלעגת של גבריות. קיבלנו דמות ילדותית ונוטה לטנטרום, מרוכזת בעצמה, מברברת ולא קוהרנטית. דמותו של טראמפ חושפת, למעשה, את המקור של אותה גבריות רעילה – גבריות לא-מפותחת, אדם שלא באמת התבגר ונשאר עם עולם רגשי של ילד מפוחד וזקוק להערכה. 

3. אנחנו רחוקים עדיין מאד, כחברה, מהיכולת להתמודד עם פצע הגבריות הלא-מפותחת. טראמפ הוא סמן קיצוני, אבל חוט מקשר עובר בינו ובין הערצת מצליחנים בעלי אופי מקולקל כמו אילון מאסק וסטיב ג'ובס (דוגמאות מעולם ההייטק קרובות לליבי). אנחנו נותנים קדימות ל"הצלחה" (עסקית) וכסף על פני רגש, אמפתיה, אחריות חברתית ויחסי אנוש. אנחנו מתגמלים דורסנות ודורסים עדינות. מודל ההצלחה הזה והערצת הכוחניות נטועים כל כך עמוק בפסיכולוגיה התרבותית הגלובלית שלנו שקשה לדמיין מה יידרש כדי לעשות שינוי של אמת בדרך בה המין האנושי מנהל את עצמו.

4. עידן הקורונה (שאנחנו בתחילתו? באמצעיתו?) חושף ומדגיש את ההבדלים בין שיטות המנהיגות השונות. ארה"ב ומודל הגבריות הרעילה והלא-תפקודית שבראשה היא כמובן מקרה קיצון, אבל גם ישראל חברה גאה באותה קבוצה. במדינות שמונהגות מתוך תפיסה גברית מיושנת, כוחנית וילדותית הריקבון וההתפוררות צפים ועולים מכל עבר – חוסר בלכידות חברתית, חוסר אמון, חוסר תפקוד, כאוס וקריסה. לעומת זאת מדינה כמו ניו-זילנד, עם הנהגה נשית מכילה, קשובה, תקשורתית ואמפתית מצליחה לשמור על תפקוד, על אמון ועל אחריות חברתית בתוך משבר שהוא לפעמים חברתי ותרבותי אף יותר מרפואי.

5. גם ההבחנה הזו, בין מנהיגות "גברית" ו-"נשית" היא חלק מהבעיה. היא ממשיכה למסגר את התפיסות שלנו בתוך קטגוריות ברורות של גבריות (כוחניות, חוסר הקשבה, חוסר אמפתיה) ונשיות (הכלה, תקשורתיות, רגש). אבל בסופו של דבר ההבחנה האמיתית פה היא בין אנשים טובים לבין אנשים מחורבנים, ולא משנה מה המגדר או המין הביולוגי שלהם. ואולי זה הדבר שצריך להדגיש שוב ושוב, גם כשהם מצליחים – את אלו שהם מחורבנים. להפוך את זה למדד הראשון שאנחנו מתייחסים אליו, לפני כל דבר אחר. "הוא עשה הרבה כסף בעסקים אבל הוא אדם מחורבן". לא לעבוד אצל אנשים מחורבנים. לא לבחור אנשים מחורבנים. לא להיות אנשים מחורבנים. זה אמור להיות דבר כל כך טריוויאלי וברור. אבל הדרך לשם עוד רחוקה כל-כך.

רקוויאם לעכבר

עכבר העיר מצליח לעצבן אותי כבר שבוע שני ברציפות[1].

טור הפתיחה בשבוע שעבר עסק בעתירתם של בעלי המכולות בתל-אביב נגד הפעלת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות ובחגים. בעלי המכולות טוענים כי חוק שעות המנוחה לא נאכף באופן הוגן, אלא פועל לטובת הרשתות הגדולות ומחסל את העסקים הקטנים של המכולות השכונתיות.
וכך נכתב על כך בעכבר:

"באופן די אירוני, חלק מהמצטרפים למחאת בעלי המכולות, שניסו לעזור להם במאבקם, היו פעילי המחאה החברתית. אותם אנשים שיצאו למאבק כי העלו להם את מחיר הקוטג' בכמה שקלים רוצים עכשיו שאלי מהמכולת יוכל להמשיך לרשום להם לחם שחור ולהתפרנס בכבוד. אפשר להבין אותם. זה סוציאלי, זה צודק, זה אפילו רומנטי, אבל זה לא יכול להסתדר עם מחירי קוטג' נמוכים ופסק זמן כמו באמריקה. מה לעשות, זה העולם האכזרי שאנחנו חיים בו."

ומסיים בפאנץ':

"אין לנו ברירה אלא לבחור בתחרות. כי עם כל האהבה שיש לנו לאלי מהמכולת, ויש לנו, אנחנו יותר אוהבים סופר פתוח בשבת ומלפפונים בזיל הזול."

מי צריך את שטרסלר כשיש לנו עיתון עירוני, צעיר, מהפכני ובועט.

השבוע עסק הטור הפותח של העיתון באיסור המשטרה לקיים מסיבת רחוב בפלורנטין בפורים. איסור שהתקבל באנחת רווחה עצומה על-ידי תושבי השכונה, לאחר שבשנים האחרונות הפכו המסיבות הללו מאירוע מקומי ושמח למפגן של וונדליזם והרס.
וכך נכתב בעכבר:

"אנחנו דווקא בעד המסיבה הזאת, פיראטית או מאורגנת, למרות המחאה של תושבי פלורנטין ולמרות שמגיעים אליה בעיקר ילדי פריפריה. אנחנו בעד המסיבה כי פעם בשנה (בעצם שלוש) צריך לאפשר לחגוג ברחובות. גם אם זה עושה קצת ברדק וכמה אנשים לא יכולים ללכת לישון ממש מוקדם".

ביטוי כזה של אמפתיה, אחריות חברתית והתחשבות בזולת לא ראיתי מזמן.
וממשיך:

"אבל אולי מה שבאמת חשוב בכל הסיפור הזה, זו העובדה שבמשך כל השבוע התעסקו כאן במסיבות פורים. בעירייה, בתקשורת המקומית ובסצנת המועדונים והברים. כאילו ביבי לא משתעשע עם הכפתור האדום, כאילו הבחורה מ"הציור השבועי לילד" לא עומדת להשבית לנו את הרכבת וכאילו ג'קי מקייטן לא מת. ובדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת."

לא, לא יכול להיות שבאמת כתבתם את זה. "בדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת"? מישהו פה הרגע יצא מקורס "קלישאות עיתונות מקומית" שנה א'?

אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר. הילדותיות, השמרנות, או התחושה העמוקה שיש פה בעיקר פוזה. פוזה כאילו-מגניבה, כאילו-נהנתנית, אבל כזו שמאחוריה מסתתר כלום גדול. (ובנוסף לכל, פוזה שתאריך התפוגה שלה עבר בקיץ שעבר. מישהו שכח להתעדכן). ואולי זה פשוט געגוע לימים שבעיתון כתבו אנשים שבאמת היה להם משהו להגיד.


[1] כן, כן, פאתטי. אני יודע. להתעצבן ממשהו שכתוב בעיתון. ועוד בעכבר העיר.

השעון כפי שסיפרתי לבני

“כיחידה טכנולוגית, השעון הוא מכונה המפיקה שניות, דקות ושעות אחידות בדפוס של סרט נע. הזמן המעובד בדרך אחידה זו מובדל ממקצב החוויה האנושית. בקיצור, השעון המכני מסייע ליצור דימוי של יקום מכומת במספרים ומונע באופן מכני”.

“הזמן שמודדים אותו לא על-פי הייחוד של ההתנסות האישית, אלא בעזרת יחידות אחידות ומופשטות, חדר בהדרגה אל כל חיי החוש, בדומה לטכנולוגיות הדפוס והכתיבה. לא רק עבודה, אלא גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני”.

“כל הזמן החופשי שבעולם איננו פנאי, מפני שפנאי איננו מקבל את חלוקת המטלות שיוצרת ‘עבודה’, וגם לא את החלוקות של זמן שיוצר ‘זמן מלא’ ו’זמן פנוי’. פנאי שולל את הזמן כמיכל. ברגע שתוחמים את הזמן באופן מכני או חזותי, מחלקים אותו וממלאים אותו, אפשר לנצל אותו באופן יעיל יותר ויותר. אפשר להפוך זמן למכונה חוסכת עמל”.

(מרשל מקלוהן, להבין את המדיה).

ואפשר גם להראות זאת ב(בלי) מילים אחרות:
(לקוראים ב-RSS, אם אינכם רואים את הוידאו אנא הכנסו לפוסט המלא).

(הפרק Krtek a hodiny מתוך סידרת האנימציה הצ’כית הנהדרת לילדים – החולד. גם שאר הפרקים מתאפיינים בנימה חתרנית משהו, מבט ביקורתי על טכנולוגיה ומודרניות וגעגועים לטבע).

נמצאה צורת החיים הנחותה ביותר על כדור הארץ

תסתכלו רגע על הסרטון הזה, של קייט מוס מנסה להתחמק מצלמים בשדה התעופה בלוס אנג’לס

אני לא יודע מה אתם מרגישים בקשר לזה, אבל לי התמונות האלה עושות בחילה. אלה לא צלמים. אלה חלאות אדם. זוהי פשוט התנקשות, כמו שאומר אנדרו סאליבן. דו המשמעות של המילה צילום (באנגלית, באנגלית – shoot) זועקת מכל פריים.

איך אדם מגיע למקצוע כזה? איך הופכים לאוכל נבלות? איזה אופי צריך בשביל לעוט על אשה עם שני ילדים קטנים (ועוד עוברי אורח שנקלעו במקרה) ולרמוס את האנושיות שלהם? או לחילופין, להתמקם מול בית משפחה שבנה נהרג עוד לפני שהגיעו מבשרי ההודעה הנוראה? האם יש בכלל הבדל בין צלמי פפראצי לפושעים? – אלה גם אלה לא מרגישים שום אמפתיה כלפי קורבנותיהם.

ומה זה אומר עלינו, שמזינים את הזוהמה הזו בכספנו ובתשומת הלב שלנו?

משהו להזכר בו, בפעם הבאה שנדפדף במקרה במדור רכילות מזדמן, נצחק מעוד סרטון מפדח של איזה מפורסם הוליוודי, או נפתח בטעות את ynet או nrg.

יש’ך-שקל היפסטר*

חמישי בלילה, אזור רחוב המסגר. אנחנו בדרכנו למסיבת המורנינג מייהם בברזילי (שהיתה דחוסה ואפלה מדי, ואולי אנחנו אלה שהזדקנו, אבל זה סיפור אחר). ניגש בחור צעיר, טריקו לבנה, משקפיים גדולים עבי-מסגרת. נראה מין היפסטר שכזה.

“יש לכם כמה שקלים לעזור לי להגיע הביתה?”

אנחנו מביטים בו במבט ספק מופתע ספק משועשע – הוא לא נראה מסכן מדי הבחור – ממלמלים איזה “לא” חלש – הוא ממשיך בדרכו.

מגיעים לברזילי, נעמדים בתור בכניסה. אך מי זה עומד פה לפנינו? הבחור. “כמה שקלים להגיע הביתה? לפחות תגיד שאתה הולך למסיבה”. הוא מחייך, לא ברור אם במבוכה. אנחנו נבלעים בחושך ולא רואים אותו יותר.

 

* אני מתנצל מראש אם נפגעו היפסטרים חפים מפשע במהלך הקריאה. **

** אבל לא באמת.

פנים וחוץ

בין מגוון הכיוונים השונים שאני מזגזג ביניהם בחוסר החלטיות, אני מעורב בצורה כזו או אחרת גם בעולם המכונה “רוחני” או ניו-אייג’. פינה חמה בלב אני שומר לאשרם במדבר, מקום של אירוח, סדנאות, והרבה מדבר ושקט. הרבה חברים וחוויות טובות נקשרו במקום זה לאורך השנים. אבל בניוזלטר האחרון של האשרם היה קטע קטן שצרם לי (ההדגשות שלי) –

ספינות מתנפצות על חומות עזה, בורסות נופלות, הנפט מציף את הים- כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו? מה מהעולם החיצון הזה, המוקרן ממסך, באמת יכול להשפיע עלינו?
כשהמדיטציה קורה, כל זה נעלם. לשניה, לדקה, לשעה, ההוויה כולה מתרכזת, מזדככת, משילה מעליה את קליפות האישיות והחיצוניות, המבט מופנה פנימה להווה אינסופי של אושר. זה מה שקורה, מי שטעם יודע. בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה חוזרים ומתרגלים. השיטות רבות, הדרכים רבות. אשרם במדבר מזמין לבוא ולתרגל ביחד, להיות שותפים לחוויה הגלובלית. כל כך פשוט, ועם זאת, קשה ומסובך לעקור מהמיינד את ההרגלים וההיקשרויות. המיינד תמיד מחזיר אותנו למצוקות הקיום החומרי. צריך לפעמים להגיד לו "עצור, תן שקט" ומתוך השקט הזה צומחת יצירתיות, צומחת אהבה, צומח אותו האושר שאינו תלוי בדבר.
אנחנו מזמינים למדוט. אתם גם מוזמנים לקחת את המדיטציה חזרה הביתה.

קטע קצר זה מייצג בצורה נאמנה למדי את התפיסה הרווחת בעולם הניו-אייג’ הישראלי (עד כמה שניתן להכליל את הזרמים השונים שמרכיבים אותו) – וגם את הבעיתיות שבתפיסה זו.

עיקרי הדברים רגילים למדי. המדיטציה מקרבת אותנו להוויה הפנימית, זו דרך להשתיק את המיינד (השכל, המחשבה, התבניות שלנו) כדי להגיע לנוכחות מתבוננת ושקטה ומאושרת. אבל משפט הפתיחה חושף את הנקודה הכאובה של הניו-אייג’.

ספינות מתנפצות… הבורסה נופלת… אבל כל זה קורה בחוץ, על מסך. החיים ה”אמיתיים” הם אשליה. מה שמחוץ לנו הוא רק סוג של סרט. והנה באה הנקודה הכאובה. “כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו?”.

ההתכנסות פנימה וההתייחסות לעולם כאל אשליה מביאה לעיתים קרובות מדי לכך שהדברים האלה באמת כבר לא נוגעים בנו. זה מתבטא בנטיה של אנשים מהעולם ה”רוחני” לסלוד מעיסוק באקטואליה ובמה שקורה מסביב. זה נראה גם בטרמינולוגיה הרווחת – העולם שבחוץ הוא ה”בבילון” או ה”מטריקס” – מערכת דורסנית ושקרית שיש לברוח ממנה. כל מה שמעבר לשיח החוויה הפנימית מגורש החוצה והופך ללא לגיטימי כמעט.

הפנית הגב לעולם ולבעיותיו היא כמובן אינה הדרך היחידה לקיים אורח חיים מודע ורוחני. אנו יכולים לבקש את ההארה כדי לעזור לכל היצורים החיים האחרים, כמו שמבקש הבודהיסאטווה. ובאופן מוחשי יותר, אפשר לשלב מדיטציה ואקטיביזם חברתי. אבל אלו זרמים שוליים יחסית. הניו-אייג’ הישראלי בוחר ברובו להתבצר בתוך עצמו.

חלק מהאשמה לכך טמונה מן הסתם במציאות הישראלית עצמה – מציאות קשה, אלימה, מתישה, מייסרת. אולם יש כאן בעיקר עקיבה אחר הקשר שכבר דובר עליו רבות בין הניו-אייג’ לקפיטליזם.

בהמשך לקפיטליזם, גם הניו-אייג’ המודרני מדגיש את האינדווידואל ובמקביל מפרק את הסולידאריות החברתית. האחריות להארה – האחריות לחיים מאושרים – הופכת להיות בידי היחיד בלבד. אם רק ירצה, יתרגל, ישקיט את המיינד, יוכל להגיע להארה. מי שחי באשליה, מי שנשאר במטריקס – הרי זו בחירתו ואשמתו הוא. כל אחד להארתו שלו. כל אחד הוא אור קטן, אבל אור שמאיר רק את עצמו.

ראוי להדגיש עם זאת, כי לרוב אין מדובר באגואיזם גרידא. רוב האנשים בעולם הניו-אייג’ (לפחות אלה שאני מכיר) אכן מאמינים שדרך העבודה העצמית שלהם הם משפיעים על סביבתם הקרובה, וכך משנים את העולם. ויש בכך הרבה אמת. אבל ההסתגרות מפני העולם גורמת לכך שהסביבה הקרובה והמושפעת נהיית מצומצמת ואחידה. ההתרחקות מאקטואליה וממה שקורה בחוץ מקטינה את מרחב ההסתכלות, את ראיית העולם ואת יחסי הגומלין מול החוץ.

הדבר מזכיר במקצת את השכונות הסגורות בפרברים האמריקאיים או את הישובים הקהילתיים בצפון. יש כאן כוונה להציב אלטרנטיבה לאורח החיים המקובל ולהקים קהילה מגובשת ותומכת. אך בפועל נוצרת קהילה סגורה שמתרחקת מהעולם ומדירה את מי שאינו חלק ממנה (או דובר בשפתה), ובכך למעשה משמרת את המצב הקיים.

בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות אלטרנטיבה אמיתית, ומסכים לתפקד בתור מגרש משחקים מבודד שמהווה פסק זמן שולי בלבד. כשהדברים אינם נוגעים אין אפשרות לשינוי. המטריקס האמיתי לפעמים נמצא דווקא בפנים.

או כמו ששחר תמצת בצורה מופתית (בימים בהם עוד צייץ): “גם אם השלום מתחיל בתוכך עדיף שיגמור בחוץ”.