ימין ושמאל רק חול וחול.
וככה, כנראה, רק ככה, זה יכול להיות.
האמת לא יושבת בפתחו של אף אחד מהצדדים. שניהם צודקים ושניהם טועים. ואת שניהם צריך.
אני נגד המלחמה, שיהיה ברור.
טוב להיות נגד המלחמה.
נכון להיות נגד המלחמה.
ואני יודע שאני יכול להיות נגד המלחמה בזכות אלה שבעד המלחמה.
אם להיות בוטה, הם עושים את העבודה המלוכלכת בשבילנו. צריך מישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת. העולם שלנו, לפעמים, מלוכלך.
וגם צריך, הו כמה צריך, את נקיי הכפיים, שימשכו אותנו חזרה מתוך הלכלוך אל אפשרות של עולם מואר יותר.
כי בזכותם יש לנו את האפשרות להשאר קצת בני אדם.
המציאות מבולגנת, פרדוקסלית; היא אינה קוהרנטית או רציונאלית.
תפיסת העולם שאנו מנסים להטיל עליה מבקשת לסדר הכל לתוך מסגרת מובנת וברורה.
פחחחחחחחחח.
ואולי זאת האפשרות היחידה, המתח המתמיד הזה בין הקצוות, בין אלה לאלה, ביננו לבינם.
יכול להיות שלזה קוראים דמוקרטיה?
הקריסה תבוא כשהאיזון מופר. אחד הצדדים כבד מדי, מטה את הנדנדה בעוצמה יתרה ומושך את גן המשחקים כולו עמוק לתוך העפר.
ככה זה נראה כרגע. אני יכול רק לקוות שזה לא נכון.
האם זו הבנה קונסטרוקטיבית?
האם יכולים להתקיים צדדים בהכרה אמיתית של הנחיצות של הצד השני? האם אפשר לוותר על להיות צודק ועדיין לנקוט עמדה?
ואולי כמו חומר ואנטי-חומר הכל יתפוגג בפוף ויתחיל מחדש.
פוסט אמיץ.
דיאלקטיקה איז א ביטץ'.
בדיאלקטיקה אין מקום לסימני שאלה, אתה נדחק לפינה של סימני קריאה. זה מעייף.
יותר מזה – זה מטמטם. ומטומטם.
עברו חמש שנים מאז הפעם הקודמת שנכנסתי לוויכוח פוליטי, באינטרנט או בחיים.
נראה לי שיעברו עוד חמש לפחות עד שאנסה את זה שוב.
אני קורא כל מיני דיונים וויכוחים, בכל מיני פורומים, והכל נראה כמו אותו טנגו שבלוני ומאוס. צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו.
התשובה, כרגיל, מצויה מעל ומעבר לדיאלקטיקה של החומר והאנטי-חומר.
והמשפט האחרון הוא כבר פתח לעוד ויכוח פוליטי. אני פאס בליינד.
אני עדיין נופל לפעמים ומנסה איזה ויכוח עקר. זה יכול להיות משעשע מדי פעם.
אבל בעיקר, מאז ומתמיד, הקושי שלי בלהתווכח היה שאני לא מאמין לעצמי עד הסוף. תמיד יש את ההכרה שאין אמת מוחלטת, שיש מידה רבה של שרירותיות בצד שאני בוחר, שגם לצד השני יש ערך. לך תבנה ככה טיעון מוחץ.
"עדיין נופל לפעמים" זה בדיוק מה שקרה לי במבצע האחרון.
היה לי רעיון שחורג מ"מלחמה זה רע נקודה". ניסיתי לעורר דיון, והופס, התברר שאני פאשיסט שנהנה ממוות של ילדים.
אבל מעבר ל"אין אמת אחת", יש גם את העניין החמקמק הזה של השלכות ה*עשייה* שלנו. גם הן סבוכות ורב-משמעיות.
לדוגמא, אני יכול לראות אפשרות היפותטית שבה הפגנות נגד המלחמה מאריכות אותה ומוסיפות סבל לכל הצדדים, בעוד הפגנות בעד המלחמה מקרבות את השלום. ועכשיו כנראה הצדקתי סופית את תווית הפאשיסט הטרייה והרעננה שלי.
פאשיסט כרגע זה די טרנדי, אז אתה בסדר.
אבל כמו שאמרת, ההשלכות הן כל כך סבוכות שבאמת אי אפשר ללכת לפי זה. לך תדע מה מוביל למה. זה הכל ניחוש (וגם כזה שאי אפשר לדעת אם הצליח).
יפה כתבת.