דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור 'מחשבות'

טראמפ, בחירות, גבריות

0. אם לא יהיו עוד הפתעות מוזרות, בקרוב יעזוב, סוף סוף, את תפקיד נשיא ארה"ב האדם הנורא שישב שם בארבע השנים האחרונות. מעבר לפן התפקודי (קשה להגדיר את חוסר התפקוד מסביב לקורונה כמשהו אחר מפשע) זאת תהיה נשימת רווחה במימד הסימבולי. אם כי נשימת רווחה זמנית ומוגבלת. כי עדיין יותר מ-70 מיליון אמריקאים הצביעו לסוציופת נרקיסיסט גס, מיזוגן, גזען וילדותי. כי עדיין הרבה ישראלים היו גם הם מצביעים לו, אם רק יכלו. 

1. יעל שטרנהל כותבת בהארץ: "איך ניתן להסביר את סוד הקסם של טראמפ עבור גברים שחורים, למרות תמיכתו הגלויה בקבוצות מיליציה של גזענים לבנים והמסרים התקיפים שלו בעד המשטרה ונגד מחאות על אי־צדק גזעי? אחד ההסברים שעולים ביומיים האחרונים נוגע לדימוי הגברי המצ'ואיסטי של טראמפ, והאופן שבו הוא קוסם לא רק לגברים לבנים, אלא גם לגברים מקבוצות מיעוט, כולל הומוסקסואלים. בעידן שבו נדמה כי נשים מאיימות על פריבילגיות גבריות מסורתיות במסגרת סדר מגדרי חדש, טראמפ מציע חזרה אל גבריות ישנה ומנחמת. הוא שאומר ועושה כל מה שהוא רוצה, ומצליח להימלט ללא פגע מהאשמות באונס, תקיפה מינית, ותשלום דמי שתיקה לכוכבות פורנו. עבור גברים לא מעטים, מתברר, הדימוי הזה קוסם במיוחד."

2. מעניין להסתכל על טראמפ מול אובאמה בהקשר זה של דימויי גבריות. אובאמה הביא איתו רוח של גבריות מודרנית. גבריות רכה, נעימה, מכילה. הוא לא התבייש להזיל דמעות בסיטואציות מרגשות. הוא הנשיא הראשון שהצהיר על עצמו כפמיניסט. הוא דיבר על גבריות רעילה ועל הצורך לאפשר לגברים להיות יותר פתוחים ופגיעים.
טראמפ, לעומתו, הוא נער הפוסטר של גבריות רעילה. משפיל ומטריד נשים, משפיל אנשים כדי לרומם את עצמו, חסר כל אמפתיה בסיסית, והרשימה ארוכה. בהקשר זה טראמפ נראה כמו ריאקציה ישירה לתקופת אובאמה. התקוממות של גבריות רעילה ישנה, נסיון להחזיר את העולם ל"קדמותו", פחד מפני הצורך לשנות את התפיסה על מהו גבר ומהי גבריות (פחד של גברים ונשים כאחד).
אבל הריאקציה הזו הביאה לקדמת הבמה את הדימוי בצורה הקיצונית ביותר שלו, עד למקום שבו הוא הופך לקריקטורה נלעגת של גבריות. קיבלנו דמות ילדותית ונוטה לטנטרום, מרוכזת בעצמה, מברברת ולא קוהרנטית. דמותו של טראמפ חושפת, למעשה, את המקור של אותה גבריות רעילה – גבריות לא-מפותחת, אדם שלא באמת התבגר ונשאר עם עולם רגשי של ילד מפוחד וזקוק להערכה. 

3. אנחנו רחוקים עדיין מאד, כחברה, מהיכולת להתמודד עם פצע הגבריות הלא-מפותחת. טראמפ הוא סמן קיצוני, אבל חוט מקשר עובר בינו ובין הערצת מצליחנים בעלי אופי מקולקל כמו אילון מאסק וסטיב ג'ובס (דוגמאות מעולם ההייטק קרובות לליבי). אנחנו נותנים קדימות ל"הצלחה" (עסקית) וכסף על פני רגש, אמפתיה, אחריות חברתית ויחסי אנוש. אנחנו מתגמלים דורסנות ודורסים עדינות. מודל ההצלחה הזה והערצת הכוחניות נטועים כל כך עמוק בפסיכולוגיה התרבותית הגלובלית שלנו שקשה לדמיין מה יידרש כדי לעשות שינוי של אמת בדרך בה המין האנושי מנהל את עצמו.

4. עידן הקורונה (שאנחנו בתחילתו? באמצעיתו?) חושף ומדגיש את ההבדלים בין שיטות המנהיגות השונות. ארה"ב ומודל הגבריות הרעילה והלא-תפקודית שבראשה היא כמובן מקרה קיצון, אבל גם ישראל חברה גאה באותה קבוצה. במדינות שמונהגות מתוך תפיסה גברית מיושנת, כוחנית וילדותית הריקבון וההתפוררות צפים ועולים מכל עבר – חוסר בלכידות חברתית, חוסר אמון, חוסר תפקוד, כאוס וקריסה. לעומת זאת מדינה כמו ניו-זילנד, עם הנהגה נשית מכילה, קשובה, תקשורתית ואמפתית מצליחה לשמור על תפקוד, על אמון ועל אחריות חברתית בתוך משבר שהוא לפעמים חברתי ותרבותי אף יותר מרפואי.

5. גם ההבחנה הזו, בין מנהיגות "גברית" ו-"נשית" היא חלק מהבעיה. היא ממשיכה למסגר את התפיסות שלנו בתוך קטגוריות ברורות של גבריות (כוחניות, חוסר הקשבה, חוסר אמפתיה) ונשיות (הכלה, תקשורתיות, רגש). אבל בסופו של דבר ההבחנה האמיתית פה היא בין אנשים טובים לבין אנשים מחורבנים, ולא משנה מה המגדר או המין הביולוגי שלהם. ואולי זה הדבר שצריך להדגיש שוב ושוב, גם כשהם מצליחים – את אלו שהם מחורבנים. להפוך את זה למדד הראשון שאנחנו מתייחסים אליו, לפני כל דבר אחר. "הוא עשה הרבה כסף בעסקים אבל הוא אדם מחורבן". לא לעבוד אצל אנשים מחורבנים. לא לבחור אנשים מחורבנים. לא להיות אנשים מחורבנים. זה אמור להיות דבר כל כך טריוויאלי וברור. אבל הדרך לשם עוד רחוקה כל-כך.

לס-טראמפ

קו ישר מחבר בין פרופ' יורם לס ודונלד טראמפ. שני היבטים של אותה תופעה. שניהם משחקים את תפקיד הליצן התורן, זה שאינו שולט על דבריו עד תום, זה שלכאורה אומר את שאין לומר, יוצא נגד הממסד, מביא רוח חתרנית שמנפצת את השקר שלו מאמינים כולם. לכאורה, כמובן. כי שניהם, בסופו של דבר, מעלים מופע. האם הם מאמינים לעצמם? האם חשוב להם אם הדברים שהם אומרים נכונים? לא ממש. הם מאמינים בכל ליבם לתפקיד שנטלו לעצמם, מתבשמים בתשומת הלב. טראמפ הלך עם זה קצת יותר רחוק, כמובן. 

ואותו קו מחבר בין יורם לס, לדונלד טראמפ, ולכל תיאוריות הקונספירציה שזורמות במרחב. (מטראמפ הקו הזה יוצא באופן מאד מוחשי, כמו שרשרת עבה). אותו חוסר אמון (מוצדק, לפעמים) במערכות, שמביא לאובדן תפיסת מציאות, ערבוב בין עובדה, נתונים, השערות, פנטזיות וחוסר הבנה, בליל של מידע לא קוהרנטי ומציאות אפורה שמעוצב ומנותב למערכת סיפורית שלמה שבה יש טובים ורעים, שחור ולבן, כוחות השחור וכוחות האמת. העולם נהיה מורכב מדי לתפיסה ולעיכול, ואנחנו נשאבים חזרה לתוך סיפורים מיתיים שמנסים לצקת תחושת יציבות מדומיינת, מעלים על נס את מספרי הסיפורים, הליצנים התורנים, שנותנים לנו אשליה של בטחון נרטיבי בתוך ים המציאות הבלתי ניתנת לפענוח.

(אנחנו נוטים לייחס את התופעות הללו להשפעת עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, אבל נדמה לי שתופעת לס-טראמפ היא דווקא הקצנה (סופית?) של עידן הטלוויזיה, ביטול הקו הדק המפריד בין חדשות לבידור, בין פרזנטור למומחה, בין ריאליטי למציאות. רק שעכשיו כולנו מועמדים להדחה.)

תל-אביב, ימי קורונה

יפה הקורונה לתל-אביב.
העיר כאילו חזרה לגודל הטבעי לה. הרחובות שקטים ובהירים, הציפורים מצייצות. תנועת הרכבים שקולה. החניה זמינה בכל עת. הרצים רצים, הילדים מקשטים את המדרכות בציורי גיר צבעוניים. במעין ניגוד לנסיבות, העיר נראית מחויכת יותר, מוארת יותר, קלילה יותר. משהו מבקש להגיד, ככה אולי צריך. חוסר השגרה הזה מרגיש שפוי יותר מהשגרה שהיתה שם קודם. וגם זה יעבור.

—-

ולצד זה, יש הרבה קושי באויר. אנשים חנוקים, האיום הכלכלי מוחשי, עסקים קורסים, עתידים מתבטלים ומסלולי חיים עוברים אתחול. חוסר ודאות, איום קיומי, חרדה. אנשים מתחילים להתקומם. מבקשים לפרוץ את האיום. מתחילים להטיל ספק. ספק בהחלטות, ספק בנחיצות של הסגר, ספק בקורונה עצמה. ספק במחיר החיים לעומת מחיר האי-חיים. חישובי מי מת ובאיזה גיל והאם עדיף לו לחיות או שלאחרים להתפרנס. מעניינת הקלות שבה ממהרים אנשים להפחית בערך השרדותם של המבוגרים מהם.

ואיכשהו הספק הזה נשאר בגבולות המוכר. אבל אולי עדיף לשאול, מה זה אומר על המערכת הכלכלית והחברתית שאנחנו חיים בה אם אנשים מתמוטטים בגלל חודשיים של הקפאת הפעילות הכלכלית? מה זה אומר על חלוקת המשאבים, על תהליכי זרימת ההון? האם אנחנו לא אמורים לדמיין עולם שבו המדינה יכולה להסגר לתקופה מתוך סולידריות קיומית, כדי להגן על חלקים ממנה, מבלי לפגוע בחלקים אחרים? עולם שבו כולם יכולים לעצור אבל להמשיך להתקיים בכבוד ובקלות במשך חודש, חודשיים, שלושה, תנאים שבהם לאף אחד לא חסר כלום בזמן הזה גם בלי לעבוד? תנאים שמאפשרים סולידריות חברתית ולא מלחמת השרדות? האם אין מספיק משאבים, אין מספיק מזון, אין אפשרות קיום? על איזה עקרונות המערכת שלנו בנויה ואת מה הם משרתים?
השאלות המהותיות נוגעות בבסיס הקיום שלנו ומבקשות לערער את כל הסדר הקיים. ואולי כאן טמון האיום האמיתי.

החיים כלוח פרסום

כולנו (אני מאמין) נתקלים בזה יותר ויותר לאחרונה –
פוסט ארוך בפייסבוק, של מישהו שאנחנו מכירים, לפעמים מקרוב ולפעמים ממעגלים קצת יותר רחוקים. שיתוף אישי, משהו נוגע ללב, משהו שלא ידענו עליו, לפעמים סיפור חושפני מהעבר, לפעמים התלבטויות עכשוויות או התמודדויות רגשיות. זה ארוך אבל אנחנו קוראים, למרות טווח הריכוז הקצר. מרגישים את הסיפור, מזדהים. ואז, בסוף, שוב זה מתחבא שם. הזמנה לסדנה, או אירוע, או משהו אחר שהכותב מבקש לקדם. 

מה אנחנו מרגישים עכשיו?

אני, אישית, מרגיש קצת נבגד. סוג של הפרת אמון. סוג של ניצול. 

אי-אז בשנת 2009 כתבתי על "מיתוג אישי", מונח שהפך לטרנד באותם ימים – 

"הדגש שניתן ל"מותג" מביא לגישה שאינה יכולה שלא לעודד העמדת פנים, חלקלקות שיווקית והאדרה עצמית. … איננו בני אדם יותר. כדי להתקיים ולהצליח אנחנו צריכים להפוך למותג, לתאגיד. לשווק את עצמנו, למכור, להציג. זהו המקצוע היחיד בימינו – איש השיווק."

המונח אולי קצת איבד את קדמת הבמה אבל הפרקטיקות הפכו ליותר ויותר מקובלות ונפוצות. טשטוש הגבולות שבין האישי למסחרי, בין הפנימי לשיווקי, נהיה חלק מהתקשורת הבין אישית היום-יומית שלנו. 

בקונטקסט אחר הסיטואציה היתה נראית לנו מוזרה למדי. דמיינו לעצמכם קבוצת חברים יושבת בסלון ומדברת. אחד החברים מתחיל לשתף על קושי שהוא עובר כרגע בחייו, מספר על מה הוא מרגיש ואיך הוא מתמודד עם זה. שאר החברים מקשיבים, תומכים ומעודדים. ואז בסוף הסיפור הוא מוציא מהתיק חבילת פליירים צבעוניים וכרטיסי ביקור ומחלק לכולם.

את השיטה הזו אנו מכירים טוב – אין כמעט מוסף סוף-שבוע בעיתונות שלא יכיל כתבת עומק ארוכה על זמר צעיר, או שחקנית שנעלמה מהתודעה, כתבה שכוללת פרטים ביוגרפיים חושפניים ומעניינים, גילויים אישיים חדשים, ושתמיד יוצאת כדי לקדם אלבום, סרט או מופע חדש. אנחנו רגילים לכתבות כאלו, הן חלק מהחוזה הלא כתוב בינינו כקהל חובב רכילות לבין אמנים וסלבריטיז שמבקשים לקדם את עצמם. 

אבל מה שמתאים ליחסי תן-וקח שבין הקהל לאמן לא בהכרח מרגיש נוח כשהוא מופיע כפוסטים של חברים בפייסבוק. יש פה עירוב שימושים צורם ובעייתי. אלו טכניקות שיווק שמקורן באמצעי תקשורת המוניים (עיתון, טלויזיה), אמצעי תקשורת של broadcast, שמופיעות בקונטקסט של אמצעי תקשורת דו-כיווני ואישי.
ככל שהטכנולוגיה פתוחה יותר ומאפשרת מגוון רחב של סוגי שימושים, כך גדלה גם האפשרות של טשטוש גבולות ושימושים מתנגשים. עבור חלקנו פייסבוק הוא כלי לשמירת קשר עם חברים ומכרים, לשיתוף ולתקשורת. עבור אחרים הוא פלטפורמה עיקרית לשיווק והפצה, אבל תוך שימוש באותם אמצעי הבעה שמשמשים גם לתקשורת האישית. עירוב השימושים הזה יוצר מרחב שבו האישי והשיווקי מתמזגים זה לתוך זה באופן שמעורר אי-נוחות, ציניות וחוסר אמון (לפחות עבור אלו מאיתנו שבוחנים את המרחב בעין ביקורתית).

האם אפשר כיום לשמור על הפרדה בין האישי לשיווקי? האם יש ברירה אחרת עבור עצמאים שמבקשים להתפרנס ולשווק את הפעילויות שהם יוצרים בעולם? במרחב הטכנולוגי והתקשורתי הנוכחי אולי אין הרבה אפשרויות. אבל אני מאמין שניתן וצריך לתת את הדעת על הקונפליקטים הטמונים בשימושים השונים שאנו עושים בכלי התקשורת שלנו, ולשמור על הגיינה בסיסית של המרחב שתמנע הצפה ואיבוד אמון. בסופו של דבר זהו אינטרס משותף של כולנו לייצר סביבה תקשורתית שניתן לסמוך עליה. 

איך מייצרים תקשורת בטוחה ואמינה בפייסבוק? קישור לקורס אינטרנטי שיצרתי בנושא בתגובה הראשונה.

צוללות של אהבה

נשיא מעצמה עם שיער מטומטם חושב שהוא נבחר האלוהים.
הריאה הירוקה של העולם נשרפת בעידודו של האחראי העיקרי עליה.
מדינה מגרשת ילדים מביתם ומשפתם כי נולדו לתוך הדת הלא נכונה.
בתוך אוקיינוסים של אטימות וכאב אנחנו בונים צוללות של אהבה וממלאים אותן גחליליות. מנווטים בתוך נחשולי הפרדוקס של החיים, מתקבצים זה לצד זה ומנסים להדהד את שירת הלווייתנים של הנפש למי שיכול לשמוע. זה כנראה מעט מדי, אבל מה עוד אפשר לעשות.

[צילום: אני]

קריאה אירוטית בשירי שלמה ארצי – לא עוזב את העיר

השבוע נעסוק בשירו של המשורר, המלחין והמבצע שלמה ארצי – "לא עוזב את העיר", אשר יצא בתקליט "חצות" בשנת 1981.

השיר מתאר רגע במעשה האהבה בין גבר (הקול המספר) לבין אהובתו. זהו רגע שלפני סיום, רגע של טרום השיא, רגע שקופא בזמן ואז מתגלגל אל תוך האורגזמה, אל תוך אותו סיום מיוחל. רגע שמכיל את המתח בין המספר לבין אהובתו, מתח שהוא השתקפות הניגוד שבין הזכרי והנקבי. אך זהו גם רגע של איחוד, של היתוך הזכרי והנקבי לישות אחת שמתעלה אל האחדות.

והוא לפני סיום
סוגר כבר את השער.
מרפה מן העניין,
חומק אל תוך השיר.

הוא, הגבר, הצד הזכרי, נמצא במיינד, במחשבה, חי בתפיסת העתיד. הוא לפני סיום, אך במחשבתו כבר סוגר את השער, את הפתח שנפתח בינו לבין אהובתו באמצעות מעשה האהבה. הוא חומק חזרה אל תוך השיר, אל תוך עולם הרעיונות והמחשבה.

והיא לפני סיום שואלת:
"האם אתה נשאר?
האם השיר ימנע מבעדנו להמשיך?"

זהו קולה של הנקבי שקורא את הזכרי לנוכחות. האם אתה נשאר? האם אתה יכול להשאר נוכח ברגע זה, כאן ועכשיו? או שהשיר, עולמך הפנימי, ימשוך אותך חזרה החוצה מתוך האיחוד שברגע הזה של נוכחות גופנית מלאה?

"לא עוזב את העיר!"
הוא אומר לה,
"עבור אף אחד.

מה היא אותה עיר, אותו מקום מוחשי ופיזי, שהמספר לא מתכוון לעזוב? רמז לכך נגלה בהמשך.

אנחנו שניים תמיד,
ביננו אלוהים אחד.

אנחנו שניים, גבר ואישה, זכרי ונקבי. הנפרדות נמצאת שם תמיד. אך בזמן מעשה האהבה יש ביננו נוכחות גדולה יותר, אחדות שהיא מעבר לשניים הנפרדים. האלוהות מתגלה דרך מעשה האהבה.

ואת עבורי
כמו שתיקה דקה,

אם הזכרי בורח אל תוך השיר, אל תוך עולם המילים והמחשבה, הרי שהנקבי הוא מקומה של השתיקה, המקום שמחוץ למילים, מקום של מנוחה והקשבה.

וכך או כך
לא עוזב גם אותך".

ואחר כך משום שתכלת,
הרדיו מעודד,
רק סימני החוף
מעוררים ספק.

והיא מתוך סיום שואלת:
"האם יהיה מדי?"
אם היא פתאום תפרוץ בבכי לא מתאפק.

רגע הסיום, רגע האורגזמה, הוא רגע השיא של הגוף והרגש. מגוון רגשות יכולים לצוף ולפרוץ החוצה. זהו לא רק רגע של עונג, אלא יכול להביא עמו גם עצב, בכי, כאב. הנקבי מבקש בטחון להביא את עצמה במלואה, עם כל עוצמות הרגש. זהו בטחון שיכול להגיע כשהזכרי נמצא בנוכחות מלאה. אולם כאשר הוא חומק אל תוך השיר, כאשר הוא מסתגר חזרה, בטחון זה מתערער. האם עוצמות הרגש שלי יהיו יותר מדי עבורך? זוהי קריאה של הנקבי להכלה, וחשש מהיותה "יותר מדי" עבור הזכרי הלא נוכח.

לא עוזב את העיר…

שמות לפני סיום,
והוא פתאום מבטיח,
מתוך חלום זהיר
הם נשענים אל ים.

למות לפני סיום,

האורגזמה ידועה גם כ"מוות הקטן", La petite mort.

והיא על קו רקיע,
מתוחה כמו עיר קטנה –
דמוית שרב.

המספר חוזר אל הקונקרטי, אל הפיזי, אל הגוף החם המתוח בעונג של אהובתו בזמן האורגזמה. וכאן מתגלה בפנינו מה היא אותה עיר מדוברת. "מתוחה כמו עיר" – גוף האהובה הוא העיר. זהו הפיזי, המוחשי, הקיים במרחב ובזמן. מעשה האהבה הוא טיול בגוף, מסע משותף דרך הפיזי אל האלוהים שמתגלה דרכו.

לא עוזב את העיר…

המספר מבטיח שהוא לא עוזב את אהובתו, את גופה המתוח מעונג. אך זהו גם הזכרי שמבטיח לא לעזוב את הגוף, את הפיזיות, לא לחמוק חזרה אל תוך השיר, אל עולמו הפנימי. דרך רגע הסיום של מעשה האהבה מתאר בפנינו השיר את המתח המתקיים בין הגבר לאשה, בין הזכרי והנקבי, בין עולם הרוח לבין עולם החומר. אך דרך מעשה האהבה גם נמצא הרגע בו ניתן להתעלות מעל מתח זה, ולשניה אחת, דרך המוות הקטן של רגע השיא, לצאת מתוך הנפרדות אל תוך האחדות האלוהית.