קטגוריה: תרבותרשת

שני המקרים האחרונים והרעשניים של מידע ויראלי – פיצה שרגא ומייל הבמבה – העלו שוב לחלל הרשת שאלות ותהיות לגבי מידת החכמה של ההמונים, ואודות יכולתנו להתמודד עם מרחב המידע הבלתי נגמר והלא-ניתן-כמעט-לשליטה שאנו נחשפים אליו מכל עבר. גל מור אומר ביחס לשני מקרים אלה:

יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים ביחס לרשת, מגלים אמונה עיוורת כלפי מידע המופץ בה, ללא הפעלת שיקול דעת, בדיקת העובדות או סלקטיביות. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הראינוע, בהם אנשים נמלטו בזעקות מאולמות הקולנוע בכל פעם ששעטה רכבת אל עבר המסך. אם זו שאלה של חיברות לטכנולוגיה, תופעות כאלה יתמעטו עם הזמן. אם לא, אללה ירחמו.

אנו אוהבים להסתכל ולנתח את השפעותיה של הרשת על החברה ומקומה בתרבות. לעיתים אנו מרגישים אפילו חובה לצקצק בלשוננו לנוכח אותם נאיביים-טכנולוגית שנופלים לבורות הוירטואליים אותם אנו מזהים מרחוק. אבל האם לא ניתן לעשות יותר? אולי יש מקום לפעולה אקטיבית כדי להכשיר אנשים להתמודד עם שפע המידע שנפל עליהם פתאום בלי ששמו לב?

באופן ממוקד יותר – אני תוהה האם יש צורך בחינוך כזה עבור הדורות הבאים. האם הנוער של היום יודע להתמודד עם המידע שהוא נתקל בו ברשת? ברור שהילדים של היום שנולדים עם אינטרנט בין השיניים יודעים למצוא את דרכם בנפתולי הרשתות החברתיות, בנבכי הפורומים ואתרי הורדות הסרטים. אבל עד כמה הם חסינים מפני ויראליות-עדר? האם לגדול לתוך עולם דיגיטלי הופך אותך בהכרח גם לצרכן נבון של מידע דיגיטלי?

בהשלכה מהעולם האורייני אני חושש כי התשובה אינה מעודדת. כולנו גדלנו לתוך עולם של מידע כתוב, צמחנו ליד עיתונים וספרים, אך כמה מאיתנו פיתחו חוש ביקורתי כלפי דברי הדפוס שסובבים אותם? יותר מדי אנשים מתייחסים למה שכתוב בעיתון כאל מידע אמין ומהימן, ללא צל של פקפוק או ספק. הבעיה של צריכה ביקורתית של מידע לא התחילה כמובן עם האינטרנט. אולם ככל ששטף המידע הולך וגובר ומאיים להטביע אותנו, וככל שהוא מתבזר לאינסוף כיוונים ומקורות, כך הופכת בעיה זו, אני חושב, למהותית יותר.

ההצעה שלי פרקטית למדי. התממשקות למערכת החינוך הקיימת. משרד החינוך, עד כמה שאני יודע, מאשר לפעמים תכניות שמועברות על-ידי גורמים חיצוניים. אפשר לכתוב, אני מאמין, קורס לא ארוך מדי ("מערכי שיעור" קוראים לזה בשפת משרד החינוך, לא?) שיעסוק בקריאה ביקורתית של מידע בעולם הוירטואלי. יש מן הסתם דברים דומים לגבי עיתונות (למרות שלי לא זכור משהו כזה מימי הרחוקים כתלמיד). אולי אפילו כבר קיימים שיעורים כאלה העוסקים באינטרנט, ואז סתם בזבזתי פוסט. אבל האינטואיציה שלי רומזת כי זהו תחום חסר. ואם אכן כך, אולי יש כמה בלוגרים בעלי אוריינטציה חינוכית שיוכלו להרים את הכפפה? צריך כמה דוגמאות רלוונטיות ומעודכנות, כמה תרגילים מעניינים. זה הרי האינטרנט, בטוח אפשר למצוא משהו משעשע ומושך. אם רוצים לקחת את זה הלאה, אפשר לחשוב על איזו פלטפורמת ווב שתיים-אפס שתאפשר כתיבה משותפת ועידכונים של התכנית כדי להשאירה רלוונטית לאורך זמן.

מצד שני, לעודד חשיבה עצמאית? במערכת החינוך שלנו? פפפפפט. לכו תראו האח הגדול.

לצד ההתלהבות מהאינטרנט כמרחב חדש ומהפכני של ידע ויצירה, חשוב לשמור לפעמים גם על פרספקטיבה היסטורית. הכל חדש ובעצם הכל כבר קרה. מתוך פרק 10 של "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת וולטר בנימין, שנת 1936:

משך מאות בשנים פני הדברים בספרות היו כך: כנגד מספר מועט של כותבים עמד מספר גדול פי אלפי-אלפים של קוראים. המצב השתנה בשלהי המאה הקודמת. עם התפשטותה הגדלה והולכת של העיתונות, שהעמידה לרשות קוראיה יותר ויותר בטאונים פוליטיים, דתיים, מדעיים, מקצועיים ומקומיים חדשים – מספר הולך ורב של קוראים הפכו – בתחילה אמנם רק זעיר שם – לכותבים. הצעד הראשון היה פתיחת מדורים של "מכתבי קוראים" לפני קוראיהם של העיתונים, ופני הדברים כיום הם שכמעט אין בנמצא אדם אירופי הנוטל חלק בתהליך העבודה, אשר עקרונית לא ימצא היכן שהוא הזדמנות לפרסם נסיון עבודה, תלונה, כתבה וכיוצא באלה. ההבחנה בין הסופר לקהל מאבדת בשל כך את אופיה העקרוני. זו הופכת להבחנה תפקודית, השונה ממקרה למקרה. הקורא מוכן בכל עת להיות לכותב.

שני מועמדים בבחירות, אחד מציע דרך של חזון ושל תקווה, השני דרך של שמרנות ועוד מאותו הדבר. נשמע מוכר?

כן, להכניס את אובאמה לדיון על הבחירות המקומיות בתל-אביב זה להסתכן בלעבור על גירסה מקומית של חוק גודווין. אבל קשה להתעלם מנקודות הדמיון בין הדרכים שעומדות כאן לבחירה. הדבר המשותף הבולט ביותר היא אולי תחושת המעורבות. הרצון להיות חלק מהשינוי, ולא רק לעמוד מהצד ולראות אותו חולף על פניך.

זוהי אפשרות שמחזירה למשחק מילים שלא השתמשנו בהם מזמן. תקווה. שינוי. דרך. חזון. הומניזם. ערכים. סולידאריות. מרקם אנושי. חיים.

נכון, יש הרבה שאלות, הרבה ספקות, הרבה חוסר ודאות לגבי מה יצליח ומה לא, מה אפשרי ומה רק נראה כך מבחוץ. אבל אלה שאלות שאף פעם לא יקבלו תשובה אם לא ננסה.

ומפתיע עד כמה האפשרות של לנסות מלחיצה ומרתיעה אנשים. בני שיח שלא גרים כלל בתל-אביב ולא מכירים את הנפשות המעורבות מנסים להסביר שאי-אפשר, שזו סתם תמימות, שאין יכולת, שכוחות השוק, שמי אמר שבכלל, שתפסיקו לחלום ותכירו במציאות.

עד כדי כך נשחקה נפשנו? שכל דרך שיוצאת החוצה מהמסגרת המוכרת של פוליטיקה מסואבת, אנשי צבא טכנוקרטיים, אינטרסים כלכליים וזלזול ציבורי מתקבלת בשלילה ובביטול?

כי זו הרי מה שמציעה הדרך השניה. ציניות. אותה "למה לנסות לשנות" ו"עזבו אותי באמאש'כם" היא סגירת הדלת בפני העולם. התחפרות במאורה מול המסך המרצד של תוכניות ריאליטי מייבשות שכל ופרסומות ממיתות נפש, זונדה של תת-תרבות מנוונת שכל מטרתה היא לשמר את העמדה הצינית ולבטל כל אפשרות לפעולה.

היה אפשר לבנות פה תיאוריות קונספירציה מרתקות על נסיונות בעלי ההון והתאגידים להפוך את כולנו לזומבים צרכניים ציתניים. בעצם אולי זה לא רחוק כל כך מהמציאות. אלא שזו קונספירציה שכולנו שותפים לה. כי אנו אלה שנותנים לה את הכח. כל תגובה צינית, כל התחמקות מאפשרות של שינוי, כל בליעה לא מודעת של עוד כדור מסמם בדמות איזו תכנית דמוית-סאטירה שבעצם לא מערערת על שום סדר קיים, כל עצימת עין כזו מאכילה את המפלצת ומעניקה לה עוד ועוד כח. כל אמירת "לא" היא עוד חלק מהעולם שנופל ונושר ומתפורר לתוך החידלון.

לא מקרי הוא שגם אצל השחור מאמריקה וגם אצל האדום מתל-אביב היתה הפעילות ברשת גורם תומך משמעותי. כי נכון לעכשיו, עד שכוחות הרשע יצליחו לשבור את מעוזי העצמאות האחרונים, עצם הקיום ברשת הוא סוג של מעטה נוגד ציניות. כתיבה בבלוג היא פעולה, היא הושטת יד החוצה אל העולם. ככזו היא יוצרת סדקים בחומה, גם אצל אלה המנסים לשמור על מעטה הציניות ככל יכולתם (סליחה שרון!). נידח הבלוג ככל שיהיה, עצם מעשה הכתיבה הוא נוכחות, הבעת עמדה, נסיון ליצור אינטראקציה עם כל אותם שלושה קוראים אנונימיים שאולי יזדמנו אי-פעם. זהו נסיון, גם אם זעיר, גם אם מוכחש, לשנות.

ייתכן כי ביום שלישי מקרה אובאמה לא יחזור על עצמו. ועדיין, עצם ההתעוררות, התקווה, האלטרנטיבה, ההתגייסות, תחושת השליחות, האחווה, גם אם וירטואליות בלבד – כבר כאן נעשה שינוי. ואולי לאט לאט תחושת ההתעוררות תתפשט ותתרחב, תצליח לפרוץ עוד כמה חומות של ייאוש ואכזבה. ואם לא… נמשיך בכל זאת. איזו אפשרות אחרת כבר יש?

בעקבות גל מור הגעתי אל הפוסט של ריקי כהן, בו היא מבכה את ריבוי הפוסטים האישיים בבלוגים. טענתה של ריקי היא שריבוי הפוסטים האישיים והחושפניים משטיח את ההבעה המילולית ומייצר קהות שמעלה כל הזמן את סף הריגוש שלנו.

גל מור מצביע בצדק על כך שריקי מפספסת את ההבדלים בין סוגים שונים של כתיבה. יש כתיבה ירודה, יש כתיבה "שיחתית", יש כתיבה מקצועית, יש כתיבה אישית. לכל כתיבה התפקיד שלה, והריבוי רק מספק לכל אחד את היכולת למצוא את מקומו הן כקורא והן ככותב וכמשתתף. יש מקום לכולם – ואמירה זו היא בליבו של האינטרנט. הריבוי, המגוון, המרחב האינסופי כמעט, הוא זה שמספק לראשונה כמעט לכל אחד (שמחובר, כמובן) את היכולת לבטא וליצור, ויתרה מזאת – למצוא את קהילת האנשים שהביטוי שלו לגיטימי בתוכה.

אולם ריקי מפספסת בדבר נוסף. היא משווה בין "הצפת הריאליטי האמוציונאלי בבלוגוספירה" לזו הטלוויזיונית. אך יש כאן הבדל חשוב. הריאליטי הטלוויזיוני מתיימר להיות "מציאות". אך הרי למעשה מדובר במוצר מופק, מעובד, מתוכנן ומבויים ברובו, ויש יגידו ציני במהותו. החשיפה בבלוגים, לעומת זו, היא כמעט תמיד אישית. אין כאן תיווך של גורם חיצוני שעורך ומביים, אין כאן מערכת כלכלית כבדה שמוציאה "מוצר". הבלוג הוא שלוחה של האדם הכותב, בעוד תכנית הטלוויזיה היא בעיקרה שלוחה של משרדי הפרסום.

נכון שגם בחלק מהבלוגים האישיים הכתיבה משופעת במניפולציות רגשיות, בתאווה לרייטינג ובמאמץ לזכות ב"פרס" (שבמקרה זה לא יהיה מיליון שקלים אלא כמה שיותר תגובות). כתיבה כזו מעידה, כנראה, על האדם שמאחוריה. אך כשריקי אומרת כי "כמו במסנני ספאם, גם כאן, בדרך כלל אי אפשר לחסום את כל הכזבים והזבל הרגשי שמצליח לחדור פנימה. לא כולם צריכים לחשוף", היא מבצעת למעשה דה-הומניזציה של האדם הכותב את הבלוג. כשהיא משווה בלוגים אלה לספאם ריקי שוב חוטאת ומבלבלת בין "מוצר" שמאחוריו גוף כלכלי חסר מצפון, לבין אדם. כתיבה גרועה יכולה להיות חוויה לא קלה לקורא, אך עדיין במרחב של האינטרנט יש לה זכות קיום. הבלוגים הם סימנים של חיים. הם הושטת יד לעולם. לא עם כל האנשים בעולם אנו רוצים לדבר, וגם לא את כל הבלוגים בעולם היינו רוצים לקרוא. יש אנשים שמעוררים בנו רתיעה, ויש בלוגים שגורמים לנו לסגור את המסך. אולם להגדיר את הבלוגים הנחותים בעינינו כספאם הוא במקרה הטוב חוסר הבנה של מהות האינטרנט והבלוגים. במקרה החמור יותר, זוהי קריאה לבטל את קיומם של אלה השונים ממך.

למען תרבות צריך לפעמים להתגייס. האח הגדול איבד את מעמדו. הסמל האולטימטיבי שטבע ג'ורג' אורוול מאבד את מקומו לטובת תכנית טלוויזיה. ועוד כזו מהסוג הנלוז ביותר. (ונניח לרגע בצד את חיבתי הסמויה לטראש טהור שכזה).

כן, מדובר רק בגוגל. אבל גוגל הוא כרגע בבואה של מאגר הידע האנושי. ואנחנו רוצים שגוגל ידבר על האח הגדול המשמעותי. זה שאומר משהו על חיינו. לא על האח הגדול שקשת מנסה לדחוף לנו לחור האחוריים.

וכך לאט לאט, עוד פוסט ועוד פוסט, רשת של קשרים וקישורים מחזירה את האח הגדול לתודעה הקולקטיבית שלנו. כל פוסט כזה הוא עוד סינפסה שחזרה למוטב. המוח המשותף מתקומם, מתעשת, מסדר מחדש את המערך האסוציאטיבי, פורם קשרים ורוקם אחרים במקומם. מלמד את עצמו שוב מיהו האח הגדול.

תודה לשחר על היוזמה.

"המידע הוא שלך!" הם אומרים. "אתה בשליטה, אתה מחליט, אתה בוחר!". הם נותנים שמות, ממציאים מינוחים. OpenID. DataPortability. הכל פתוח. הכל גמיש. תיקח, תזיז, תעלה, תאשר, תחסום, תחליט. מסממים אותך בטכנולוגיות נוצצות, פרוטוקולים אפרוריים ומילים מרוממות רוח. אנחנו לטובתך, הם מבטיחים, אידיאולוגיה נעלה, חירות המידע, הטכנולוגיה משחררת ורוח החופש נושבת על פני המים.

"You own your data" הם אומרים, "but we own you" מסננים בלחש מתחת לשפם. ובחדריהם האפלוליים מתרקמת מזימה, מזימה על מכאוב. הם מבקשים את נשמתך, את שמך, הם רוצים לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, מאין באת ולאן אתה הולך; מי החברים שלך, את מי אתה מחבק בלילה, מה אתה מביא לה מתנה, מה תרצה לאכול? אולי תוספת בצד? מה אתה אוהב לקרוא, לשמוע, לראות, להריח, למשש, ללקק, מתי נולדת ולמה אתה לא מגולח, יש לנו בדיוק מה שאתה צריך, רק תלחץ פה בבקשה.

הם עוטפים אותך בצמר גפן מתוק, ורוד, אורירי, דביק, נצמד לעור ומקיף אותך מכל הכיוונים ואתה ניזון ממנו ולא יכול להתנתק. הם מחליפים את מטבוליזם הרשת שלך בנטיפי סוכר שמובילים לבקתה שלהם, כולה צבעונית ומרופדת סוכריות, מחככים ידיים בהנאה כשאתה צועד לתוכה מרצונך החופשי, מוסר את הדרכון בכניסה.

לאט לאט הם סוגרים את הדלת, אוטמים את החלונות. הם ממלאים את האויר בתמונות מבהיקות ובצלילים קופצניים, חושיך מתערפלים תחת הגשם המסחרר של אפשרויות והצעות. מוחך קורס אט אט לבלילה של מילים קנויות ואתה נשאר נטוע במקומך, בוהה בצללים המקפצים על קירות המערה.