Music will bring us together

סביב המדורה
היינו רוקדים, התופים הולמים באוזנינו, הדם פועם ברקות. ללילה אחד שוכחים את עצמנו, את עצמיותנו, מטילים את נוכחותנו המלאה לתוך מעגל של שירה שמתעלה בעשן אל תוך השחור הגדול. היינו יחד. היינו שבט.

מסכים מרצדים
מחלונות הבתים. אנחנו יושבים איש איש מול מסכו. כותבים, קוראים, מתווכחים, מגיבים. זרמים של קשרי גומלין בעולמות וירטואלים. מעגלים של היכרויות שהולכים ומתפשטים, אנשים קרובים ורחוקים, אפשרויות תקשורת מופלאות, הזדמנויות חדשות. יותר ממה שיכולנו אי-פעם. כולנו קשורים זה לזה. וכולנו לבד.

ארקייד פייר
היא להקה טובה. אני אוהב להקשיב לה בבית. ואז לפעמים יש גם את זה: (ההתחלה טובה, אבל מדקה 7 זה מתחיל באמת):

[gv data="y-5XK-2Ufd4"][/gv]

השבט נוצר
באמצעות המוזיקה. המוזיקה קושרת אותנו יחד, קורעת אותנו מתוכנו, משאירה אותנו פעורים ורכים ומרוגשים. בתוך המוזיקה שוקט הראש, ואנחנו יכולים לחיות דרך הלב והבטן. אנחנו מתאחדים לתוך המוזיקה ולרגע מוותרים על כל מה שמפריד בינינו, משילים את החומה שדאגנו לטפח כדי לגעת ברטיטות היופי שסובבות אותנו.

ארקייד פייר
הם מוזיקאים אמיתיים. המוזיקאי האמיתי יודע לצאת מתוך עצמו. אנחנו הולכים בעקבותיו. (מתוך הבלוג המתאר את צילום ההופעה: )

Arcade Fire is a unique group. Everyone’s split up during the day, managing and wandering through his/her own affaires in the dressing rooms and corridors. … Afterwards, as show time approaches, everyone slowly comes together again, each still folded into him/herself. A couple notes sound from a bugle, Régina taps on a box, Jérémy amuses himself with a drum, and Tim does a little Monty Python dance. A mobile cacophony, a music that takes form, several people coming together, and some random and various snippets of songs to come. Everyone is concentrating alone, but at the same time following a trace towards the group’s uncanny unity.

המוזיקאי האמיתי
הוא מכשף. הוא שמאן. בידיו ובצליליו הוא קורע קרע בחדרי ליבנו כדי שנוכל לצאת החוצה. ליבו של המוזיקאי האמיתי הוא לב קרוע. את קריאת הלב הקרוע אנו שומעים מתוך צליליו.

מוזיקה ממוסחרת
היא שלמה. בשלמותה אין מקום לקרעים. באין מקום לקרעים אין מקום לנשגב. באין מקום לנשגב אין שבט. יש רק אשליה.

האינטרנט הוא
אשליה. אנחנו חובקים את העולם כולו אך לא נוגעים בכלום.

האשליה מבקשת
לחדור לתוך העולם. זרועותיה הוירטואליות מחפשות דרך לממש עצמן בתחום המוחשי. אנחנו מתפוררים לחלקיקים שנעים במסילות מקבילות. זאת לא מסיבה.

השבט נוצר
רק בעולם האמיתי. בתוך ההתחככות והעשן והרעש והזיעה. באזורי הסכנה. במפגש גוף לגוף. במקום המדמם בו החומר והרוח מאבדים את גבולותיהם. האינטרנט מאפשר לנו הרבה דברים. אבל באינטרנט אין זיעה.

מוזיקה ראוי
לשמוע ביחד.

(תודה
ל
טאפאס וטאפאס על הקישור).

זומבים ופרסום מקוון

דרך מרמיט הגעתי לאתר המכיל הנחיות הישרדות לעורף למקרה של התקפת זומבים. מדובר באתר המהווה חלק ממסע פרסום לספר חדש – "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס (בתרגומו של מרמיט! למרות שבאופן מחפיר האתר עצמו לא מזכיר מידע חשוב זה).

זוהי דוגמא יפה לדעתי של ניצול נכון של האינטרנט כמדיום פרסומי. אתר שמעוצב פשוט ונכון, שמכיל מספיק תוכן על מנת שיהיה מעניין לשוטט בו זמן-מה, עושה שימוש מחוכם בכלים שהרשת מספקת (מפת העולם מ-Google Maps שמציגה ציטוטים מהספר לפי מיקום גאוגרפי), אך גם לא מתאמץ יתר על המידה להיות ווב-שתיים-אפסי-עכשווי.

טיזר יפה, מסקרן ולא מציק (ולפי מרמיט אפילו ספר מוצלח).

צילומסך

First we take ynet

השבוע התנהלו ברחבי הבלוגוספירה שני דיונים מעניינים הקשורים זה לזה.
איתמר שאלתיאל מבכה את היעדרה של כתיבה מגזינית ראויה בישראל. הוא מסיים בנימה אופטימית לגבי הכתיבה ברשת:

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בתגובות לפוסט מעלה עידו הרטוגזון הצעה לאופן בו אפשר לייצר אלטרנטיבה תקשורתית עצמאית:

לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.

ההצעה של עידו מזכירה כמובן את "שמה!" שהיה ואיננו עוד, אלא שבניגוד ל"שמה!" הוא מציע אתר שגם יגובה במודל כלכלי כלשהו (האם זה ריאלי?).

אפי פוקס מסביר למה האלטרנטיבה שהרשת מספקת לא חודרת למרכז. הוא מביא כדוגמה יפה למשתמש המצוי את אבא שלו, שרואה באתר start.co.il את פסגת היצירה של הטכנולוגיה החדשה:

אני מצטער אם אני מגזים, אבל במדינת הישראל, הפלא הטכנולוגי האיזורי הזה, רוב האנשים שגולשים לאינטרנט, רוצים דף מחורבן אחד עם הרבה לינקים, חדשות, וזהו.

בשני הדיונים פועם הרצון לחדור למרכז. הטכנולוגיה כיום מאפשרת דרכים שונות של יצירה ותקשורת (בלוגים, פודקאסטים, וידאו בלוגים). יש כאן דברים מעניינים, חשובים וייחודיים. אנחנו, אלה שנמצאים בחזית, רואים את הפוטנציאל, ומנסים להבין איך להביא את האור להמונים.

אני, כמובן, מסכים עם חלק מהקביעות הללו. צריכת התקשורת שלי כיום מבוססת בעיקר על אנשים שכתיבתם ברשת מעניינת אותי, ופחות ופחות על מקורות תקשורת מסורתיים. הייתי שמח לו קולות רבים יותר מתוך אלה שאני מכיר היו מוצאים דרכם להמונים. אבל איני יכול שלא לתהות עד כמה זה בכלל אפשרי.

האינטרנט משנה את אופיים של השוליים. הוא הופך אותם לפתוחים יותר ולנגישים יותר. כל אחד יכול ליטול בהם חלק. אבל האם הוא גם משנה את היחסים בין השוליים למרכז? האם מהפכת הנגישות התקשורתית שהרשת מציעה תשנה את אופיו של המרכז ותרחיב אותו לעבר השוליים? התהליכים האלה קורים במידה מסויימת. אבל השוליים, מטבעם, נמצאים בשוליים. מאז ומתמיד המרכז התקשורתי סיפק בעיקר בידור ושעשועים. אני מניח שזה מעט מופרך לצפות שהמצב הזה ישתנה.

ועדיין, אני מסכים עם עידו שיש מקום לריכוז והצפת תכנים עצמאיים איכותיים באופן נגיש יותר לאנשים שאינם בהכרח חלוצים טכנולוגיים. "שמה!" היה נסיון מעניין אך איזוטרי מדי, שדרש כנראה יותר מדי השקעת זמן ממתנדביו. פתרון אפשרי למודל התנדבותי שכזה יכול לבוא במקביל להשתכללות של אגרגטורים כדוגמת Google Reader. על בסיס תכונות השיתוף החדשות מתחילים לצוץ נסיונות מעניינים דוגמת ReadBurner שיצא לאויר לא מזמן. זהו אתר שבדומה ל digg מציף תכנים על בסיס "הצבעות" של משתמשים. אלא ש"הצבעות" אלה מתבססות על השיתוף של פוסטים דרך Google Reader. כל אחד יכול לרשום באתר את פיד ה-Shared Items שלו, והאתר מסכם את מספר השיתופים של פוסטים ליצירת מדד פופולאריות.

זוהי דוגמא לתהליך "הצבעה" שאינו דורש פעילות מיוחדת, אלא מתבסס על פעולה שמתבצעת גם כך כחלק מתהליך הקריאה השוטף (לפחות של חלק מהאנשים), ולפיכך יכול להיות זמין יותר לעסוקים שבינינו. אנו נוטים כיום לחשוב על מודל כזה של "חוכמת ההמון" כפתוח לכולם. אולם מדוע לא לשלב בין האפשרויות? ניתן ליצור קבוצת עורכים סגורה שתהיה רחבה מספיק כדי שלא יוטל עומס יתר על משתתפיה, אך קטנה מספיק כדי לשמר את מסגרת התכנים המבוקשת. הכלים הטכנולוגיים הנוכחיים יכולים לאפשר, באופן דומה ל ReadBurner, אגרגציה חצי-אנושית-חצי-אוטומטית של תכנים שאותם אנשים מוצאים ראויים. עכשיו נשאר רק לבנות ממשק נוח וברור לכל אדם…

זה יכול להיות אתר מוצלח. אבל ייתכן שהחדירה למרכז תבוא דווקא דרך התקשורת המסורתית עצמה. אני מניח שחלק גדול מהעורכים שם חשופים כבר היום למתרחש ברחבי הרשת, ומגמה זו תלך ותתגבר עם הגעתם של דורות חדשים ומעודכנים. כבר כיום ניתן לראות פוסטים של בלוגרים שמוצאים דרכם לאתרים של העיתונים הגדולים (nrg או ynet). האם רחוק היום שתפקידו של עורך בעיתון יכלול באופן מהותי גם מעבר על בלוגים למציאת פוסטים ראויים לפרסום?

האינטרנט לא עושה אותנו אנשים טובים יותר

טל ירון כתב לאחרונה על רעיון הדמוקרטיה הישירה שמתחיל להתעורר קלות לקראת הבחירות המתקרבות. הוא אומר כי דמוקרטיה ישירה נתפסה באופן מסורתי כבלתי אפשרית, אך כי ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות מסמנות תחילתו של תהליך שמכשיר את השטח למימוש של דמוקרטיה ישירה:

…כדור הארץ מתחיל להתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטימיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה הישירה מתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.

טל מייצג בדבריו את הגישה האופטימית, זו הרואה באינטרנט מכשיר שמעודד תקשורת בין-אישית, יצירה של מסגרות חברתיות חדשות וחוצות גבולות, מודעות לסביבה ולבעיות חברתיות. ואכן, ניתן למצוא ברשת, ובמיוחד בנבכי הבלוגוספירה, מקרים לא מעטים שמעודדים הסתכלות אופטימית כזו. (התייחסות כזו ניתן למצוא למשל אצל טל גלילי ואורי אמיתי).

אבל האם זהו אופיה של הטכנולוגיה? אני מבקש לרגע להציג את הצד השני – זה אשר רואה בטכנולוגיה ובאינטרנט איום על עתידנו המוסרי. לוקאס אינטרונה, אשר עוסק רבות בהבטים פילוסופיים ותרבותיים של עולם המידע, טוען כי העולם האלקטרוני שאנו חיים בו מרחיק אותנו מהאפשרות לפעול באופן מוסרי. (כאן ניתן למצוא את המאמר של אינטרונה ב-PDF).

 

אינטרונה אומר (בעקבות ג'ון קפוטו) כי בבסיס המוסריות שלנו לא עומדים חוקים או כללים, אלא רגש של מחויבות מוסרית. אנו פועלים באופן מוסרי כאשר מתעורר בנו רגש של מחויבות כלפי האחר. זהו רגש שאנו חווים כחלק מהיותנו בעולם, במפגש פנים-מול-פנים עם אנשים אחרים; לרוב הוא יתעורר בשעת אסון, כשאנו נתקלים באופן ישיר במצוקה של אדם אחר. זהו רגש שמזעזע אותנו, מוציא אותנו משלוותנו, בועט אותנו מתוך האגו שלנו אל התמודדות עם נוכחותו של אדם אחר.

המוסר, לפיכך, בנוי על בסיס לא-רציונאלי. אנו יכולים לבנות תאוריות, להגדיר חוקים, להמציא צווים קטגוריים, אך בסופו של דבר מוסר הוא משהו שעלינו לחוות, לא לחשוב. המחויבות המוסרית בולעת אותנו לתוכה ולא משאירה לנו ברירה – הפעולה המוסרית אינה נקבעת ברגע של שיקול דעת אלא שואבת אותנו כהכרח שמתעורר במפגש האנושי המיידי.

אך העולם הולך ומרחיק אותנו ממפגש אנושי כזה. אינטרונה חושב כי הטכנולוגיה הופכת את העולם להיפר-מציאות שתיאר בודריאר. אנו הולכים ומתרחקים מה"אמיתי", אין יותר עובדות אלא רק פרשנות, הייצוגים מתנתקים ממה שהם אמורים לייצג והופכים להיות למציאות בפני עצמם. אין יותר שטח – יש רק מפה. בעולם כזה, אומר אינטרונה, אסונות נעשים לארועי מדיה היפר-ריאליסטיים ואנשים מוחלפים בייצוגים אלקטרוניים. הארועים והייצוגים ההיפר-ריאליסטים מופיעים בפנינו, אנו יכולים להתבונן בהם – אבל אנחנו לא מעורבים בהם. הקשר עם העולם הופך להיות יותר ויותר מתווך על-ידי טכנולוגיה. אנו מאבדים את היותנו פנים-מול-פנים עם האחר. בעולם כזה נחלש רגש המחויבות ואיתו מתפוררת התשתית המוסרית כולה.

אינטרונה טוען כי ההיפר-ריאליסטיות שאנו חיים בה, הוירטואליות האנושית המודרנית, היא שגורמת לאנשים לבצע מעשים נפשעים בלי להרגיש כלל כי ביצעו מעשה לא מוסרי. הוא מביא כדוגמה את ניק ליסון, שגרם בשנת 1995 להתמוטטות בנק Barings הלונדוני לאחר שהפסיד 1.4 מיליארד דולר בהימורים כושלים על מניות וחוזים עתידיים. אינטרונה אומר כי ליסון היה יכול לגרום נזקים חמורים כל כך לאנשים רבים כל כך ועדיין לטעון כי לא גנב דבר בשל העובדה שהוא חי בעולם היפר-ריאליסטי. עבור ליסון הכל היה וירטואלי – הוא סחר בחוזים עתידיים וירטואליים של מניות וירטואליות בשווקים וירטואליים. עבור ליסון היו אלה רק מספרים על צגי מחשב – ולא כספי הפנסיה היחידים של אותם אנשים בעלי פנים ושמות שאיתם שיחק.

דוגמה אחרת היא קריסתה של חברת אנרון בסוף שנת 2001. מתוך הסרט המצוין שמציג את סיפור התמוטטות החברה נחקקה בזכרוני סצנה אחת במיוחד – בחלל המסחר העצום של החברה יושבים עשרות ברוקרים ויוזמים הפסקות חשמל ברחבי קליפורניה כדי להגביר את הביקוש ולהעלות את רווחי החברה. עבור בכירי החברה, אך גם עבור כל אותם סוחרים זוטרים שידעו או ניחשו מה קורה – היו אלה רק משחקים במחשב, קוים ונקודות בצבעים זוהרים, מספרים רצים, צגים ומקלדות. לא האישה שרצתה בדיוק לחמם מים כדי לרחוץ את התינוק, לא הזקן שביקש להדליק את המזגן כדי להמלט מהחום. אין אנשים – רק עוד ועוד מספרים.

אולי זו גם הרעה החולה של הקפיטליזם והגלובליזציה באופן כללי – וירטואליזציה של האדם, התרחקות מהמפגש האישי לטובת קונגלומרטים שמכסים את הכל בדו"חות דיגיטליים של רווח והפסד.

 

אינטרונה מציג כאן גישה פסימית, אולי מדי, אך אני מסכים איתו כי הקשר האנושי, המיידי, המוחשי הוא מהותי לקיום שלנו כבני אדם מוסריים. מרחבים וירטואליים אינם יכולים, לטעמי, להחליף באופן מלא את העולם האמיתי. אנחנו מתקיימים בגוף, ואנחנו מתקיימים גוף-אל-גוף. המימד הפיזי הוא הכרחי לקיום האנושי. אנו לא יכולים להתקיים כבני אדם מאוזנים ושלמים ללא חיבור אל הפיזי, וללא קשר פיזי עם אנשים אחרים. אנחנו לא יכולים להיות באמת וירטואליים.

לכן אם כמו שאמרה יולי תמיר (בציטוטה של אילנה דיין מתוך מאמר בהארץ) – "העיקרון הדמוקרטי הבסיסי אינו שלטון הרוב, אלא הגמוניה של מערכת ערכים הומניסטיים, שעיקרם מתן כבוד לאדם כיצור אוטונומי", הרי שייתכן ובניגוד לדעתו של טל ירון, הטכנולוגיה המודרנית לא מקרבת אותנו אל הרעיון הדמוקרטי אלא אף מרחיקה אותנו ממנו. אנו מאבדים את המגע הבין-אישי, מטשטשים את הפנים המוחשיות לטובת ייצוגים דיגיטליים קרים. הקהילות הקטנות והאינטימיות אולי מתקיימות בשולי הרשת, אך ההמון מעדיף לאסוף מאות חברים וירטואליים בפייסבוק על פני תחזוקה של קשר אינטימי ומוחשי. דמוקרטיה אמיתית יכולה להיעשות רק על-ידי בני אדם אמיתיים. כאלו שיש להם פנים.

פרטיות וחשיפה בעידן של שיתוף

אחת המגמות הבולטות בעידן האינטרנט הנוכחי (עידן ה-Web 2.0) מתוייגת תחת "שיתוף". בקטגוריה זו נכללים בין השאר אתרים לשיתוף תמונות וסרטים, בלוגים, ורשתות חברתיות. אתרים מסוג זה מספקים לנו כלים לחשיפה אישית, במימדים שלא היו אפשריים בעבר. אנשים בוחרים יותר ויותר לוותר על פרטיותם כדי להיחשף בפני קהל גולשים, אנונימי יותר או פחות.

לאור שינויים אלה עלינו לבחון מחדש את מעמד הפרטיות בחברה מרושתת, ובעיקר את האופן בו פרטיות נתפסת בקרב אנשים אשר "דוברים" את שפת האינטרנט כשפת אם, קרי, הדור הצעיר, אשר גדל בעולם בו האינטרנט וה"שיתוף" אינם תופעות חדשות אלא עובדות קיימות ומובנות מאליהן.

להמשיך לקרוא פרטיות וחשיפה בעידן של שיתוף

עייפת הבלוגים

Run for your life

התעייפתי. התעייפתי מהשתלטות האנבולדינג על חיי. התעייפתי מלפתוח את google reader ולהתבונן באימה על מספר הפוסטים שעוד לא נקראו, עולה ועולה בהדרגה, מציף את כל פינות המסך, זולג אל החרכים האפלים של החיים, בוטש כל שבריר של זמן פנוי; התעייפתי מהנסיון הכושל להלחם בו, כמו שוליית הקוסם מנסה להקטין אותו, לצמצם את הנזק, אך הוא ממשיך, על כל אנבולד שני בולדים לפתע מופיעים, אני קורא במהירות, מרפרף, לא זוכר בכלל מה היה, הזיעה זולגת מהמצח אל המקלדת, רק שיתאפס כבר המספר הארור הזה, מחפש קיצורי דרך ומגביר מהירות אבל הוא חזק יותר ממני, חזק יותר מהחיים, הנה השתלטות המכונה מגיעה כמו אופיום להמונים רק שאנחנו אשמים וממשיכים להזין אותה ואת עצמנו מזרימים נהרות של מילים לים שלא נגמר ועולה על גדותיו עוטף אותנו מכל כיוון מטביע אותנו בזרם של רעיונות אי אפשר לנשום כבר רק לרוץ אחר הזרם הלא נגמר לנסות להספיק לנסות להבין נגמר האויר אני כבר לא רואה בעיניים.

נשברתי. אני מנסה להגמל. לקחת חזרה את השליטה על חיי. מצאתי את החבר הטוב החדש שלי. Mark all as read