מצבו של פרס טוב, מצבה של התקשורת רע

התמוטטות של דמות ציבורית בכירה כמו הנשיא שמעון פרס, במיוחד בגילו המתקדם, היא נושא לחדשות. יש אפילו מקום לדיווח מיוחד בעת ארוע מסוג זה. אך הסיקור שיצא לי לחזות בו אמש בערוץ 2 נע בין המגוחך, הפתטי והעצוב.

בעת הארוע, בין השעות 11 ל-12 בלילה, הפסיק הערוץ פעמיים את שידוריו הרגילים לצורך דיווח מיוחד על התמוטטותו של פרס. כל דיווח כזה נמשך כ-10 דקות. כלומר, במצטבר שידר הערוץ דיווח חדשותי של כ-20 דקות שהתמקד אך ורק בהתמוטטות.

20 דקות אלו היו מלאות ברברת חסרת תוכן ומידע. את כל מה שנאמר ב-20 דקות אלה ניתן לסכם בשלושה משפטים, שאכן הופיעו על המסך באופן קבוע – הנשיא פרס התמוטט. הוא נלקח לבית חולים. מצבו טוב.

מסביב לשלושה משפטים אלה נתפרו תמונות חוזרות על עצמן של אמבולנס המגיע לבית חולים ודמויות מתרוצצות, כמו גם קטעי ארכיון של פרס מתקופות שונות (הלו, הוא לא מת עדיין!). הכתב המתבקש מהשטח (שלצערי שכחתי את שמו) דיבר ודיבר בלי לומר דבר, ובקטע מביך במיוחד ניסה להדחף לשיחה פרטית בין יועצת התקשורת של פרס לבין הרופא שדיווח על מצבו.

נועם יורן כתב לאחרונה על “נגינת הטרור” שהפכה לנימה המרכזית המלווה את העיתונות הישראלית. זו אותה מנגינה שעלתה מדיווחיו של ערוץ 2. דרמטיזציה, היסטריה, התלהמות. זלזול מופגן ביכולת של הצופה להבחין בין עיקר לטפל.

זלזול זה כנראה מוצדק. טבלאות הרייטינג מראות כי יש מי שקונה את הזבל שערוץ 2 (ודומיו) מוכרים. לזבל יש ביקוש. זה מה שהקהל רוצה. אני מניח שזאת תהיה אחת ההצדקות העיקריות של העוסקים במלאכה. אותם אנשים שנמצאים שם, עורכים את המהדורה, מדווחים, מדברים וממלאים את דקות המסך הארוכות והמשמימות במילים ריקות ומיותרות. אנשים שחלקם, מן הסתם, מוכשרים וטובים בבסיסם. האם הם באמת חושבים שהם עושים עבודה חשובה? האם הם מודעים לביזיון שהם חלק ממנו? או שהתירוץ – “זה מה שהקהל רוצה” – הוא המנחה אותם?

צר לי חברים, זה לא עובד ככה. אתם כמו סוחר סמים שמחכה לילדים מחוץ לבית הספר ומצטדק שאלה הם כוחות השוק. כמו אותו סוחר סמים, האחריות מוטלת עליכם. במו ידיכם אתם מדרדרים את התקשורת הישראלית מטה אל התהום ולוקחים יחד איתכם את התרבות כולה. כולכם שותפים. כולכם אחראים. אם אתם מאמינים במה שאתם עושים אתם כנראה מטומטמים. אם אתם מודעים לחומרת הדברים אתם פשוט מנוולים. דמה של התקשורת הישראלית על ידיכם נמצא.

על הורות בעולם המודרני

אני קורא לאחרונה את ספרו המומלץ של דאגלס ראשקוף – Life Inc. הנה קטע קצר שדיבר אלי מאד, על הורות בעולם של שוק קפיטליסטי. (התרגום שלי).

גם אלה מאיתנו שמסוגלים להתנגד לכוחות השוק במשך רוב חייהם, אינם יכולים שלא להכנע כשמגיע הזמן להקים משפחה. אני ציפיתי כי ההפיכה להורה תהיה הזדמנות לנתק את משפחתי מהפתולוגיה הצרכנית של השוק, ואפשרות לצלול לתוך אחד מהתהליכים הטבעיים ביותר שזמינים לנו. חייתי תחת ההנחה השגויה כי בין האם, האב והתינוק מתקיים משהו מיוחד שאף מומחה, איש שיווק או אתר אינטרנט לא יכול לקחת בו חלק.

מסתבר, כמובן, כי להיות הורה משמעו להיות נתון תחת מתקפה חזיתית מצד משווקים אשר מנסים להרוויח כמה שקלים על חשבון רגשי האשמה, הפחד והבורות שלנו. יועצים גנטיים מציעים הערכות מקדימות של התאמה כרומוזומית, ותעשייה של מומחי פוריות מקדמים אלטרנטיבות חוץ-רחמיות לבני שלושים-ומשהו מודאגים שמנסים להכנס להריון, ללא הצלחה, במשך חודשיים שלמים. ברגע שהתינוק נולד צבא של יועצים מקצועיים עומד היכון כדי לבצע את מה שעשו במשך אלף השנה האחרונות הורים ובני קהילתם. יועצות הנקה מלמדות אמהות חדשות איך להניק ויועצי שינה מתכננים את לוח השינה האידיאלי לתינוק. הורים שחושבים כי הם הולכים נגד הזרם שוכרים את המקבילה הניו-אייג'ית של אותם יועצים – "דולות", מיילדות ומומחים לצמחי מרפא שמספקים את אותם שרותים עבור סכומים דומים.

ההורות, כמו רבות מהפעילויות האנושיות הבסיסיות האחרות, איבדה את מנגנוני התמיכה הטבעיים שלה. אלו נשדדו בידי מרחב אשר מוטה לטובת סדר העדיפויות של כוחות השוק. בשכונות שבערים היו בעבר נשים מבוגרות, משפחות גדולות ושכנים שיכלו להשגיח על התינוק לשעה כדי שתוכל לצאת לקנות כמה מצרכים. היום, במקום לדאוג למדרכות תקינות בשכונה אנחנו קונים "ביגבו" – עגלת תינוק ב-4000 ש"ח, ה"ג'יפ" של עגלות התינוק, בולמי זעזועים כלולים – כדי שנוכל להתנהל בקלילות מעל הבורות. לכל חוט בריקמה החברתית שהתבלה בחיכוך עם הניכור המודרני העמיד השוק סיב סינתטי משלו. סירוב להשתתף במשחק משמעו להסתכן בכך שלילדך לא יהיו את הכלים הדרושים כדי להתחרות על המקומות ההולכים ומתמעטים במוסדות ההשכלה הפרטיים.

על מותה של העיתונות, או לאן נעלם הפוסט על שטרית?

לפני יומיים (24.7) פרסם אפי פוקס (אצל גל מור) פוסט מעורר מחשבה אשר עסק בחוק המאגר הביומטרי וביו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, ח”כ מאיר שטרית.

היום, כמו ששמה לב רויטל סלומון, הפוסט נעלם. (למרות שנפלאות גוגל מאפשרות כמובן עדיין לאתר אותו). בתשובה לתהיה מה קרה לפוסט, אמר גל מור:

הפוסט הוסר עקב איום בתביעה מצד רותי שטרית. אנחנו לא יכולים להתמודד מול מנגנון כזה.

מעבר לסיפור המעניין בפני עצמו של הפוסט הזה, יש כאן אמירה חשובה על יחסי הגומלין בין בלוגים ועיתונות ועל הצורך בעיתונות אמיתית (לאור הדיבורים בזמן האחרון על מותה של העיתונות). זהו בדיוק הצורך בגוף חזק מספיק, מבחינה כלכלית ומשפטית, לעמוד בלחצים של גורמים פוליטיים או מסחריים. גוף שיוכל להתמודד מול המנגנון שמנסה להשתיק ביקורת באיומים משפטיים.

אני לא בטוח בכלל שהעיתונות של ימינו היא גוף כזה. אבל הרס העיתונות היא תופעה חמורה כי היא משחקת לידיהם של בעלי הכוח. בלוגרים יכולים להיות מקוריים, מעמיקים ופורצי גבולות לא פחות, ואולי לפעמים אף יותר, מהתקשורת הממוסדת. אבל בלוגרים עצמאיים לא יכולים להרשות לעצמם להכנס ראש בראש עם גופים כוחניים ודורסניים. בשביל זה, עם כל הכבוד למדיה חברתית, צריך גב קצת יותר חזק.

עדכון: פוסט הבהרה והתנצלות בעקבות ההסכם בין הבלוג “חורים ברשת” ומשפחת שטרית.

אל תקרא לי מותג

בכל פעם שאני נתקל במונח "מיתוג אישי" (Personal Branding) אני נזכר באסיר.
"I am not a number! I am a free man" זועק מס' 6 והזעקה שלו רלוונטית מתמיד – אנחנו לא מותגים – אנחנו בני אדם.

הסופר (או כמו שהוא ממותג – גורו השיווק) טום פיטרס הציג את גישת המיתוג האישי במאמר מפורסם משנת 1997. "העולם שייך למותגים" הוא אומר. "ומהיום גם אתה מותג. בדיוק כמו נייק, קוקה קולה, פפסי או בודי-שופ. … עליך לשאול עצמך אותן שאלות ששואלים עצמם מנהלי המותגים – מה המוצר שאני מוכר או השרות שאני נותן, ומה מייחד אותו?". פיטרס נותן אמנם עצות לא רעות בכלל – יש ערך רב בלבחון מה אתה באמת רוצה לעשות, מה שאיפותיך, ולנסות לכוון עצמך למימושן. פיטרס גם מדגיש את הצורך בעקרונות חיוביים כמו תמיכה ועבודה משותפת, מקצועיות, מומחיות וחזון. אך עצם הבחירה במונח "מותג" חושפת את האידיאולוגיה הבעייתית שעומדת בבסיס הגישה כולה.

מהו מותג? דגלאס ראשקוף, בספרו החדש והמרתק Life Inc, מתחקה אחר מקורותיו של המושג. ה"מותג" הופיע בעולם המתועש והתאגידי, כשנפתח הפער בין היצרן לבין הצרכן. בעבר הכרנו אישית את כל מי שהכין עבורנו דבר מה – אופה הלחם, החייט, הנגר. העולם התעשייתי יצר ניתוק בין מייצר הסחורה לבין אלה הצורכים אותה. הופעתם של מפעלים ודרכי שינוע הביאו למצב בו אנו רוכשים מוצרים שיוצרו במפעלים אי-שם בצידו השני של העולם. איננו מכירים יותר את האנשים שעומדים מאחורי הסחורות. ובדיוק לשם כך הומצא ה"מותג" – כדי להדביק פנים למוצרים חסרי פנים. כדי לייצר את אותה תחושה של קרבה אישית ואמון, שהתקיימה פעם ביני לבין הסנדלר שתפר את נעליי, כלפי תאגיד ענק וכלל לא אישי כמו נייק.

ככל שהעולם נהיה מתועש יותר, ככל שהתאגידים גדלו והחלו להאבק זה בזה, החלו המוצרים, שפעם היו מקומיים ואישיים, להפוך לסחורות מצויות וחסרות זהות. מכיוון שלרוב אין הבדל מהותי בין מוצרים מתחרים, ה"מותג" הוא הדרך בה התאגיד מבקש לבדל את עצמו ממתחריו. המותג מציג "אווירה", "רעיון". אני לא רוכש סתם משקה תוסס ומתוק עד כדי בחילה. אני קונה לעצמי את "טעם החיים", רעננות, יופי, צעירות, רוח חופשיה. המותג הוא מקסם שווא שמיועד לעורר בנו אוסף של רגשות ותשוקות כלפי מוצר שאינו מכיל למעשה דבר מכל אלה. אפשר אם כן לומר כי מותג, בגדול, הוא שקר.

כבר כאן מובנת הבעיתיות של "מיתוג עצמי". גם אם הכוונה המקורית היתה טובה, הדגש שניתן ל"מותג" מביא לגישה שאינה יכולה שלא לעודד העמדת פנים, חלקלקות שיווקית והאדרה עצמית. ויעידו על כך כל אותם "מומחי מדיה חברתית" ממותגים שמופיעים כמו פטריות לאחר גשם חומצי בכל חלקת אינטרנט לא-רעננה.

אולם הבעיה עמוקה יותר. באמירה "מהיום גם אתה מותג" מסמן פיטרס את הכניעה הסופית לעולם התאגידים, בו רואה ראשקוף את אחת הרעות העיקריות של התרבות המודרנית. המצאת התאגיד, אותה מנתח ראשקוף ממקורותיה ההיסטוריים בעידן הרנסאנס, היתה כלי שלטוני שנועד לשמור את ההון בידי בעלי ההון ולאפשר את גידולו תוך ניצול משאבים ואנשים. ראשקוף טוען כי התרבות התאגידית השתלטה על חיינו תוך הצדקה עצמית שמשכנעת אותנו כי זו צורת החיים הטובה ביותר והפוריה ביותר, בעוד בפועל היא מביאה לדלדול משאבים ולקריסה (כמו שמבטא המשבר הכלכלי האחרון). זוהי תרבות שמנתקת אותנו יותר ויותר מחיינו האמיתיים. כמו הניתוק שנוצר בין היצרן לצרכן, העולם התאגידי מנתק אותנו מהסביבה המקומית שלנו, אחד מהשני, מאפשרויות הבחירה שלנו, מעצמנו.

איננו בני אדם יותר. כדי להתקיים ולהצליח אנחנו צריכים להפוך למותג, לתאגיד. לשווק את עצמנו, למכור, להציג. זהו המקצוע היחיד בימינו – איש השיווק. לא מספיק להיות איש מקצוע טוב, מורה, טבח או גנן. אתה צריך לספק "שירותי הדרכה ושיפור עצמי", "התמחות קולינארית בריאותית" או "עיצוב נוף וטבע". תגדל, תתרחב, תביא אנשים אחרים שיעבדו במקומך, תתמקד ב"בניית המותג". אתה רוצה פשוט לבשל? לאן תגיע ככה. אם לא תשווק את עצמך תשאר מאחור. נשבינו בתוך עולם שהמדד היחיד בו הוא הצמיחה המספרית. כל הזמן עוד ועוד, יותר גדול, יותר רחב, יותר יקר. אנו מנסים לשחק במשחק שאין לנו סיכוי לנצח בו, ותוך כדי כך מתרחקים יותר ויותר ממי שאנחנו באמת.

אז לא – אני לא מותג. אני לא רוצה לשאול את עצמי את אותן שאלות ששואלים מנהלי המותגים. אני רוצה לשאול את עצמי שאלות אחרות – מה אני עושה פה? מה חשוב בחיים? איך אני מתנהל בעולם ומול האנשים שסובבים אותי? איך אני יכול להתקיים בצורה מכובדת, לעשות (גם) דברים שאני אוהב, להתפתח בתחומים שמעניינים אותי, להשאר נטוע בתוך העולם שמקיים אותי? איך אני מוצא, תחת כל הדימויים והמותגים שמכסים אותי, את החופש להיות אני?

(תודה לשחר על הטוויט שגרם לי סוף סוף לשבת לכתוב).

בלוגרומן – המשך

בהמשך לפוסט הקודם (למתעצלים – שימוש בבלוג כפלטפורמה ליצירה ספרותית), מספר הרהורים נוספים.

מרכזו של הרעיון המקורי היה השינוי שהטכנולוגיה מאפשרת בחווית הכתיבה – האפשרות לכתוב ולפרסם רומן בהמשכים באמצעות בלוג, ללא תלות בגורם חיצוני כמו הוצאת ספרים או עיתון. אולם הטכנולוגיה לא רק מביאה את חופש הפרסום, אלא גם מחוללת שינוי באופי הקריאה עצמה.

צורת הקריאה המקובלת של ספר מודפס היא קריאה סדרתית. אנו קוראים את הספר מתחילתו עד סופו, בסדר בו נכתב. סיפור שמפורסם בבלוג יכול כמובן גם הוא להיקרא באופן זה. ניתן לקרוא את הפוסטים אחד אחרי השני לפי סדר פרסומם. אך בלוג מאפשר גם צורות קריאה רבות נוספות.

הבה נחשוב על סיפור המסופר מפי כמה דמויות. בבלוג, כל דמות יכולה להתגלם כ"כותב" הפוסט. הקורא יכול אז לבחור לקרוא את הפוסטים לפי הכותבים, ולאו דווקא לפי הסדר בו פורסמו. הוא יכול להתמקד בדמות אחת ולוותר על דמות אחרת המעניינת אותו פחות. הוא יכול לקפוץ מדמות לדמות. אפשרות נוספת היא לתייג את הפרקים לפי נושאים המופיעים בהם. אזי יכול הכותב להתוות "מסלולים" המופיעים ביצירה, אחריהם יכול הקורא לעקוב. וכמובן, קיימת תמיד היכולת הבסיסית של קישורים בין פוסטים שונים.

הבלוג מפרק את חווית הקריאה למרכיבים בדידים שהקורא יכול לצרף יחדיו ליצירת רצף שמתאים לו. זהו מדיום בעל מאפיינים חדשים ושונים מהמדיום המודפס. בפני היוצר אשר כותב במיוחד עבור מדיום זה ניצב האתגר של שימוש ביכולות חדשות אלו.

הדברים אינם מוגבלים לבלוגים בלבד, כמובן. היכולות החדשות טמונות במדיה הדיגיטלית על כל צורותיה. הקינדל של אמאזון משמש אולי כרגע כגרסה דיגיטלית של ספר מודפס, אולם הוא מכיל את הפוטנציאל לספק חוויית קריאה דומה לזו של בלוג. ספר בפורמט קינדל (או פורמט דיגיטלי אחר) יכול להכיל את אותם קישורים, תיוגים, מסלולים וכל מידע אחר שיספק את חווית הקריאה המצופה בעולם הדיגיטלי.

האם יצירות כאלה לא נידונות מראש להיות גימיק בלבד? הדוגמה שקופצת לראש היא אותם ספרי "אתה הגיבור" בו יכול הקורא לבחור את מסלול העלילה בסוף כל פרק. ספרים אלה, למרות שהיו אולי הצלחה כלכלית לתקופה מסויימת, לא ממש הטביעו חותם אמנותי ראוי לציון.

אך אולי דוגמה זו אינה טובה דווקא בגלל הנסיון לאלץ מדיום מסוג אחד לתפקד כמדיום מסוג אחר (במקרה זה, נסיון להביא את המשחקיות של משחקי מחשב או משחקי תפקידים לתוך המדיום המודפס שהוא סדרתי מטבעו). ייתכן כי כותבים (וקוראים) המדברים בלוגרית שוטפת ידעו לנצל את אופיו של המדיום החדש כדי ליצור אמנות כתובה שתרגיש בבית במרחב הדיגיטלי.

בלוגרומן

כולם מדברים על טוויטר, אני רוצה לחזור ולדבר על בלוגים.

לאחרונה השתעשעתי ברעיון של חיבור מרחב אפשרויות הכתיבה ברשת לבין כתיבה ספרותית. באופן יותר ממוקד – שימוש בבלוג כפלטפורמה לפרסום סיפור בהמשכים או רומן. טהרני הספרות שבינינו יסתייגו אולי מרעיון שכזה, אך לכותבים חובבים (ואולי גם לחובבי הקריאה) טמון כאן פוטנציאל לא קטן. זו יכולה להיות מקבילה מודרנית לסיפור בהמשכים שהיה נפוץ בעיתונים של פעם (שהניבו לעיתים יצירות מוכרות למדי). מסגרת שתספק לכותב מחויבות ולוח זמנים שלעיתים חיוניים למימוש מעשה הכתיבה, תוך הגמישות וחופש הפרסום שמאפשרת הכתיבה ברשת.

מסתבר, כמובן, שהרעיון כבר קיים. המונח המקובל עבורו הוא blovel (קיצור של blog-novel). הבלוגר חורחה אסקובר הציע לאחרונה גירסה משלו לרעיון זה שמתווה מספר כללים, כמו למשל:

  • הסיפור יהיה בן כ-40 פוסטים.
  • כל פוסט יהיה בין 500 ל-1000 מילה.
  • הסיפור יסופר בגוף ראשון.
  • לא יורשו תגובות בפוסטים.
  • אסור לערוך פוסטים שכבר פורסמו. 

אין צורך כמובן לאמץ דווקא כללים אלה. הרעיון הוא לספק מסגרת המתאימה לכותב, תוך איזון בין מידת החופש הדרושה לו לבין המגבלות הנחוצות כדי למקד אותו.

מדוע בלוג? מדוע לא לכתוב תחת אותם כללים אך להסתפק במגירה? ראשית, אנחנו בעידן הנרקיסיזם והסיפוקים המיידיים. אנו רגילים שהמגירה שלנו הפכה פומבית. אך מעבר לכך, הכתיבה שלא-למגירה יכולה לשנות את עצם הכתיבה עצמה. אם מתוך דיאלוג שנוצר עם הקוראים, ואם מעצם הידיעה שהכתוב אינו מתחבא בפינה עלומה על המחשב הפרטי אלא משוחרר וחופשי במרחבים הפראיים של הרשת. המפגש בין הכתוב לקורא-האחר, גם אם איננו עדים לו באופן ישיר, הוא בעל השפעה לא מבוטלת.

נהוג לקונן לאחרונה על השטחיות והתזזיתיות שמכניסה המדיה החברתית אל תוך חיינו. חלק מהביקורת מוצדקת. אולם אי אפשר להתעלם מהאפשרויות החדשות שהיא פותחת ליצירה ולשחרורה (ראו מקרה קותימן). חלק מצורות הביטוי החדשות מן הסתם לא ישרדו לאורך זמן. אך חלקן יהפכו אולי לקלאסיקות של הדורות הבאים.