קטגוריה: תרבות

מה עושה שיר לטוב? מדוע ספר אחד הוא נפלא ואחר רדוד ועבש? מה מבדיל בין אמנות יפה לסתמית?
מדוע שירת הציפורים היא יפה? מדוע הטבע הוא יפה?
מה קדם למה? האם אנו משליכים את מושג ה"יפה" על הטבע, או שהטבע הוא ההשראה להיווצרותו של המושג?

ואני חושב –

יפה הוא זה שמכיל את ההדהוד של הכל.
העולם הוא הולוגרפי. הכל משתקף בכל.
היפה הוא זה בו משתקף העולם.

יצירת אומנות שיש בה יופי היא יצירה שמגלה את העולם, יצירה שמכילה את השתקפותו של העולם.

יצירה נחותה היא זיוף, היא העתק. היא יפה-לכאורה, אך יופיה הוא חיצוני בלבד. הוא נעדר את ההשתקפות. זהו דמוי-יפה, מראית עין, חיקוי חיצוני ללא ההדהוד הפנימי.

אמנות ממוסחרת היא לרוב חיקוי-של-יפה. היא שואלת את הקליפה אך מפספסת את הלב. זוהי אמנות של נוסחאות, של חישובים, של דעת קהל וקבוצות מיקוד. אמנות שמראיתה ללא רבב אך פנימיותה עקרה וזולה.

אמנות יפה נוצרת על-ידי תודעה.
התודעה מביאה עמה את ההדהוד.
רק תודעה יכולה להביא עמה את ההדהוד.
דרך התודעה מהדהד העולם בתוך היצירה.

התודעה היא בעולם.
תודעת הציפור ויופי שירת הציפורים.
תודעת העולם ויופיה של השקיעה.

אמנות נחותה נוצרת על-ידי תודעה שמתכחשת לעצמה.
תודעה שמבקשת לחקות ולא להקשיב.
תודעה שאוטמת עצמה מפני העולם.

האמנות הנחותה הופכת אותנו לאטומים.
האמנות היפה פוערת את ליבנו אל הדרת הקיום כולו.

______________________________

באותו נושא – רוחו של ג'ון לנון במכונה.

שני המקרים האחרונים והרעשניים של מידע ויראלי – פיצה שרגא ומייל הבמבה – העלו שוב לחלל הרשת שאלות ותהיות לגבי מידת החכמה של ההמונים, ואודות יכולתנו להתמודד עם מרחב המידע הבלתי נגמר והלא-ניתן-כמעט-לשליטה שאנו נחשפים אליו מכל עבר. גל מור אומר ביחס לשני מקרים אלה:

יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים ביחס לרשת, מגלים אמונה עיוורת כלפי מידע המופץ בה, ללא הפעלת שיקול דעת, בדיקת העובדות או סלקטיביות. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הראינוע, בהם אנשים נמלטו בזעקות מאולמות הקולנוע בכל פעם ששעטה רכבת אל עבר המסך. אם זו שאלה של חיברות לטכנולוגיה, תופעות כאלה יתמעטו עם הזמן. אם לא, אללה ירחמו.

אנו אוהבים להסתכל ולנתח את השפעותיה של הרשת על החברה ומקומה בתרבות. לעיתים אנו מרגישים אפילו חובה לצקצק בלשוננו לנוכח אותם נאיביים-טכנולוגית שנופלים לבורות הוירטואליים אותם אנו מזהים מרחוק. אבל האם לא ניתן לעשות יותר? אולי יש מקום לפעולה אקטיבית כדי להכשיר אנשים להתמודד עם שפע המידע שנפל עליהם פתאום בלי ששמו לב?

באופן ממוקד יותר – אני תוהה האם יש צורך בחינוך כזה עבור הדורות הבאים. האם הנוער של היום יודע להתמודד עם המידע שהוא נתקל בו ברשת? ברור שהילדים של היום שנולדים עם אינטרנט בין השיניים יודעים למצוא את דרכם בנפתולי הרשתות החברתיות, בנבכי הפורומים ואתרי הורדות הסרטים. אבל עד כמה הם חסינים מפני ויראליות-עדר? האם לגדול לתוך עולם דיגיטלי הופך אותך בהכרח גם לצרכן נבון של מידע דיגיטלי?

בהשלכה מהעולם האורייני אני חושש כי התשובה אינה מעודדת. כולנו גדלנו לתוך עולם של מידע כתוב, צמחנו ליד עיתונים וספרים, אך כמה מאיתנו פיתחו חוש ביקורתי כלפי דברי הדפוס שסובבים אותם? יותר מדי אנשים מתייחסים למה שכתוב בעיתון כאל מידע אמין ומהימן, ללא צל של פקפוק או ספק. הבעיה של צריכה ביקורתית של מידע לא התחילה כמובן עם האינטרנט. אולם ככל ששטף המידע הולך וגובר ומאיים להטביע אותנו, וככל שהוא מתבזר לאינסוף כיוונים ומקורות, כך הופכת בעיה זו, אני חושב, למהותית יותר.

ההצעה שלי פרקטית למדי. התממשקות למערכת החינוך הקיימת. משרד החינוך, עד כמה שאני יודע, מאשר לפעמים תכניות שמועברות על-ידי גורמים חיצוניים. אפשר לכתוב, אני מאמין, קורס לא ארוך מדי ("מערכי שיעור" קוראים לזה בשפת משרד החינוך, לא?) שיעסוק בקריאה ביקורתית של מידע בעולם הוירטואלי. יש מן הסתם דברים דומים לגבי עיתונות (למרות שלי לא זכור משהו כזה מימי הרחוקים כתלמיד). אולי אפילו כבר קיימים שיעורים כאלה העוסקים באינטרנט, ואז סתם בזבזתי פוסט. אבל האינטואיציה שלי רומזת כי זהו תחום חסר. ואם אכן כך, אולי יש כמה בלוגרים בעלי אוריינטציה חינוכית שיוכלו להרים את הכפפה? צריך כמה דוגמאות רלוונטיות ומעודכנות, כמה תרגילים מעניינים. זה הרי האינטרנט, בטוח אפשר למצוא משהו משעשע ומושך. אם רוצים לקחת את זה הלאה, אפשר לחשוב על איזו פלטפורמת ווב שתיים-אפס שתאפשר כתיבה משותפת ועידכונים של התכנית כדי להשאירה רלוונטית לאורך זמן.

מצד שני, לעודד חשיבה עצמאית? במערכת החינוך שלנו? פפפפפט. לכו תראו האח הגדול.

ספר שיצא לאחרונה בברזיל – Drugs and Culture: New Perspectives – מנסה לבחון את תופעת ה”סמים” (מרכאות במקור) באופן מקיף ומעמיק יותר מאשר ההיסטריה העיוורת בה נוקטות מדינות רבות, בכללן ישראל. הספר הוא תוצאה של כנס בשם זה שנערך על-ידי המרכז לחקר חומרים פסיכואקטיביים (NEIP) בתמיכת משרד התרבות הברזילאי. בספר מכונסים מאמרים רבים אשר מנסים להתבונן בתופעה מתוך מגוון של פרספקטיבות אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, אתנולוגיות והיסטוריות.

את ההקדמה לספר כתב המוזיקאי ג’ילברטו ג’יל, ששימש כשר התרבות של ברזיל בין השנים 2003-2008. ג’יל כותב בין השאר:

We need to demarcate in a more attentive manner the relationships between use, consumption, trafficking and the individual rights of Brazilian citizens. Maybe we should rethink and reconsider the relationship between the State, drugs, and individual rights. This may well be an indispensable step towards the maturation of public policies regarding "drugs."

… far from being a mere link in the chain of violence and crime, the consumption of "drugs" has forever been a part of various spheres of human life, being tied to religious phenomena, movements to construct (or reconstruct) the identities of social, ethnic, generational and gender minorities, and even to esthetic production.

… For better or worse, "drugs" comprise part of our culture, or better yet, our cultures, and hence cannot be understood apart from them. … This diversity of the use and consumption of drugs is a mirror of our own cultural diversity. Our researchers and our legislature should, in some manner, take into consideration the cultural dimension in order to craft public policies that are more efficacious and more adequate for our country today.

ג’יל עצמו התנסה בעבר, יחד עם חברו המוזיקאי קאיטנו ולוסו, בתה הפסיכדלי איאואסקה. מקורו של משקה מקודש זה בטקסים שאמאניים של שבטי האמזונס, והוא ממשיך לשמש גם כיום בברזיל בטקסים פסיכדליים וכמרכזן של כנסיות המוקדשות לעבודה רוחנית באמצעותו, כמו כנסית סנטו דאימה. החוויות העמוקות שעבר ג’יל היוו השראה לשירים שכתב בהמשך דרכו, וחיזקו את תפיסת עולמו הפלורליסטית והאנושית. אפשר רק להתקנא בממשלה שאלה הם שריה. מתי נזכה לראות אצלנו שר שתפיסת עולמו עוצבה במסעות תודעתיים ארוכים לתוך הלילה?

[gv data="tWuQc7W0O-A"][/gv]

Gilberto Gil – If I would speak with God, sung by Elis Regina

If I would speak with God
I have to be alone
I have to turn off the lights
I have to shut the voice
I have to find the peace
I have to unfold the knots
From the shoes, from the necklace
From the desires, from the fears
I have to forget the date
I have to miss the count
I have to have empty hands
To the soul and the body naked

If I would speak with God
I have to accept the pain
I have to eat the bread
That the devil stretched
I have to turn myself into a dog
I have to lick the floor
From the palaces, from the castles
Magnificences of my dream
I have to see myself sad
I have to see myself as scary
And despite an evil so big
Rejoice my heart

If I would speak with God
I have to adventure myself
I have to climb to the skies
With no ropes to hold
I have to say farewell
Turn my back, walk
Decided, along the road
Which in the end reaches nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
From what I thought I would find.

שני מועמדים בבחירות, אחד מציע דרך של חזון ושל תקווה, השני דרך של שמרנות ועוד מאותו הדבר. נשמע מוכר?

כן, להכניס את אובאמה לדיון על הבחירות המקומיות בתל-אביב זה להסתכן בלעבור על גירסה מקומית של חוק גודווין. אבל קשה להתעלם מנקודות הדמיון בין הדרכים שעומדות כאן לבחירה. הדבר המשותף הבולט ביותר היא אולי תחושת המעורבות. הרצון להיות חלק מהשינוי, ולא רק לעמוד מהצד ולראות אותו חולף על פניך.

זוהי אפשרות שמחזירה למשחק מילים שלא השתמשנו בהם מזמן. תקווה. שינוי. דרך. חזון. הומניזם. ערכים. סולידאריות. מרקם אנושי. חיים.

נכון, יש הרבה שאלות, הרבה ספקות, הרבה חוסר ודאות לגבי מה יצליח ומה לא, מה אפשרי ומה רק נראה כך מבחוץ. אבל אלה שאלות שאף פעם לא יקבלו תשובה אם לא ננסה.

ומפתיע עד כמה האפשרות של לנסות מלחיצה ומרתיעה אנשים. בני שיח שלא גרים כלל בתל-אביב ולא מכירים את הנפשות המעורבות מנסים להסביר שאי-אפשר, שזו סתם תמימות, שאין יכולת, שכוחות השוק, שמי אמר שבכלל, שתפסיקו לחלום ותכירו במציאות.

עד כדי כך נשחקה נפשנו? שכל דרך שיוצאת החוצה מהמסגרת המוכרת של פוליטיקה מסואבת, אנשי צבא טכנוקרטיים, אינטרסים כלכליים וזלזול ציבורי מתקבלת בשלילה ובביטול?

כי זו הרי מה שמציעה הדרך השניה. ציניות. אותה "למה לנסות לשנות" ו"עזבו אותי באמאש'כם" היא סגירת הדלת בפני העולם. התחפרות במאורה מול המסך המרצד של תוכניות ריאליטי מייבשות שכל ופרסומות ממיתות נפש, זונדה של תת-תרבות מנוונת שכל מטרתה היא לשמר את העמדה הצינית ולבטל כל אפשרות לפעולה.

היה אפשר לבנות פה תיאוריות קונספירציה מרתקות על נסיונות בעלי ההון והתאגידים להפוך את כולנו לזומבים צרכניים ציתניים. בעצם אולי זה לא רחוק כל כך מהמציאות. אלא שזו קונספירציה שכולנו שותפים לה. כי אנו אלה שנותנים לה את הכח. כל תגובה צינית, כל התחמקות מאפשרות של שינוי, כל בליעה לא מודעת של עוד כדור מסמם בדמות איזו תכנית דמוית-סאטירה שבעצם לא מערערת על שום סדר קיים, כל עצימת עין כזו מאכילה את המפלצת ומעניקה לה עוד ועוד כח. כל אמירת "לא" היא עוד חלק מהעולם שנופל ונושר ומתפורר לתוך החידלון.

לא מקרי הוא שגם אצל השחור מאמריקה וגם אצל האדום מתל-אביב היתה הפעילות ברשת גורם תומך משמעותי. כי נכון לעכשיו, עד שכוחות הרשע יצליחו לשבור את מעוזי העצמאות האחרונים, עצם הקיום ברשת הוא סוג של מעטה נוגד ציניות. כתיבה בבלוג היא פעולה, היא הושטת יד החוצה אל העולם. ככזו היא יוצרת סדקים בחומה, גם אצל אלה המנסים לשמור על מעטה הציניות ככל יכולתם (סליחה שרון!). נידח הבלוג ככל שיהיה, עצם מעשה הכתיבה הוא נוכחות, הבעת עמדה, נסיון ליצור אינטראקציה עם כל אותם שלושה קוראים אנונימיים שאולי יזדמנו אי-פעם. זהו נסיון, גם אם זעיר, גם אם מוכחש, לשנות.

ייתכן כי ביום שלישי מקרה אובאמה לא יחזור על עצמו. ועדיין, עצם ההתעוררות, התקווה, האלטרנטיבה, ההתגייסות, תחושת השליחות, האחווה, גם אם וירטואליות בלבד – כבר כאן נעשה שינוי. ואולי לאט לאט תחושת ההתעוררות תתפשט ותתרחב, תצליח לפרוץ עוד כמה חומות של ייאוש ואכזבה. ואם לא… נמשיך בכל זאת. איזו אפשרות אחרת כבר יש?

במוסף "גלריה" של עיתון הארץ מיום שישי האחרון התפרסמה כתבה (מתורגמת מניו-יורק טיימס) על ביתן בעיצובה של האדריכלית זאהה חדיד, שהוקם בסנטרל פארק בניו-יורק עבור חברת שאנל. הביתן מציג תערוכת אמנות (גרועה ושטחית, לפי הכתבה), של יצירות בהשראת תיק של שאנל. הכתבה מבקשת לבקר את השילוב של אדריכלות ואמנות מגוייסת בשרות חברה מסחרית, את הפקעת המרחב הציבורי שנועד ל"חוויה דמוקרטית גדולה" לטובת אינטרסים תאגידיים וציניות ממוסחרת.

שני עמודים אחר כך מקדיש המוסף עמוד לכתבה מאירת עיניים העוסקת בקולקצית השעונים החדשה שהשיקה חברת סווטש לכבוד יציאת הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד.

על כך נאמר, מי שגר בבית מזכוכית וגו'.

שוב יום שישי בערוץ 10. תכנית שידוכים מהז'אנר הנחות למדי, בחורה מחפשת חתן, אבל עם טוויסט – המשפחה בוחרת את המועמד. אמא, אח ואחות מגיעים לאולפן כדי לראיין את המועמדים. הם מתלוננים שהבחורה תמיד מביאה הביתה בחורים שלא מתאימים לה. בחורים שלא מתאימים למשפחה. בחורים, איך נגיד, "שחרחרים". כל מיני "שרעבים" ו"אבוטבולים" כאלה, שלא משתלבים טוב בשיחות התרבותיות ליד השולחן; צ'חצ'חים-לייט שאוהבים חריימה ולא מעריכים את הבישול המתוחכם שהאמא משקיעה בו כל כך הרבה מאמץ. האמא הייתה מעדיפה איזה בחור אשכנזי טוב, מישהו ממשפחה מזרח-אירופאית, מישהו שבא מבית שיודע להעריך תרבות, השכלה, מישהו שיוכלו לדבר איתו בגובה העיניים, מישהו שיתאים לבת שלה. כולם די מאוכזבים שהבת הרווקה נמשכת בדרך כלל דווקא למזרחיים.

מדהים, נכון? ישראל 2007. כמובן שהעיתונות רעשה, חברי הקשת המזרחית יצאו בהפגנות, מספר אינטלקטואלים דיברו שוב על הביזוי המתמשך של עדות המזרח בארץ, על איך האפליה על בסיס מוצא עדיין מפעמת בלב האומה ויש להוקיע אותה בראש חוצות, על כך שהטלויזיה משתפת פעולה עם פרובוקציה גזענית כזו משיקולי רייטינג.

זהו, שלא.

אולי בגלל שהיה הבדל קטן אחד בין התיאור שלי לבין התכנית האמיתית – מה שבאמת נאמר הוא שהבחורה מביאה הביתה כל הזמן אשכנזים. בחורים לבנבנים כאלה, "אקונומיקה", עם עיגולדים, כל מיני "פרידמנים" שלא אוהבים חריף, שלא אוכלים חריימה, שנבוכים מהחום (כמובן) של המשפחה המרוקאית הגזעית… (חום? זה חום זה? זה תנור כבשן, להביור ממוקד ששורף את הביצים של כל גבר שעובר באזור! משפחה מסרסת כזאת כבר מזמן לא ראיתי. אבל זאת לא הנקודה).

הנקודה היא שגזענות היא גזענות. לא משנה מאיזה צד היא באה. ומשום מה מהתבטאויות כאלה בוחרים להתעלם. זה כאילו מגניב, כאילו דחקות עממיות שמסתלבטות על הסנוביות, שאין מה לקחת אותן קשה, אלא אם אתה סתם איזה לחוץ חסר חיים. תגובה לגיטימית לכאורה של העם נגד האליטות. אבל למעשה זאת גזענות לכל דבר, גזענות נמוכה, רדודה ובוטה.

זהו היפוך שנולד מן הסתם כתגובה לקיפוח (האמיתי!) של עדות המזרח שהתקיים כאן בעבר (ואולי אפילו מתקיים גם היום במקומות מסוימים). אבל גזענות לא מצדיקה גזענות. זאת תגובה שאינה יכולה להשיג דבר מלבד הגברת קיטוב והחייאת המאבק העדתי המיותר כל-כך. ובכל זאת, בשל איזה פוליטקלי-קורקט מגוחך או סתם התחסדות, ניתנת כיום לגיטימציה לסוג כזה של גזענות, לאנטי-אשכנזיות שמתחבאת תחת כסות של "אותנטיות" ו"עממיות".

והתופעה כמובן רחבה יותר. היא מתבטאת בהתבטלות של התרבות למול המיינסטרים, בהאדרת העממיות הפיקטיבית הזו על חשבון עומק, מחשבה וביקורת. ב"אנחנו" המזוייף שמנסים לכפות עלינו מכל כיוון. בביטויי הלאומיות-לאומנות שאמצעי התקשורת מטיחים בנו באופן ציני ובוטה (קמפיין נגד השתמטות למשל). בפרסומות שמהללות את הנלעג ובעצם צוחקות על כולנו. זהו מעגל אימים שמזין את עצמו, כי בכל זאת, יש מי שקונה את הזבל הזה.

הערת אגב – בלי להתכוון זו כבר הפעם השניה שאני נכנס חזיתית בהפקה שמעורבת בה גלית גוטמן. באמת שאין לי שום דבר נגדה. אבל באופן לא ברור היא הופכת להיות הנציגה הרשמית של הדברים הכי נמוכים ובזויים שמתרחשים בטלויזיה הישראלית. אולי כדאי שתיקח זאת לתשומת לבה.