הפילוסופיה מאז ומתמיד נוקטת בשיטת האו-או.
רציונאליזם או אמפריציזם.
גוף או נפש.
אוניברסליזם או פרטיקולריזם.
משקפיים ורודים או משקפיים כחולים.
אמנם רובנו לא מסוגלים להחליף ולו זוג משקפיים אחד, אבל אולי הגיע זמנה של הפילוסופיה ללמד אותנו שלא צריך רק להחליף את המשקפיים – אלא ללבוש את כולם במקביל.
להבין שיש מידה של אמת בכל דבר; לנסות ולבנות מערכת רבת מימדים שתוכל להשכין שלום בין כל אלומות האור שאנו מטילים אל תוך החשיכה.
כשמישהו אחר היה מנגן קטע סולו הוא היה קם ומתחיל לרקוד את הריקוד שלו. הוא התחיל בשקט, מטופף ברגל, נוקש באצבעותיו, אחר כך מרים את ברכיו ומרפקיו, מסתובב, מנענע את ראשו, מזרים בנחת את זרועותיו המתוחות לכל עבר. תמיד נראה כאילו הוא עומד ליפול. הוא הסתחרר סחור-סחור במקום ואז התנודד חזרה לפסנתר, מסוחרר בכוונה תחילה. אנשים צחקו כשרקד וזו הייתה התגובה ההולמת ביותר כשגרר את רגליו מסביב כמו דוב אחרי טעימה ראשונה של אלכוהול. הוא היה איש מצחיק, המוזיקה שלו הייתה מצחיקה, ורוב הדברים שאמר היו בדיחה פרט לעובדה שלא דיבר הרבה. הריקוד שלו היה צורה של ניצוח על תזמורת, מציאת דרך אל המוזיקה. הוא היה צריך להיכנס לתוך קטע, עד שהפך לחלק ממנו, הפנים אותו, התאמץ להיכנס לתוכו כמקדח הנוגס בעץ. ברגע שקבר את עצמו בשיר, הכיר אותו על בוריו, אז ניגן מסביבו, אף פעם לא את השיר עצמו – אך הוא תמיד הכיל את האינטימיות הזאת, הישירות הזאת, כיוון שנמצא בלב שלו, היה בתוכו. הוא לא ניגן סביב המנגינה, הוא ניגן סביב עצמו.
– מה מטרת הריקוד שלך, מר מונק? למה אתה עושה את זה?
– מתעייף מלשבת ליד הפסנתר.
ג'ף דייר, אבל יפה
[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/297954_fdn7p/Thelonious%20Monk%20-%2007%20-%20%27Round%20Midnight.mp3]
התעייפתי. התעייפתי מהשתלטות האנבולדינג על חיי. התעייפתי מלפתוח את google reader ולהתבונן באימה על מספר הפוסטים שעוד לא נקראו, עולה ועולה בהדרגה, מציף את כל פינות המסך, זולג אל החרכים האפלים של החיים, בוטש כל שבריר של זמן פנוי; התעייפתי מהנסיון הכושל להלחם בו, כמו שוליית הקוסם מנסה להקטין אותו, לצמצם את הנזק, אך הוא ממשיך, על כל אנבולד שני בולדים לפתע מופיעים, אני קורא במהירות, מרפרף, לא זוכר בכלל מה היה, הזיעה זולגת מהמצח אל המקלדת, רק שיתאפס כבר המספר הארור הזה, מחפש קיצורי דרך ומגביר מהירות אבל הוא חזק יותר ממני, חזק יותר מהחיים, הנה השתלטות המכונה מגיעה כמו אופיום להמונים רק שאנחנו אשמים וממשיכים להזין אותה ואת עצמנו מזרימים נהרות של מילים לים שלא נגמר ועולה על גדותיו עוטף אותנו מכל כיוון מטביע אותנו בזרם של רעיונות אי אפשר לנשום כבר רק לרוץ אחר הזרם הלא נגמר לנסות להספיק לנסות להבין נגמר האויר אני כבר לא רואה בעיניים.
נשברתי. אני מנסה להגמל. לקחת חזרה את השליטה על חיי. מצאתי את החבר הטוב החדש שלי. 
יודן רופא כותב בפוסט מעניין וחכם על המגמה של בניית מגדלי מגורים בלב העיר (דרך גדי שמשון). אחרי שהגבתי אצלו בפוסט הרגשתי צורך לומר עוד כמה מילים על הנושא.
תופעת המגדול של לב העיר (ואני מתייחס ספציפית למגדלים שנבנים בלב תל-אביב, כמו אלה שברוטשילד ובנווה צדק, לא למגדלים באופן כללי) היא סממן של מעבר מהשקפת עולם אנושית להשקפת עולם מחפצנת (התייחסות לאנשים כאל אובייקטים כלכליים). ובאופן ספציפי, בהעדפה של אינטרסים כלכליים של קבוצה קטנה (בעלי הון, קבלנים, מעמד גבוה) על-פני אינטרסים של אוכלוסיה מגוונת ורבת פנים.
בוני המגדלים יטענו תמיד שהאינטרסים המנחים אותם הינם "לטובת הכלל". אולם באופן מעניין, כל האנשים שאני מכיר אשר מתגוררים באזורים המדוברים לא רואים שום טובה גדולה צומחת מאותם עמודים פאליים המתנוססים מעל ראשם. עולה השאלה, אם כן, מיהו אותו "כלל" שבוני המגדלים (האדריכלים והפוליטיקאים) רואים למול עיניהם?
אני טוען כי הם רואים רק את עצמם. נראה לי כי אלו אנשים בעלי ראיית עולם צרה במיוחד, שאינם מסוגלים לתפוס זויות הסתכלות אחרות. כולנו משקיפים על העולם מתוך נקודת ההתייחסות הקטנה שניתנה לנו. אך הבסיס לאנושיות היא להכיר בקיומו של האחר, ולנסות ככל האפשר להבין את נקודת מבטו שלו. בוני המגדלים נכשלים בכך. אין להם יכולת להבין כי העולם מורכב, כי יש אנשים שונים, השקפות עולם שונות, צרכים שונים. אני חושב כי רובם מאמינים באמת כי הם פועלים לטובת הכלל, הם פשוט אינם מסוגלים לתפוס ולהבין שאין להם שמץ של מושג מיהו הכלל ומה הוא צריך. שאין כלל, אלא אוסף של פרטים שלכל אחד מהם נקודת מבט ייחודית משלו.
וכך צומחות מול עינינו תפלצות ברזל ובטון כעורות המטילות חיתן על סביבותיהן. נסו להלך ברחוב יהודה הלוי, מרחוב נחמני לכיוון אלנבי. אתם עוברים את צומת המזלג עם הרחובות מקווה ישראל והרכבת (בעל הפוטנציאל להיות אחד הצמתים היפים של העיר, אם רק ישופץ כמו שצריך), ומימין מזדקרים להם החברים החדשים בשכונה, בולטים כמו אזור חלציו של נער מתבגר בבריכה. חוסמים את קו האופק, את הרקיע, את זרימת האויר מכיוון הים. שוברים את קו הגובה של רחובות הסביבה, ונראים כמו השתלטות של טייקון נפט טקסני על המכולת השכונתית. קשה לי להאמין שמישהו שחי, מתהלך ונושם את האזור היה מעלה בדעתו טיפשות שכזו.
אותם מגדלים מהווים, אם כן, סמל לתופעה שנדמית נפוצה יותר ויותר. היא מוצאת ביטוי באולמרטים ובחולדאים; בבעלי רכבי השטח שחונים על מדרכות העיר; בקבלני הפועלים הזרים שמחזיקים אותם בכלובים צפופים, ובשוטרי משטרת ההגירה שמעבירים אותם לכלובים אחרים; במנהל שטופח למזכירה על ישבנה; בכל אחד מאיתנו שמתייחס בגסות למלצרית על לא עוול בכפה.
כשאתה גר במגדל כל האנשים נראים לך כמו נמלים. הגיע הזמן שנצא לרחוב.
כולנו כבר נתקלנו במהלך שיטוטינו ברשת בקאפצ'ות, אותו רצף של אותיות מעוותות שאמור להבחין בין האדם למכונה*. פרוייקט מעניין של בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי-מלון מנסה לעשות שימוש בקאפצ'ה כדי לנצל את כח החישוב האנושי לצורך העברת ספרים מודפסים לפורמט דיגיטלי.
הרעיון שעומד בבסיס פרוייקט reCAPTCHA הוא פשוט – הפרוייקט נותן שירות חינם של הגנת קאפצ'ה עבור אתרים. בתמונת הקאפצ'ה מופיעות שתי מילים. אחת מהמילים היא מילה שתוכנת זיהוי הטקסט (OCR) לא הצליחה לפענח במהלך סריקה של טקסט מודפס. האדם שפותר את הקאפצ'ה מספק תוך כדי כך את הפיענוח למילה. באופן זה נרתמת פעולה קטנה ויומיומית שמבוצעת על ידי מיליוני אנשים ברחבי העולם לצורך משימה שהמחשב אינו מסוגל לבצע בעצמו.
זוהי דוגמא לשימוש פשוט, חכם והגון ב"חכמת ההמון" שהאינטרנט מאפשר (או כפי שהיא מכונה – artificial artificial intelligence או Crowdsourcing). דוגמאות שנויות יותר במחלוקת הן "הטורקי המכני" של אמאזון או החיפוש המונע-על-ידי-אדם ChaCha (כתבה של הניו-יורק טיימס קצת יורדת על השירות הזה). הכוונה אולי טובה, אך ישנם גם החוששים כי מפעלים מסוג זה יהפכו למכרות הפחם של עידן האינטרנט (דברים נבונים על הצד האפל של ניצול כוחו של ההמון אפשר למצוא אצל מולי קופל).
_____________________________
* מכון פתח-תקווה להיתוך קר הפנה למגוון קאפצ'ות מטורפות ומשעשעות. וחייבים להזכיר גם את הקאפצ'ה המגניבה מכולן, שבוחנת לא רק את היותך אדם אלא גם את זהותך המינית.
אנחנו תופסים את המציאות דרך השפה – מושגים, תבניות, הכללות. העושר האינסופי של המציאות מקוטלג ומסודר לתוך מערכת של מושגים. אין זו האשמה. מן הסתם אי אפשר אחרת. אנחנו חייבים לייצר שכבה מתווכת של ייצוגים וסמלים על מנת לאפשר לתודעה להתקיים. אבל המערכת הזו גם מגבילה אותנו. כל דבר שאנו תופסים מתוך השפה הוא חלקי, קירוב בלבד, שיקוף מצומצם של המציאות.
"דמיינו לעצמכם", אומר טרנס מק'קנה, "תינוק השוכב בעריסתו. החלון פתוח, ולחדר נכנס משהו מופלא, מסתורי, נוצץ; צללים ואורות, תזוזה וצליל – ערב רב של תחושות ותפיסות. התינוק מוקסם ונפעם. אז אמו נכנסת לחדר ואומרת לו – 'זאת ציפור, חמוד שלי, זאת ציפור'".
ברגע זה קורס המיסתורין. ככל שאנו גדלים אנו מאבדים את הקשר עם אותה תחושת מסתורין לטובת עולם של מושגים, אנו סוגרים עצמנו בתוך השפה. הקונכיה הלשונית הזו ניתנת לניפוץ, לטענת מק'קנה, דרך החוויה הפסיכדלית (וארצה להוסיף, גם דרך החוויה המיסטית – לאו דווקא באמצעות חומרים פסיכואקטיביים).
אבל לא זה העניין שלשמו התכנסתי. באותו מאמר (ותודה למאמר המעניין של עידו הרטוגזון שהזכיר לי אותו) מדבר מק'קנה על החזון שלו לאבולוציה הבאה בשפה האנושית – שפה ויזואלית. שפה שתעשה שימוש בחוש הראייה, החוש העיקרי והבסיסי ביותר שלנו (מק'קנה מצביע על כך שהמטאפורות העיקריות שלנו ביחס לשפה הן ויזואליות). שפה שתהווה ביטוי ויזואלי של מצבים פנימיים. שפה כזו, אומר מק'קנה, תהיה סוג של טלפתיה – מתן משמעות באופן ציבורי, ולא דרך תרגום בעזרת "מילון" פנימי.
מק'קנה אינו מדבר על שפה ויזואלית כגון אלה שאנו מכירים כרגע (שפת סימנים, כתב), אלא על משהו שונה, על אמצעי תקשורת ראשוני שיבטא מצבים פנימיים באופן ישיר ונראה לעין. הוא מביא את התמנון כדוגמה לאורגניזם שפיתח סוג של שפה ויזואלית. החלק החיצוני של התמנון מכיל תאים שיכולים לשנות את צבעם, וכך התמנון יכול להציג על גופו קווים, נקודות, משטחים, הצללות וצורות שונות. מק'קנה טוען כי אין מדובר פה רק באמצעי הסוואה אלא בסוג של שפה ויזואלית, או ליתר דיוק – כך התמנון מציג ביטוי ויזואלי חיצוני של המצבים הפנימיים (מנטאליים) שלו. כמו שאומר מק'קנה, הדרך היחידה בה התמנון יכול לחוות מחשבה פרטית היא לשחרר ענן של דיו ולהתחבא בתוכו.
כדי לנסות להבין קצת יותר למה מתכוון מק'קנה אפשר לפנות לתיאור שלו על חוויות ה-DMT שהתנסה בהן. בליבו של העולם המוזר שצלל לתוכו נוצרים אובייקטים מיוחדים, אותם מתאר מק'קנה באופן מטאפורי כביצי פברז'ה מופלאות ומורכבות עד אינסוף שהן למעשה אובייקטים ויזואליים ולשוניים. אני מבין מטאפורה זו (האם אפשר באמת להבין חוויה שאינה ניתנת לתיאור?) כמצביעה על חוויה של אובייקט המכיל משמעות שאינה ניתנת לביטוי מושגי-מילולי. המשמעות מועברת באופן סינגולרי ומיידי (להבדיל מהשפה המילולית שנזקקת לזמן), והיא מכילה באופן ישיר את האינסופיות של המורכבות שלה, ולא הפשטה מושגית של מורכבות זו.
זוהי סוג השפה אליה מכוון מק'קנה. הוא שואף למימוש אמיתי של הביטוי "אני רואה למה אתה מתכוון", ליכולת לתת ביטוי ויזואלי ישיר להתכוונות הפנימית. את התקווה להתממשות חזון זה תולה מק'קנה בטכנולוגיה. הוא רואה בהתפתחות המציאות הוירטואלית וממשק האדם-מחשב את האפשרות ליצירת מימד של ביטוי סינטקטי-ויזואלי של חשיבה והתכוונות פנימית. (והוא מן הסתם לא מדבר על Zlango). זהו מרחב ויזואלי אשר בנוי בבסיסו על שפה ותחביר, בו מרכיבי השפה שלנו ייתרגמו לאובייקטים במרחב באופן כזה שהסיטואציה החללית-ויזואלית תבטא באופן ישיר ומיידי את המשמעות והכוונות שהיא מתארת. לטענת מק'קנה, מרחב כזה יבטא את המשמעות שהוא אוצר באופן ברור ובהיר הרבה יותר מאשר השפה המילולית, ולכן סיטואציות רגישות, כמו למשל חתימת חוזים, יהיה רצוי לקיים בו ולא בעולם האמיתי.
אני חייב להודות כי טכנומיסטיקה כזו מושכת ומרתיעה אותי בעת ובעונה אחת. אני נזהר (כמו שכבר אמרתי פעם) מהרצון לייחס לטכנולוגיה משמעויות קיומיות, מכיוון שתוך כדי כך לפעמים אנו מפליגים בדמיונות תוך התעלמות מהמציאות הנוכחית שאנו נמצאים בתוכה. אך עם זאת, אני מזדהה עם הדחף של מק'קנה לשבור את מחסום השפה ולפרוץ את גבולות המחשבה המושגית, ועם התקווה כי הטכנולוגיה תוכל לשמש אותנו בתהליך האבולוציוני של הרחבת התודעה אל המיסתורין של המציאות האינסופית.
