הבסיס האבולוציוני הדו-ענפי של ההתנהגות האנושית: "תיאוריה של שיתוף וכוח"

במהלך ההיסטוריה הארוכה של האבולוציה האנושית, התפתחו שני ענפים מובחנים באילן היוחסין של האדם, שהשפיעו עמוקות על המאפיינים ההתנהגותיים, החברתיים והפוליטיים של המין האנושי. תיאוריה זו, המבוססת על מחקר בין-תחומי בגנטיקה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה אבולוציונית, מתארת חלוקה מובחנת לשתי קבוצות אבולוציוניות שהיו תוצר של לחצי סביבה שונים ודרכי הסתגלות נפרדות.  

התיאוריה מכונה "תיאוריית השיתוף והכוח" ומציעה כי החלוקה בין קבוצת השיתוף (Collaborative Cohort) לבין קבוצת הכוח (Dominance Cohort) אינה רק תוצאה של נסיבות חברתיות, אלא ביטוי ישיר לשוני גנטי שהתפתח משני אבות קדומים של האדם – Homo pacificus ו-Homo dominator.  

ממצאים גנטיים שהושגו בחקר רצפי DNA עתיקים מראים כי בעוד ש-98% מהגנום האנושי זהה בין כל בני האדם, ישנם הבדלים גנטיים משמעותיים בין שני תת-המינים הקדומים שהיוו את המקור להתפצלות זו. חוקרים זיהו וריאציות גנטיות מסוימות, במיוחד באזורי הקולטן לאוקסיטוצין (OXTR) והקולטן לדופמין (DRD4), אשר נראות כמשפיעות ישירות על דפוסי ההתנהגות השונים.

בני Homo pacificus, שהתפתחו בסביבות עשירות במשאבים, פיתחו דפוסי התנהגות המבוססים על שיתוף פעולה, דחיית אלימות פנימית, ורמה גבוהה של אמפתיה. וריאנטים מסוימים ב-OXTR קשורים לפעילות מוגברת של אוקסיטוצין, מה שמוביל ליכולת גבוהה יותר לבנות קשרים רגשיים ולהרגיש תחושת שייכות. בחפירות ארכיאולוגיות הקשורות לאתרים של תת-מין זה, נמצאו עדויות לקבורה טקסית, שיתוף מזון, וקהילות שחיו בשיתוף יחסי לאורך זמן רב.

לעומתם, בני Homo dominator פיתחו אסטרטגיה שונה לחלוטין בסביבות מאתגרות יותר, שבהן משאבים היו נדירים. הם היו בעלי יכולת פיזית ונפשית להתחרות ביעילות, להשתמש בתחבולות ולשלוט בקבוצות דרך כוח. באזורי הדופמין בגנום שלהם, נמצאו וריאנטים שמחזקים תגמולים הקשורים לניצחון ושליטה. עדויות ארכיאולוגיות מתרבויות קדומות שהושפעו מתת-מין זה מצביעות על מבנים היררכיים ברורים, שימוש בכלי נשק, והתמקדות בבנייה של מבנים שנועדו להעצים את מנגוני השליטה.

החפיפה בין שני תתי-המינים החלה לפני כ-50,000 שנים, כאשר קבוצות של Homo pacificus ו-Homo dominator נפגשו, התרבו, ויצרו את הבסיס למין האנושי המודרני. עם זאת, למרות החפיפה הגנטית, ניתן לזהות עד היום את השפעותיהם של שני הענפים.  

במבחנים גנטיים מודרניים, ניתן לגלות שוני בוריאנטים ספציפיים בגנים כמו OXTR ו-DRD4 אצל אנשים הנוטים לערכים של שיתוף פעולה וקבלה, לעומת אלו שנוטים לנטיות דומיננטיות, היררכיות ותחרותיות, אשר מצביעים על אבות קדמונים שונים. תצפיות אנתרופולוגיות מראות כי קבוצות חברתיות מסוימות – למשל, חברות קולקטיביסטיות – מושפעות יותר מתכונות הקשורות ל-Homo pacificus, בעוד שחברות אינדיבידואליסטיות ואוטוריטריות משקפות את מורשתו של Homo dominator.

המאבק בין שני הענפים הגנטיים אינו רק תוצר של נסיבות פוליטיות או חברתיות מודרניות, אלא ביטוי למאבק אבולוציוני מתמשך בין שתי אסטרטגיות שונות לחלוטין של הישרדות. Homo pacificus רואה בשיתוף פעולה את הדרך האולטימטיבית להישרדות, בעוד ש-Homo dominator מאמין בכוח כדרך להשגת יציבות וסדר. המתח המובנה בין שתי האסטרטגיות האבולוציוניות הללו מסביר רבות מההתרחשויות בעולם המודרני ובעידן הנוכחי.

  • הערת המחברים: העולם היה יותר הגיוני אם אכן בכך היה מדובר. ומי יודע, אולי עוד נגלה שזה נכון.

נתקע לו התמ"א

בְּפִנַּת רְחוֹב בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל הָעִיר
עוֹמֵד בַּיִת עֲטוּף פִּגּוּמִים לְמַכְבִּיר
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַדּוּעַ וְלָמָּה
כְּבָר חֲמֵשׁ שָׁנִים שָׁם נִתְקַע לוֹ הַתָּמָ"א

הַאִם אֶת הָרֶגֶל הַקַּבְּלָן פָּשַׁט?
וּמִי יְפַצֶּה עַל הַזְּמַן שֶׁאָבַד?
הַאִם זֶה בִּגְלַל מֵרִיבָה שֶׁל שְׁכֵנִים?
הַאִם הֵם פָּשׁוּט הָיוּ חַמְדָנִים?

מִי גָּר בְּקוֹמָה רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁלִישִׁית?
הַאִם רָצוּ לְהוֹסִיף גַּם קוֹמָה חֲמִישִׁית?
וּמָה אִם בִּשְׁעַת אֵיזוֹ סְעָרָה יִפְּלוּ שָׁם קְרָשִׁים –
זֶה אָיוֹם וְנוֹרָא!

וְכָךְ מַחֲשָׁבוֹת וּתְהִיּוֹת לְמַכְבִּיר
עַל אוֹתוֹ בִּנְיַן עִם דִּירוֹת לְהַשְׂכִּיר
שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַדּוּעַ וְלָמָּה
כְּבָר חֲמֵשׁ שָׁנִים שָׁם נִתְקַע לוֹ הַתָּמָ"א

הסגר האחרון

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם כָּל הַסִּינִים וּפְנֵיהֶם הַהֲדוּקוֹת
אֲשֶׁר עָבְרוּ מִזְּמַן אֶת הַסְּגִירוֹת וְהַשְּׁחִיקוֹת,
בַּשֵּׁם הַקּוֹרֵאָנִים אֲשֶׁר פָּשְׁטוּ עַל הַחוֹלִים,
בַּשֵּׁם הַנְיוּ זִילַנְדִּים שֶׁסָּגְרוּ אֶת הַנְּמֵלִים

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם הָעֲסָקִים, מִסְעֲדָנִים, אַנְשֵׁי תַּרְבּוּת
שֶׁשָּׁנָה שְׁלֵמָה הָלְכָה לָהֶם לָאִבּוּד,
בְּשֵׁם כָּל אֵלֶּה שֶׁהָיוּ בְּחָלָ"ת,
בַּשֵּׁם מִי שֶׁנִּשְׁאַר בַּבַּיִת וְעָבַד

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בַּשֵּׁם אַחִים וְרוֹפְאוֹת שֶׁבְּנַפְשָׁם וּמְאוֹדָם
הֶחֱזִירוּ רוּחַ וְחַיִּים, הֵשִׁיבוּ דָּם,
עֲטוּפִים מֵרֹאשׁ וְעַד כַּף רֶגֶל
נוֹטְפֵי זֵעָה נִקְרְאוּ לַדֶּגֶל

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם עִתּוֹנָאִים בְּלִי זְמַן לֶאֱכֹל
כִּי שׁוּב רָבִים בִּטְוִיטֶר עִם אֵיזֶה טְרוֹל,
בְּשֵׁם אַנְשֵׁי הַגְּרָפִים וְאַנְשֵׁי הַמּוֹדֵל
עֵינֵיהֶם כְּבֵדוֹת מִגִּלְיוֹן הָאַקְסֵל

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם מַאֲמִינֵי הַחֲמֵשׁ גִ'י וְאַנְשֵׁי הַקּוֹנְסְפִּירַצְיוֹת
בְּשֵׁם הַבְּרִיטִים וְהַמּוּטַצְיוֹת, 
בַּשֵּׁם פַיְזֶר וּמוֹדֶרְנָה וּמִילְיוֹנֵי הַחִסּוּנִים,
וְאַנְשֵׁי הַמָּכוֹן הַבִּיּוֹלוֹגִי, וְרִאשׁוֹנֵי הַנַּסְיָנִים

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

בְּשֵׁם הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁלֹּא מַקְשִׁיבִים לַהַנְחָיוֹת שֶׁל עַצְמָם,
בְּשֵׁם הַשּׁוֹטְרִים שֶׁנּוֹתְנִים פֹּה דּוּ"חַ אֲבָל לֹא שָׁם,
בַּשֵּׁם הַצִּבּוּר שֶׁאִבֵּד אֶת הָאֵמוּן מִזְּמַן
כְּשֶׁלַּיֶּלֶד סָגְרוּ שׁוּב אֶת הַגַּן

אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ, יֶלֶד שֶׁלִּי גָּאוֹן
שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן

טראמפ, בחירות, גבריות

0. אם לא יהיו עוד הפתעות מוזרות, בקרוב יעזוב, סוף סוף, את תפקיד נשיא ארה"ב האדם הנורא שישב שם בארבע השנים האחרונות. מעבר לפן התפקודי (קשה להגדיר את חוסר התפקוד מסביב לקורונה כמשהו אחר מפשע) זאת תהיה נשימת רווחה במימד הסימבולי. אם כי נשימת רווחה זמנית ומוגבלת. כי עדיין יותר מ-70 מיליון אמריקאים הצביעו לסוציופת נרקיסיסט גס, מיזוגן, גזען וילדותי. כי עדיין הרבה ישראלים היו גם הם מצביעים לו, אם רק יכלו. 

1. יעל שטרנהל כותבת בהארץ: "איך ניתן להסביר את סוד הקסם של טראמפ עבור גברים שחורים, למרות תמיכתו הגלויה בקבוצות מיליציה של גזענים לבנים והמסרים התקיפים שלו בעד המשטרה ונגד מחאות על אי־צדק גזעי? אחד ההסברים שעולים ביומיים האחרונים נוגע לדימוי הגברי המצ'ואיסטי של טראמפ, והאופן שבו הוא קוסם לא רק לגברים לבנים, אלא גם לגברים מקבוצות מיעוט, כולל הומוסקסואלים. בעידן שבו נדמה כי נשים מאיימות על פריבילגיות גבריות מסורתיות במסגרת סדר מגדרי חדש, טראמפ מציע חזרה אל גבריות ישנה ומנחמת. הוא שאומר ועושה כל מה שהוא רוצה, ומצליח להימלט ללא פגע מהאשמות באונס, תקיפה מינית, ותשלום דמי שתיקה לכוכבות פורנו. עבור גברים לא מעטים, מתברר, הדימוי הזה קוסם במיוחד."

2. מעניין להסתכל על טראמפ מול אובאמה בהקשר זה של דימויי גבריות. אובאמה הביא איתו רוח של גבריות מודרנית. גבריות רכה, נעימה, מכילה. הוא לא התבייש להזיל דמעות בסיטואציות מרגשות. הוא הנשיא הראשון שהצהיר על עצמו כפמיניסט. הוא דיבר על גבריות רעילה ועל הצורך לאפשר לגברים להיות יותר פתוחים ופגיעים.
טראמפ, לעומתו, הוא נער הפוסטר של גבריות רעילה. משפיל ומטריד נשים, משפיל אנשים כדי לרומם את עצמו, חסר כל אמפתיה בסיסית, והרשימה ארוכה. בהקשר זה טראמפ נראה כמו ריאקציה ישירה לתקופת אובאמה. התקוממות של גבריות רעילה ישנה, נסיון להחזיר את העולם ל"קדמותו", פחד מפני הצורך לשנות את התפיסה על מהו גבר ומהי גבריות (פחד של גברים ונשים כאחד).
אבל הריאקציה הזו הביאה לקדמת הבמה את הדימוי בצורה הקיצונית ביותר שלו, עד למקום שבו הוא הופך לקריקטורה נלעגת של גבריות. קיבלנו דמות ילדותית ונוטה לטנטרום, מרוכזת בעצמה, מברברת ולא קוהרנטית. דמותו של טראמפ חושפת, למעשה, את המקור של אותה גבריות רעילה – גבריות לא-מפותחת, אדם שלא באמת התבגר ונשאר עם עולם רגשי של ילד מפוחד וזקוק להערכה. 

3. אנחנו רחוקים עדיין מאד, כחברה, מהיכולת להתמודד עם פצע הגבריות הלא-מפותחת. טראמפ הוא סמן קיצוני, אבל חוט מקשר עובר בינו ובין הערצת מצליחנים בעלי אופי מקולקל כמו אילון מאסק וסטיב ג'ובס (דוגמאות מעולם ההייטק קרובות לליבי). אנחנו נותנים קדימות ל"הצלחה" (עסקית) וכסף על פני רגש, אמפתיה, אחריות חברתית ויחסי אנוש. אנחנו מתגמלים דורסנות ודורסים עדינות. מודל ההצלחה הזה והערצת הכוחניות נטועים כל כך עמוק בפסיכולוגיה התרבותית הגלובלית שלנו שקשה לדמיין מה יידרש כדי לעשות שינוי של אמת בדרך בה המין האנושי מנהל את עצמו.

4. עידן הקורונה (שאנחנו בתחילתו? באמצעיתו?) חושף ומדגיש את ההבדלים בין שיטות המנהיגות השונות. ארה"ב ומודל הגבריות הרעילה והלא-תפקודית שבראשה היא כמובן מקרה קיצון, אבל גם ישראל חברה גאה באותה קבוצה. במדינות שמונהגות מתוך תפיסה גברית מיושנת, כוחנית וילדותית הריקבון וההתפוררות צפים ועולים מכל עבר – חוסר בלכידות חברתית, חוסר אמון, חוסר תפקוד, כאוס וקריסה. לעומת זאת מדינה כמו ניו-זילנד, עם הנהגה נשית מכילה, קשובה, תקשורתית ואמפתית מצליחה לשמור על תפקוד, על אמון ועל אחריות חברתית בתוך משבר שהוא לפעמים חברתי ותרבותי אף יותר מרפואי.

5. גם ההבחנה הזו, בין מנהיגות "גברית" ו-"נשית" היא חלק מהבעיה. היא ממשיכה למסגר את התפיסות שלנו בתוך קטגוריות ברורות של גבריות (כוחניות, חוסר הקשבה, חוסר אמפתיה) ונשיות (הכלה, תקשורתיות, רגש). אבל בסופו של דבר ההבחנה האמיתית פה היא בין אנשים טובים לבין אנשים מחורבנים, ולא משנה מה המגדר או המין הביולוגי שלהם. ואולי זה הדבר שצריך להדגיש שוב ושוב, גם כשהם מצליחים – את אלו שהם מחורבנים. להפוך את זה למדד הראשון שאנחנו מתייחסים אליו, לפני כל דבר אחר. "הוא עשה הרבה כסף בעסקים אבל הוא אדם מחורבן". לא לעבוד אצל אנשים מחורבנים. לא לבחור אנשים מחורבנים. לא להיות אנשים מחורבנים. זה אמור להיות דבר כל כך טריוויאלי וברור. אבל הדרך לשם עוד רחוקה כל-כך.

לס-טראמפ

קו ישר מחבר בין פרופ' יורם לס ודונלד טראמפ. שני היבטים של אותה תופעה. שניהם משחקים את תפקיד הליצן התורן, זה שאינו שולט על דבריו עד תום, זה שלכאורה אומר את שאין לומר, יוצא נגד הממסד, מביא רוח חתרנית שמנפצת את השקר שלו מאמינים כולם. לכאורה, כמובן. כי שניהם, בסופו של דבר, מעלים מופע. האם הם מאמינים לעצמם? האם חשוב להם אם הדברים שהם אומרים נכונים? לא ממש. הם מאמינים בכל ליבם לתפקיד שנטלו לעצמם, מתבשמים בתשומת הלב. טראמפ הלך עם זה קצת יותר רחוק, כמובן. 

ואותו קו מחבר בין יורם לס, לדונלד טראמפ, ולכל תיאוריות הקונספירציה שזורמות במרחב. (מטראמפ הקו הזה יוצא באופן מאד מוחשי, כמו שרשרת עבה). אותו חוסר אמון (מוצדק, לפעמים) במערכות, שמביא לאובדן תפיסת מציאות, ערבוב בין עובדה, נתונים, השערות, פנטזיות וחוסר הבנה, בליל של מידע לא קוהרנטי ומציאות אפורה שמעוצב ומנותב למערכת סיפורית שלמה שבה יש טובים ורעים, שחור ולבן, כוחות השחור וכוחות האמת. העולם נהיה מורכב מדי לתפיסה ולעיכול, ואנחנו נשאבים חזרה לתוך סיפורים מיתיים שמנסים לצקת תחושת יציבות מדומיינת, מעלים על נס את מספרי הסיפורים, הליצנים התורנים, שנותנים לנו אשליה של בטחון נרטיבי בתוך ים המציאות הבלתי ניתנת לפענוח.

(אנחנו נוטים לייחס את התופעות הללו להשפעת עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, אבל נדמה לי שתופעת לס-טראמפ היא דווקא הקצנה (סופית?) של עידן הטלוויזיה, ביטול הקו הדק המפריד בין חדשות לבידור, בין פרזנטור למומחה, בין ריאליטי למציאות. רק שעכשיו כולנו מועמדים להדחה.)

תל-אביב, ימי קורונה

יפה הקורונה לתל-אביב.
העיר כאילו חזרה לגודל הטבעי לה. הרחובות שקטים ובהירים, הציפורים מצייצות. תנועת הרכבים שקולה. החניה זמינה בכל עת. הרצים רצים, הילדים מקשטים את המדרכות בציורי גיר צבעוניים. במעין ניגוד לנסיבות, העיר נראית מחויכת יותר, מוארת יותר, קלילה יותר. משהו מבקש להגיד, ככה אולי צריך. חוסר השגרה הזה מרגיש שפוי יותר מהשגרה שהיתה שם קודם. וגם זה יעבור.

—-

ולצד זה, יש הרבה קושי באויר. אנשים חנוקים, האיום הכלכלי מוחשי, עסקים קורסים, עתידים מתבטלים ומסלולי חיים עוברים אתחול. חוסר ודאות, איום קיומי, חרדה. אנשים מתחילים להתקומם. מבקשים לפרוץ את האיום. מתחילים להטיל ספק. ספק בהחלטות, ספק בנחיצות של הסגר, ספק בקורונה עצמה. ספק במחיר החיים לעומת מחיר האי-חיים. חישובי מי מת ובאיזה גיל והאם עדיף לו לחיות או שלאחרים להתפרנס. מעניינת הקלות שבה ממהרים אנשים להפחית בערך השרדותם של המבוגרים מהם.

ואיכשהו הספק הזה נשאר בגבולות המוכר. אבל אולי עדיף לשאול, מה זה אומר על המערכת הכלכלית והחברתית שאנחנו חיים בה אם אנשים מתמוטטים בגלל חודשיים של הקפאת הפעילות הכלכלית? מה זה אומר על חלוקת המשאבים, על תהליכי זרימת ההון? האם אנחנו לא אמורים לדמיין עולם שבו המדינה יכולה להסגר לתקופה מתוך סולידריות קיומית, כדי להגן על חלקים ממנה, מבלי לפגוע בחלקים אחרים? עולם שבו כולם יכולים לעצור אבל להמשיך להתקיים בכבוד ובקלות במשך חודש, חודשיים, שלושה, תנאים שבהם לאף אחד לא חסר כלום בזמן הזה גם בלי לעבוד? תנאים שמאפשרים סולידריות חברתית ולא מלחמת השרדות? האם אין מספיק משאבים, אין מספיק מזון, אין אפשרות קיום? על איזה עקרונות המערכת שלנו בנויה ואת מה הם משרתים?
השאלות המהותיות נוגעות בבסיס הקיום שלנו ומבקשות לערער את כל הסדר הקיים. ואולי כאן טמון האיום האמיתי.