על החיוב שבשלילה

פעמים רבות אני נשאל –
אז מה אתה מציע? אתה יוצא נגד החברה הקפיטליסטית, נגד המערכת הבנקאית, נגד תרבות ההמונים. אך איפה החלופה? תן הצעה פרודוקטיבית, משהו בונה, רעיון לאופציה אחרת. למה רק לבקר ולשלול? זה לא מוביל לשום מקום.

אני מהרהר לא מעט בשאלה זו.
נדמה לי כי ישנם שני כיוונים שיכולים להבהיר את החשיבות של השלילה (כמו גם את חוסר היכולת של מתן אפשרות חיובית).

א.
אחד ממושגי היסוד של הפילוסופיה ההודית הוא השחרור. פרופ’ שלמה בידרמן מסביר כי בעוד שבמערב עסוקים ב”שחרור ל…”, הרי שבהודו הדגש הוא על “שחרור מ…”. בדת ובמיסטיקה המערבית רווח הרעיון של מעבר למצב הוויתי אחר, ומודגש המקום אליו רוצים להגיע (האור שמחוץ למערה, גן העדן). בפילוסופיה ההודית, לעומת זאת, ההנחה היא כי לא ניתן להשתחרר על ידי החלפת מצב דברים אחד באחר. אפשרות השחרור טמונה ביכולתו של האדם לשנות את עצמו – להשתחרר מאישיותו ומתפיסותיו שלו לגבי הדברים. השחרור הוא ממצב קיים (סבל), ואין לדעת מה יקרה לאחריו (מצב השחרור הוא מעבר לאפשרות הידיעה).

נקודת המוצא של השחרור היא תודעתית. יש להכיר במצב הקיים, להשתחרר מכבלי האשליה, לראות מעבר למסך הערפל של המוכר והידוע. איננו יכולים לדעת לאן תוביל הדרך, אך בעצם ההכרה של הקרעים שבמציאות סביבנו מתחיל להתחולל השינוי.

ב.
הרברט מרקוזה מתאר את החברה המתועשת המודרנית כחברה “חד-ממדית”, חברה בה מורדמים המתחים המאיימים על יסודותיה ונעלמת אפשרות ההתנגדות. הקפיטליזם המודרני, דרך הקדמה, הטכנולוגיה והשפע שהוא מביא, מציב את עצמו כמבנה החברתי הטבעי וההכרחי. כל נסיון לערער עליו נתפס כלא רציונאלי או כמוקצה תרבותית (“קומוניזם!”). זהו מצב של “טוטליטריות-דמוקרטית”. הגבול בין הפרטי והציבורי מטשטש, האנשים מאמצים את ערכי הממסד כחלק מעצמם (מוצרי הצריכה הופכים לאופן בו אנו מגדירים את עצמנו. חברת הצריכה נהיית הדרך היחידה להתקיים).

הקפיטליזם הצרכני מטמיע לתוכו את נסיונות ההתנגדות והורג אותם ברכות (היפים הופכים ליאפים, ל.ס.ד הופך לקוק, התעוררות הופכת לניו-אייג’). המכונה מעכלת את השוליים החתרניים ומשלשלת אותם חזרה למרכז. resistance is futile.

א+ב.
קשה, ואולי בלתי אפשרי, להציב אלטרנטיבה למצב הקיים. לא ניתן לתכנן ולהנדס מערכת חברתית חלופית. ראשית אנו צריכים לחזור למצב של התפתחות. למצב דיאלקטי של תסיסה חברתית ותרבותית שתנביט מתוכה באופן אורגני את השלב הבא. לא ניתן לדעת מה יהיה שלב זה. כל שבאפשרותנו לעשות הוא להצביע על הקרעים שסביבנו. לאמן את התודעה לראות את הסדקים, לתת להם לגדול ולגדול עד שיבלעו את שרידי האשליה. ומתוך הריק אולי יצמח משהו חדש.

5 תגובות בנושא “על החיוב שבשלילה”

  1. א. יתר על כן, בפילוסופיית ההארה ה"מזרחית" מדגישים גם שאחד ממאפייני המצב ה"אחר", הטרנסצנדנטלי, הוא שאי אפשר לתאר אותו על דרך החיוב. לא במילים, בכל אופן.

    אצל הבודהיסטים מדובר בכלל במצב של "אין", וגם אצל הפוזיטיביסטים מדובר על ברהמן כמשהו שאין לו תכונות, משהו שנמצא בממד אחר לגמרי מזה של עולם התופעות.

    וכל מי שמתעקש לתאר את זה בכל זאת מסתבך מהר מאוד בפרדוקסים, שהם עצמם חלק מהעניין… לך תציב ככה אלטרנטיבה קוהרנטית לדמגוגיה של ההגמוניה.

    ב. בהמשך ישיר: אחד ממנגנוני ההתגוננות של ההגמוניה הוא להדיר לשוליים ה"הזויים" כל מה שאי אפשר לאלף לכדי קוצי-מוצי בורגני שמלטף את האגו. תרבות ה"אנרגיות החיוביות" הופכת לכלי ציני לעיקור והשתקת ביקורת. אם אתה לא מוכן להפוך את ההתעוררות לבדיחה (ע"ע יוסף מהאח הגדול), יהפכו אותך לבדיחה עד שתהפוך למוקצה מחמת מיאוס (ע"ע עדנה מהאח הגדול, נניח).

    1. א. זו נקודה חשובה. הדמגוגיה של ההגמוניה מצטיינת בפשטות (פשטנות). התודעה המשתחררת מתחילה לראות את המורכבות והפרדוקסליות. יש כאן פער תקשורתי עצום, ועמדת נחיתות בסיסית למול המסרים הישירים והברורים של ההגמוניה.

      ב. אני שמח לציין שהרפרנסים לאח הגדול עברו מעל לראשי.

  2. התשובה שלי היא בדרך כלל שאם משהו לא עובד, ועקרונית גם לא יכול לעבוד, אין סיבה להמשיך בו גם אם כרגע אתה לא רואה חלופה.

    ובפירוש: גם _אתה_ לא רואה חלופה, אחרים יכולים לראות. וגם אם אף-אחד לא רואה חלופה, זה לא אומר שאין. צריך לחפש.

  3. …מה שמזכיר לי עוד משהו, שלמדתי על עצמי ונכון אולי גם לאנושות: עצם מהותה של "הדרך" "שלנו" היא שהיא לא דוגמטית, לא מוכתבת מראש, נענית לשינויים ומקדשת את האמצעים לא פחות מאשר את המטרה (העמומה כאמור).

    בתנאים כאלה, לך תכתוב מצע.
    (סלוגנים דווקא לא חסרים, אבל למכונה אין בעיה להפוך אותם לטי$שרטים)

    …אה, הנה מניפסט שמישהו בכל זאת כתב:
    http://tarnac9.wordpress.com/texts/the-coming-insurrection

  4. אני לא כל כך מבין בפילוסופיה (מערבית או מזרחית) אבל השיטה הנאיבית שלי (ואני מטיף אותה גם לאחרים) היא פשוט צמצום הצריכה.
    לוותר על גחמות טרנדיות ומה שבכל זאת קונים לקנות באיכות גבוהה יותר (יותר יקר) אבל מחזיק מעמד לאורך זמן.
    יש בזה גם משהו כמעט חתרני (טוב, מילה קצת גדולה. אני מודה).
    זה פשוט, זה נאיבי וזה עובד.

להגיב על אורן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *