דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

פנים וחוץ

בין מגוון הכיוונים השונים שאני מזגזג ביניהם בחוסר החלטיות, אני מעורב בצורה כזו או אחרת גם בעולם המכונה “רוחני” או ניו-אייג’. פינה חמה בלב אני שומר לאשרם במדבר, מקום של אירוח, סדנאות, והרבה מדבר ושקט. הרבה חברים וחוויות טובות נקשרו במקום זה לאורך השנים. אבל בניוזלטר האחרון של האשרם היה קטע קטן שצרם לי (ההדגשות שלי) –

ספינות מתנפצות על חומות עזה, בורסות נופלות, הנפט מציף את הים- כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו? מה מהעולם החיצון הזה, המוקרן ממסך, באמת יכול להשפיע עלינו?
כשהמדיטציה קורה, כל זה נעלם. לשניה, לדקה, לשעה, ההוויה כולה מתרכזת, מזדככת, משילה מעליה את קליפות האישיות והחיצוניות, המבט מופנה פנימה להווה אינסופי של אושר. זה מה שקורה, מי שטעם יודע. בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה חוזרים ומתרגלים. השיטות רבות, הדרכים רבות. אשרם במדבר מזמין לבוא ולתרגל ביחד, להיות שותפים לחוויה הגלובלית. כל כך פשוט, ועם זאת, קשה ומסובך לעקור מהמיינד את ההרגלים וההיקשרויות. המיינד תמיד מחזיר אותנו למצוקות הקיום החומרי. צריך לפעמים להגיד לו "עצור, תן שקט" ומתוך השקט הזה צומחת יצירתיות, צומחת אהבה, צומח אותו האושר שאינו תלוי בדבר.
אנחנו מזמינים למדוט. אתם גם מוזמנים לקחת את המדיטציה חזרה הביתה.

קטע קצר זה מייצג בצורה נאמנה למדי את התפיסה הרווחת בעולם הניו-אייג’ הישראלי (עד כמה שניתן להכליל את הזרמים השונים שמרכיבים אותו) – וגם את הבעיתיות שבתפיסה זו.

עיקרי הדברים רגילים למדי. המדיטציה מקרבת אותנו להוויה הפנימית, זו דרך להשתיק את המיינד (השכל, המחשבה, התבניות שלנו) כדי להגיע לנוכחות מתבוננת ושקטה ומאושרת. אבל משפט הפתיחה חושף את הנקודה הכאובה של הניו-אייג’.

ספינות מתנפצות… הבורסה נופלת… אבל כל זה קורה בחוץ, על מסך. החיים ה”אמיתיים” הם אשליה. מה שמחוץ לנו הוא רק סוג של סרט. והנה באה הנקודה הכאובה. “כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו?”.

ההתכנסות פנימה וההתייחסות לעולם כאל אשליה מביאה לעיתים קרובות מדי לכך שהדברים האלה באמת כבר לא נוגעים בנו. זה מתבטא בנטיה של אנשים מהעולם ה”רוחני” לסלוד מעיסוק באקטואליה ובמה שקורה מסביב. זה נראה גם בטרמינולוגיה הרווחת – העולם שבחוץ הוא ה”בבילון” או ה”מטריקס” – מערכת דורסנית ושקרית שיש לברוח ממנה. כל מה שמעבר לשיח החוויה הפנימית מגורש החוצה והופך ללא לגיטימי כמעט.

הפנית הגב לעולם ולבעיותיו היא כמובן אינה הדרך היחידה לקיים אורח חיים מודע ורוחני. אנו יכולים לבקש את ההארה כדי לעזור לכל היצורים החיים האחרים, כמו שמבקש הבודהיסאטווה. ובאופן מוחשי יותר, אפשר לשלב מדיטציה ואקטיביזם חברתי. אבל אלו זרמים שוליים יחסית. הניו-אייג’ הישראלי בוחר ברובו להתבצר בתוך עצמו.

חלק מהאשמה לכך טמונה מן הסתם במציאות הישראלית עצמה – מציאות קשה, אלימה, מתישה, מייסרת. אולם יש כאן בעיקר עקיבה אחר הקשר שכבר דובר עליו רבות בין הניו-אייג’ לקפיטליזם.

בהמשך לקפיטליזם, גם הניו-אייג’ המודרני מדגיש את האינדווידואל ובמקביל מפרק את הסולידאריות החברתית. האחריות להארה – האחריות לחיים מאושרים – הופכת להיות בידי היחיד בלבד. אם רק ירצה, יתרגל, ישקיט את המיינד, יוכל להגיע להארה. מי שחי באשליה, מי שנשאר במטריקס – הרי זו בחירתו ואשמתו הוא. כל אחד להארתו שלו. כל אחד הוא אור קטן, אבל אור שמאיר רק את עצמו.

ראוי להדגיש עם זאת, כי לרוב אין מדובר באגואיזם גרידא. רוב האנשים בעולם הניו-אייג’ (לפחות אלה שאני מכיר) אכן מאמינים שדרך העבודה העצמית שלהם הם משפיעים על סביבתם הקרובה, וכך משנים את העולם. ויש בכך הרבה אמת. אבל ההסתגרות מפני העולם גורמת לכך שהסביבה הקרובה והמושפעת נהיית מצומצמת ואחידה. ההתרחקות מאקטואליה וממה שקורה בחוץ מקטינה את מרחב ההסתכלות, את ראיית העולם ואת יחסי הגומלין מול החוץ.

הדבר מזכיר במקצת את השכונות הסגורות בפרברים האמריקאיים או את הישובים הקהילתיים בצפון. יש כאן כוונה להציב אלטרנטיבה לאורח החיים המקובל ולהקים קהילה מגובשת ותומכת. אך בפועל נוצרת קהילה סגורה שמתרחקת מהעולם ומדירה את מי שאינו חלק ממנה (או דובר בשפתה), ובכך למעשה משמרת את המצב הקיים.

בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות אלטרנטיבה אמיתית, ומסכים לתפקד בתור מגרש משחקים מבודד שמהווה פסק זמן שולי בלבד. כשהדברים אינם נוגעים אין אפשרות לשינוי. המטריקס האמיתי לפעמים נמצא דווקא בפנים.

או כמו ששחר תמצת בצורה מופתית (בימים בהם עוד צייץ): “גם אם השלום מתחיל בתוכך עדיף שיגמור בחוץ”.

18 תגובות ל“פנים וחוץ”

  • תגובה מאת אלי
    תאריך 09/06/2010 01:30

    אני חושב שכמעט בכל הדתות או התנועות הרוחניות במהלך ההיסטוריה אפשר למצוא את שתי האסכולות שאתה מתאר כאן, כלומר האסכולה שטוענת שרוחניות חייבת להיות מנותקת מהעולם הפיזי והאסכולה שטוענת שרוחניות צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהעולם הפיזי. אפשר למשל למצוא את האסכולות האלה ביהדות של בית שני בכת מדבר יהודה שניסתה להיות פרושה ומנותקת מהעולם הפיזי וביהדות הפרושית שדגלה בחיי דת שמהווים חלק טבעי מהחיים הרגילים והנורמלים.

    בסופו של דבר אפשר לתת הסבר תיאולוגי או הצדקה פילוסופית לכל אחת מהאסכולות האלו. למרות זאת אני חושב שהסיבה שרוב הישראלים היום בתנועת הניו אייג' (וכמו שאתה אומר, עד כמה שאפשר להכליל את התופעה הזאת) משתייכים דווקא לגישה שרואה את הרוחניות כמשהו שמנוגד לחיים הנורמליים היא שחלק גדול מהאנשים האלה מלכתחילה בחרו בניו אייג' לא דווקא מתוך מחויבות ריליגיוזית עמוקה, אלא יותר בתור סוג של מפלט ואסקפיזם.

    אני כמובן לא רוצה לבצע כאן הכללה גסה ולטעון שכל הרוחניקים הם כאלה (אני יודע שיש לא מעט אנשים שהם בהחלט לא כאלה), אבל נראה לי שבמציאות של היום חלק גדול מהאנשים שקשורים בצורה זו או אחרת לניו אייג' מחפשים בעיקר מפלט ובריחה מהחיים האמיתיים (קרי: "המטריקס") ולא דווקא מחויבות דתית או רוחנית.

    לכן זה די מובן מדוע הם יבחרו לראות את כל מה שמתרחש בעולם הרגיל בתור "מטריקס" שרק מסיח את הדעת מהעבודה הרוחנית שלהם ולא כמו משהו שדורש את ההתייחסות הישירה שלהם. ברור גם שהם יאמינו שבאופן עקיף יש לפעילות הרוחנית שלהם השפעה מלאה על העולם הרגיל, כי הרי מה יותר נוח מלהאמין בזה שעל ידי שאתה עושה מדיטציה אתה הופך את העולם למקום טוב יותר בלי לעשות שום דבר חוץ זה? (לדעתי אגב האמונה הזאת היא אולי לא אגואיסטית אבל בהחלט נרקיסיסטית)

  • תגובה מאת מרמיט
    תאריך 09/06/2010 01:52

    איזה חרתא ברטא.

    "המבט מופנה פנימה להווה אינסופי של אושר." עלק.
    אם כשאתה מפנה את המבט פנימה אתה רואה רק אושר, אתה כמו זאפוד ביבלברוקס שתחמן את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית.

    מה קרה לאמת הראשונה של הבודהה בדרך? "הקיום הוא סבל", וכאלה?
    מי שחושב שהוא הצליח לברוח מהמטריקס ולהשאיר את כל האחרים בפנים, יגלה במוקדם או במאוחר שהבדיחה על חשבונו, שהוא עדיין נשלט על ידי התניות.

    “כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו?”

    הכל. כמו רשת של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של כל האחרים.

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 09/06/2010 15:33

    אלי, לגבי התנועה מעלה למול מטה בתנועות רוחניות, דווקא בניו-אייג' יש דו-כיווניות למול החומר. מצד אחד יש סוג של ניתוק מהחומר, אבל מצד שני (שוב, כתוצאה מהפנמת הקפיטליזם) יש שימוש בשפה הניו-אייג'ית למען החומר. סטייל "הסוד" לסוגיו. ה"רוחניות" כעזר להשגת שגשוג כלכלי. שלא לדבר על הניו-אייג' כסופרמרקט של חוויות, שהוא עניין צרכני לחלוטין. הדואליות של התנועה הזו די מרתקת.
    אני מסכים שספציפית בישראל יש אלמנט חזק מאד של אסקפיזם. רק נראה לי שהאסקפיזם הזה מוצא גב מאד חזק בערכים הקפיטליסטיים של הניו-אייג'. הוא מאפשר את האסקפיזם ונותן לו תירוץ מאד משכנע.

    מרמיט, לגמרי. אבל במקביל גם הרגשתי לא נוח לכתוב את הפוסט הזה כי הרי בהקשר אחר הדברים האלה יכולים להיות מאד נוגעים ומאד מרגשים. זאת הבעיה בכל סוג של דיבור רוחני שקצת מוצא מהקשרו. המילים מהר מאד הופכות לבנאליות ומטופשות. אתה חייב להיות בקונטקסט של החוויה כדי לקבל את המשמעות, ומאד חששתי שאני עושה פה עוול לדברים.

  • תגובה מאת מרמיט
    תאריך 09/06/2010 17:22

    כן, אני מכיר מניסיון אישי מר את הנטייה של "הדברים האלה" להיראות קלישאתיים וחלולים כשמנסים לנסח אותם במילים, גם כשלא מוציאים מההקשר.

    ועם זאת, הטקסט הספציפי הזה מתבסס לעניות דעתי על שרלטנות, בדיוק אותה שרלטנות שמבטיחה ש"השלום יתחיל בתוכי" אחרי סדנת סופשבוע.

    קודם כל, "מי שטעם יודע" שמדיטציה מעלה הרבה דברים חוץ מאושר אינסופי. החל מכאב רגליים וכלה בהתמוטטות עצבים, עם הרבה גוונים של סבל באמצע.

    בקריאה חומלת יותר, אפשר אולי לראות בפסקת הפתיחה שציטטת ניסיון מגושם לכרוך את מעלות המדיטציה במוראות המציאות. ועדיין, "האושר שאינו תלוי בדבר" הוא אחיזת עיניים. החוק הראשון של קארמה הוא שהכל תלוי, הכל קשור. מה שהם לא מספרים (ואולי גם לא מלמדים, או לא מבינים) הוא שמדיטציה מעמתת את המודט עם הרבה סבל – הסבל האישי, והסבל הגלובלי, שכרוכים זה בזה כאמור. הם מוכרים מדיטציה כמשכך כאבים.

    • תגובה מאת מרגוליס
      תאריך 09/06/2010 23:07

      אני משתדל לא להיות ביקורתי מדי בגלל שאני מכיר את המקום ואנשיו ויודע שכוונותיהם טובות.
      בגלל זה אני לא חושב ששרלטנות זו מילה מתאימה. אם כבר אולי זו הבנאליות של הניו-אייג'.

      עכשיו, זה לא שהכל פרחים ופרפרים. כשאתה נכנס לאחד התהליכים שמתארחים שם זו לעיתים קרובות צלילה עמוקה למקומות החשוכים, לפני שקצת מתאפשר להרים את הראש בשביל לנשום. יש הרבה התקלות עם הסבל (האישי, פחות עם הקולקטיבי).

      אבל סבל לא מוכר. והטקסט הזה הוא ניוזלטר, סוג של מקדם מכירות. ואולי זו הבעיה (וגם זה כבר דיון ישן). ברגע שאתה מנסה למכור, ממצב את מה שאתה עושה בתור שרות או מוצר, מנסה לפנות להמונים, אתה חייב לרדד את המסרים שאתה מעביר (ובמידה מסויימת חייב לרדד את עצמך). ופה הניו-אייג' הקפיטליסטי הופך להשתקפות שטוחה של ההכרה האמיתית.

      ומצד שני – יש את הטענה שגם אם זה רדוד, עדיין עדיף שמסרים כאלה יעברו להמונים ושאנשים יחשפו אפילו לנגיעה קטנה של העולם הזה, שתוכל אולי לפתוח אצלם משהו. זה טיעון די נפוץ, ואני לא בטוח שהוא לא נכון.

  • תגובה מאת נתאי
    תאריך 10/06/2010 00:27

    אשראם במדבר הוא מקום של חסידיו של אושו, הגורו עם המרצדסים שהקים בפונה אשראם סגור שבו חרמנים מכל העולם יכולים להתנסות בטנטרה בתשלום לא סמלי בכלל.

    רוחניות פירושה חיבור יותר חזק לעולם החיצוני ולא ניתוק ממנו. הרחבת המבט ולא ערפולו. לעיתים אתה מתכנס בתוך עצמך לתקופות (אפילו עד עשר שנים, במסורות מסויימות) אך רק כדי לצאת לעולם עם השפעה טהורה יותר. היא גם מלווה ביסורים קשים כפי שסבלו גנדי, הבודהה בתקופות מסוימות, יוגננדה, ישו, משה רבנו

    • תגובה מאת מרגוליס
      תאריך 10/06/2010 12:21

      בתור סניאס של אושו (גם אם לא ממש פעיל), הרשה לי לחלוק עליך ולציין שאין לך מושג על מה אתה מדבר.

      אני מסכים, לפחות בהשקפתי הנוכחית, לגבי החיבור לעולם. אבל האם באמת אפשר להגיד ש"זו רוחניות"? הרי יש מסורות רוחניות ותיקות לכאן ולכאן. יש את הזרמים המתנזרים ויש את הזרמים המעורבים. נדמה לי שנדונו לנצח להתנדנד בין הקטבים.

  • תגובה מאת נתאי
    תאריך 10/06/2010 22:20

    הוא חי חיי פאר והחזיק אוסף של 97 מכוניות רולס רויס, אך דרש מנאמניו לעבוד ללא תשלום שבעה ימים בשבוע, שתים עשרה שעות מדי יום, בבניית מרכזו באורגון בארצות הברית. כדי לשבש מערכת בחירות מקומית שאיימה על האינטרסים שלו, אנשיו הרעילו אוכל במסעדות וגרמו הרעלת מזון המונית.‏ (מתוך וויקיפדיה, הערך על אושו) http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%95

    לגבי מסורות רוחניות, אני מניח שאתה צודק. אפשר למקד את זה יותר בעזרת הדיון בין גבי ניצן (ראיתי אותו שם כשהייתי באשראם במדבר) לבין גדי טאוב ושלי יחימוביץ' – כאן : http://tal.wolfson.co.il/badolina.htm

  • תגובה מאת נתאי
    תאריך 10/06/2010 22:34

    חוצמזה, פוסט מעניין מאד. תודה!

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 11/06/2010 12:35

    אל תאמין לכל מה שכתוב בויקיפדיה. אני ממש לא מתכוון להכנס פה לויכוחי אושו, זה כבר ממש פאסה, רק אציין שהמציאות הרבה יותר מורכבת מכותרות בעיתון, שיש הרבה דיווחים שונים מאד על מה היה שם פעם, ושמה שהיה אז הוא לא מה שיש היום.
    אגב, בגלל שאני מכיר מקרוב את הפער בין התדמית לבין המציאות שעולה כל פעם שמיהו שומע "אושו", אני מאד מאד נזהר כשאני נתקל בקטילות או דה-לגיטימציה של זרמים אחרים (המילה "כת" נזרקת לאויר מהר מדי בארץ).

    ולגבי הגבי מול הגדי, לפחות מהבחינה הפרסונאלית ברור לי באיזה צד אני.

    ותודה 🙂

  • תגובה מאת Brad
    תאריך 11/06/2010 16:38

    זו הסיבה מדוע החיבור בין אנשי הון ותנועות ניו-אייג' הוא זיווג made in heaven. הניו-אייג' מייצר א-פוליטיזציה של העולם ובכך הופך את האי-שיוויון בחברה ואי הצדק ל"תופעת טבע". בעולם ניו-אייג'י אנשים לא שואלים האם אפשר לחיות בחברה אחרת, כלכלה אחרת ואילו אינטרסים משרתים "חוקי החברה" שאנו מצייתים להם.

    מאוד נוח לקפיטליסטים הצוברים הון וכוח במינימום התנגדות מה"עם", נעים לניו-אייג'ים שאינם צריכים לטרוד את נפשם הרוחנית באקטואליה יומיומית גשמית ומזוהמת – רק הדפוקים נשארים דפוקים.

    • תגובה מאת מרגוליס
      תאריך 11/06/2010 20:15

      זה לא לגמרי מדויק שבעולם ניו-אייג'י לא מטילים ספק בחברה. יש דווקא עניין לא קטן בלנסות ולהקים "חברה אחרת". זה חלק מההבחנה של ה"בבילון". רק שהנסיון הזה הוא התבדלותי. כלומר נסיון ליצור איזו אוטופיה מקומית תוך התנתקות מהחברה, במקום לפעול מבפנים. (לא שאין מקום לנסיונות כאלה, אבל אני ספקן לגבי יכולת השינוי האמיתית שלהם).

      כמו כל דבר כמעט שקשור ברוח, יש סוג של פרדוקס בקיום מודע. מצד אחד אתה לא יכול שלא להיות פוליטי כשאתה מבין, כמו שמרמיט אמר, שהכל רשת של יהלומים שמשתקפים זה בזה.
      מצד שני יש גם את הראיה שהכל הוא גם סוג של אשליה, סוג של משחק. זאת לא עמדה א-פוליטית, יותר עמדה של מעבר לפוליטי. ראיה של האיחוד של הניגודים שלא מאפשרת לך להיות לחלוטין רק בצד אחד.
      וזה כל הזמן איזון של להחזיק את שני הצדדים. לא לברוח לא מכאן ולא מכאן.

      החיבור שאתה מדבר עליו להון, הא-פוליטיות הזו, מגיעה לדעתי ממה שקראתי לו קודם הבנאליות של הניו-אייג'. מהיותו מוצר שנמכר להמונים. ברגע שאתה מרדד את התודעה לסיסמאות ניו-אייג' שיווקיות אתה מאבד את הקונטקסט, את העומק, את הפרדוקסליות (שאף פעם לא מוכרת טוב), ונשאר עם הקלישאה. והקלישאה הזו (הכל אשליה, השלום מתחיל מבפנים וכו') באמת הופכת מהר מאד ל-א-פוליטיות שמשמשת כסומה להמונים, או לחילופין לחותם כשרות רוחני-עאלק לבן-דובים למיניהם.

      • תגובה מאת נתאי
        תאריך 11/06/2010 21:23

        הבעיה עם האוטופיה הניו אייג'ית היא שהיא בדרך כלל כוללת אנשים צעירים, בריאים, בלי התחייבויות מידיות. בתנאים כאלה קל מאד להיות מואר.
        אבל כשאתה חוזר הביתה, אמא שלך מתקשרת וחופרת לך בשכל, והבן האמצעי בוכה שהרביצו לו בבית הספר, והתינוקת מחרבנת על השטיח, זה טיפה יותר קשה לשמור על ההארה שהשגת.כך שלא ברור מה מכל זה בר קיימא בסופו של דבר.

  • תגובה מאת נתאי
    תאריך 11/06/2010 17:23

    גם אני מתעב את גדי טאוב ומה שעובר עליו לאחרונה, אבל המאמר הזה מעניין, וגם מה ששלי כותבת.

  • תגובה מאת נתאי
    תאריך 11/06/2010 17:47

    האמת שעכשיו נזכרתי שפעם קראתי ספר על חסידי אושו – יכול להיות שקראו לו "החיים כבצל"?

    • תגובה מאת מרגוליס
      תאריך 11/06/2010 19:28

      כן, זה ספר של אורי לוטן. הוא אחד מהאחראים העיקריים לתדמית שיש לאושו בארץ. סיפור מעניין בפני עצמו.

  • פינג מאת סוכן זוטר, מקסימום לבלר » איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת?
    תאריך 27/06/2010 13:42

    […] בשלב מסוים, הצהיר חברי היקר שכל משחקי הקארמה האלה לא נוגעים לו, והוא בכלל א-פוליטי. "אה, כן?" אמרתי לו, "אבל את […]

  • פינג מאת הדייג – המלצות קריאה לסוף השבוע
    תאריך 10/04/2011 08:58

    […] בבלוג "לא רואה בעיניים": הניו-אייג’ הישראלי בוחר ברובו להתבצר בתוך עצמו. טור מאוד […]

תגובה