לא רואה בעיניים

סססאמק! אני מסנן בעצבנות. השכנה הזקנה מלמטה שוב הפעילה את הרדיו שלה. ועוד על רשת ב'. הדיבורים עולים מדירתה, מזדחלים בתוך הקירות. ממלאים את החללים הריקים שבין הבלוקים הישנים, מנצלים כל מרווח פנוי כדי להתפשט ולהסתנן פנימה. הם מקיפים אותי, קופצים מתוך הקירות, מפירים את השקט שהיה כאן עד לא מזמן. אני מרגיש אותם פולשים לתוכי – אין לאן להימלט – הדירה כולה מוקפת – כל חדר מותקף על-ידי האיש הקטן מהרדיו עם הקול המעצבן.

וכשהיא סוף סוף מכבה – מתחילים הגרמנים מהבניין ממול. עם מערכת הקולנוע הביתי האימתנית שלהם והבת חובבת הקריוקי והשירים המאוסים. אין לאן לברוח. אני מסתובב מחדר לחדר אך הרעש ממשיך לרדוף אחרי. סוגר את כל החלונות והוא ממשיך לפרוץ פנימה דרכם, צוחק עלי בזדוניות. ועכשיו גם אין לי אויר. אני כמעט נחנק, רוצה לשבור את הקירות ולרוץ הרחק לתוך השממה שם אף קול מלבד הרוח לא יפלוש לתוך אוזניי.

שתישרף העיר המזדיינת הזאת.

 [תמונה – Coso Blues]

ברוכים הבאים למשפחה החדשה שלכם!
מה זאת אומרת איזו משפחה? אנחנו כולנו חלק ממשפחה אחת גדולה – משפחת העבדים הסלולאריים!

ומה משפחות אוהבות לעשות יחד? פיקניק! וזה בדוק. ערכנו סקר. אז כדי להוכיח שאנחנו משפחה, נעשה יחד פיקניק. ולא סתם פיקניק! הפיקניק של המדינה! הפיקניק של המשפחה הגדולה בישראל!

ואיפה משפחות אוהבות לעשות פיקניק? בפארק הירקון! אנחנו נראה לכם למי יש פה הכי גדול. נסגור את כל הפארק, נשתלט עליו, בדיוק בחלק העירוני שלו, איפה שזה הכי מפריע, ככה שכולם יראו מי פה החזק. נעשה פיקניק משפחתי, אינטימי, בחיק עשרות אלפי בני משפחה קרובים בלבד, נרים איזו במה או שתיים שכולם ישמעו שאנחנו פה באזור. הסופרנוס? קטנים עלינו. בוא, הצטרף למשפחה!

—————————–

אז תודה לך עיריית תל-אביב. תודה על עוד מקרה של הפקרת המרחב הציבורי לטובת בעלי הממון. תודה על עוד פגיעה בחיי התושבים בעבור חופן דולצ’ים (לסגור את כל הרחובות המובילים לפארק ביום שישי? למה לא!).

כן, זאת עיריית תל-אביב ברשות חולדאי. עירייה שמתנכלת להתארגנויות מקומיות אבל מלקקת את ישבנם של העשירים. עירייה שהפסיקה להיות “ועד הבית” והתחילה לחשוב שהיא “בעל הבית”.

החלק העצוב באמת בכל הסיפור הוא שמן הסתם ה”פיקניק” הביזיוני הזה באמת יהיה עמוס באנשים. במקום להחרים ארוע כל כך כוחני ומגעיל, אנשים משתפים פעולה. הם קונים את הרעל הפרסומאי שמטפטפים להם באזניים. לא רק שהם מצטרפים בשמחה ל”משפחה” המתעללת הגדולה בישראל, הם גם מתכופפים מרצון ומפשקים את האחוריים.

(עדכון: מסתבר שיש גם כאלה שלא רק מדברים כמוני אלא גם עושים).

אילת הופכת בעקביות ובהתמדה לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה פנינת טבע וחוף נושאת עיניה ללאס-וגאס, מתנכרת לכל מה שטוב בה ומתאמצת להדגים כיצד רומסים מרחבים ציבוריים לטובת אינטרסים פרטיים של בעלי ממון. זה קורה בגדול על קו החוף שהולך ונעלם לטובת מלונות יוקרה; זה קורה בקטן בהפיכת הרחוב לקמפיין פירסומי.

מתוך הבלוג של משרד הפרסום שלמור אבנון עמיחי:

מדובר בפרויקט שאפתני ומיוחד של חברת טמבור בשיתוף מלא עם עיריית אילת אשר אישרה למשך חודש אחד כחלק מחודש הצבע של ישראל, לאפשר חניה חינם לאורך כל רחוב הים המקביל לרצועת המלונות הארוכה של אילת. ההכנות הקדחתניות בשטח החלו כמה ימים מוקדם יותר וכללו ניקוי אבני השפה בלחץ אוויר, שטיפה שלהם וצביעה בצבעים מיוחדים.
ההשקה החגיגית של הפרויקט נערכה ביום חמישי אחר הצהריים בטקס גדול במעמד ראש עיריית אילת מר' מאיר יצחק הלוי אשר השיק את הפרויקט ביחד עם מנכ"ל טמבור בגזירת סרט צבעוני למול קהל של מוזמנים גאים ומחפשי חניה מאושרים.

עכשיו, תשלום על חניה ברחוב אמנם מעשיר את קופת העיריה, אך ההצדקה לו היא הנסיון לווסת את הדרישה למשאב מוגבל (מקומות החניה). אז מה אנחנו למדים כאן? שבאילת, כנראה, אין באמת בעיה של חניה. אפשר לתת לתושבים לחנות בחינם למשך חודש לאורך כל רחוב הים, רק צריך מישהו שיכסה את הירידה בהכנסות. או לחילופין, שיש באילת בעיית חניה, אבל לעיריה לא ממש אכפת ממנה. מה שחשוב זה מאיפה יכנס הכסף. (כן כן, אילת לא המציאה כלום. גם תל- אביב לא טומנת ידה בצלחת בהפקעת מרחבים ציבוריים לטובת תאגידים. זה לא אומר שאי אפשר לרדת על עיר אחרת לשם שינוי).

אבל למה לעצור כאן? יש כל כך הרבה קמפיינים נוספים שאפשר להריץ. למשל, למשך שבועיים התושבים יקבלו מים בחינם, והמים יצבעו בצבעה של חברת הסלולר הנבחרת! או שבגני הילדים העירוניים ינתן חודש לימודים חינם, והילדים ישירו כל בוקר ג’ינגל של חברה לביטוח ישיר! אנשי הפרסום באקסטזה! האפשרויות… האפשרויות… השמיים הם הגבול! (אה, שמיים – נפזר עננים בצורה של סמל הבנק ונוריד גשם צבעוני באוגוסט שיסמל גם איך אנחנו משתינים על כולם בקשת! וככה גם נקדם את הפיכת אילת ללונדון).

“איך אתם מסוגלים לחיות עם כל הרעש הזה? והאויר המפויח, ולחפש חניה, והצפיפות, והדירות הקטנות?”.

הויכוח בין עכבר הכפר לעכבר העיר לא נגמר לעולם.

“אצלנו שקט. וירוק. ויש אויר. ולילד יש מקום לשחק”.

עכשיו לך תסביר להם שהם לוקים בתודעה פרברית כוזבת (לכו לקרוא את הפוסט הזה בבלוג הרחובות של ג’יין).

 פרבר. ירוק? (התמונה ע”י Telstar Logistics).

לא שבעיר הכל מושלם, כן? יש רעש. והאויר מפויח. והחניה זוועה. וצפוף. והדירות קטנות. אבל יש משהו שבגללו בכל זאת אנחנו מוכנים להשאר כאן.

חיים.

הם מקיפים אותך מכל עבר. אנשים הולכים ויוצאים וחוזרים, עובדים, מבלים, מסתובבים עם ילדים, שותים קפה, בוהים על ספסל, ממהרים לפגישה, מטווסים בשדירה. ערב רב ומגוון של אנשים, טיפוסים ותתי-טיפוסים. חיים רוחשים בכל מקום, העיר טעונה בזרם חשמלי של בני-אדם.

אתם רוצים לחיות בטבע? זה הטבע!

“הפרבר הישראלי מתאים ונוח למי שויתר על עלומיו” כתב בועז כהן בפוסט הקלאסי שלו גני ייאוש. “מי שמאמץ כתפיסת עולם את הגישה ש’מה היה – היה’, ומשלים עם העובדה שמעכשיו ואילך חייו נמצאים במורד”.

אבל יותר מזה. הפרבר הוא הביטוי המרחבי של האגואיזם הקפיטליסטי.

הפרבר – על בתיו הפרטיים, הרחובות הרחבים, המכוניות ההכרחיות. הפנטזיה האמריקאית האולטימטיבית, הובאה אליכם בחסות יצרני הרכב וקבלני הכבישים. בואו נתרחק, נתבודד, נתפרד, נתפרק. בואו נישן וננהג, ננהג ונישן.

ירוק בתחת שלי.

אנחנו מבינים כבר שהחיים העירוניים פוגעים פחות בסביבה מאשר חיי הפרברים. ריכוז התשתיות מאפשר קיום חסכוני וירוק יותר. אם אחוז קטן מהאנשים שחיים בעיר היה מחליט פתאום שהגיע הזמן לבית עם גינה בפרברים, מזמן היו נעלמים כל השטחים הפתוחים שעוד נשארו איכשהו.

חבריי הכפריים, הירוק שלכם מתאפשר בזכותנו. הירוק שלכם הוא רק שלכם. האפור שלנו הוא הירוק של כולם.

וחוץ מזה, אצלנו יותר מגניב.

כמו בכל שנה, העיר מתעטפת בשקט. וליום אחד אנחנו זוכים בהצצה אל מה העיר היתה יכולה להיות. מה העיר היתה צריכה להיות.

נדמה כי השפיות חוזרת פתאום אל העיר. האויר נהיה נינוח הרבה יותר. (שלא לדבר על נקי). נעלמת תחושת הבהילות שמלווה את החיים העירוניים ללא הרף. אנשים יוצאים לרחוב. מתהלכים. מסתובבים. מסתכלים זה בזה. אנשים נמצאים בעיר ונהנים ממנה. העיר הופכת ליום אחד לעיר של אנשים, לעיר עבור אנשים.

הרעה החולה, אני מבין משנה לשנה, היא המכונית. ולא שאיני מכיר ביתרונות שהיא מספקת, ולא שאין ברשותי אחת כזו. אבל השינוי הפיזי ממש שמתחולל ברחשי העיר בעת העדרותה, ולו ליום אחד בלבד, מלמד על הצל העצום שהיא מטילה על חיינו.

האדם במכונית אינו אדם עוד. הוא הופך למכונית. גופו מתרחב וגדל לממדיה (לכן מכוניות גדולות מספקות כל כך את צרכי האגו של אנשים קטנים). העולם הופך להיות לסרט המוקרן על גבי מסך החלון הקדמי, מלווה בפס-קול הבוקע ממערכת השמע. האדמכונית מרגיש את כוח המנוע בעצמותיו. המיית המנוע מחרישה את פעימות ליבו. הוא אינו מזהה יותר את ההולכים מחוץ כשווים לו. הם כבר אינם מבני מינו. הם הפרעות קטנות העומדות בפני המשמעות היחידה של האדמכונית – התנועה. התנועה היא האידיאל. האדמכונית יעשה הכל כדי לשמר את התנועה. כל האטה, כל עצירה, היא כמו התקף לב קטן. היא מקרבת את קיצו של האדמכונית, מחלישה את געש המנוע ומקרבת את ההפרדה הצפויה והבלתי-נמנעת שבסופה יפלט החוצה הנוהג וימצא את עצמו שוב אדם קטן ורגיל.

כשהמכונית מנוטרלת העיר הופכת שוב אנושית. מרחקיה הם אנושיים. רעשיה הם אנושיים. ההולכים בה הם אנושיים.

ואך יוצא החג והמכוניות מתעוררות לחיים ואוחזות לעצמן שוב את השלטון. עם הצליל העמום של סגירת הדלת והצתת המנוע חוזרים לסורם הממהר, העצבני והלוחמני אותם אנשים שרק לפני רגע עוד הילכו רגועים ושקטים ברחובות. האנושיות מפרפרת ומדממת תחת הצמיגים השחורים.

מה המחיר שאנחנו משלמים עבור היתרונות שמביאה הטכנולוגיה? מה אנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים בתוך קצב החיים הזה שלא מאפשר את הדממה?

ברגעים כאלה אני תוהה אם לא היתה עדיפה כבר מדינת הלכה יהודית שאוכפת את השבת ונותנת לנו מרגוע בכל שבוע ושבוע. ואז אני נזכר מה מתלווה לכך ומתנער ברעדה.

(תודה לשחר).

עוד ועוד הצעות חוק הזויות ומפחידות. אני מקווה שנדע לברוח מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי.

___________________

בעניין אחר, רשת AM:PM מנצלת את עובדיה. בתגובה, קוראת שרון לחרם צרכנים. כמו שמציין חנן כהן, המטרה היא לאו דווקא פגיעה מיידית בהכנסות אלא יצירת באזז של שם רע לרשת שיחייב את בעליה לשקול שוב את צעדיהם. אבל אפשר גם לחשוב פעמיים לפני שנכנסים לסניף הקרוב, ואולי הפעם גם ללכת עוד כמה מטרים למכולת השכונתית.