לא רואה בעיניים

אילת הופכת בעקביות ובהתמדה לאחת הערים המאוסות בישראל. העיר שהיתה פנינת טבע וחוף נושאת עיניה ללאס-וגאס, מתנכרת לכל מה שטוב בה ומתאמצת להדגים כיצד רומסים מרחבים ציבוריים לטובת אינטרסים פרטיים של בעלי ממון. זה קורה בגדול על קו החוף שהולך ונעלם לטובת מלונות יוקרה; זה קורה בקטן בהפיכת הרחוב לקמפיין פירסומי.

מתוך הבלוג של משרד הפרסום שלמור אבנון עמיחי:

מדובר בפרויקט שאפתני ומיוחד של חברת טמבור בשיתוף מלא עם עיריית אילת אשר אישרה למשך חודש אחד כחלק מחודש הצבע של ישראל, לאפשר חניה חינם לאורך כל רחוב הים המקביל לרצועת המלונות הארוכה של אילת. ההכנות הקדחתניות בשטח החלו כמה ימים מוקדם יותר וכללו ניקוי אבני השפה בלחץ אוויר, שטיפה שלהם וצביעה בצבעים מיוחדים.
ההשקה החגיגית של הפרויקט נערכה ביום חמישי אחר הצהריים בטקס גדול במעמד ראש עיריית אילת מר' מאיר יצחק הלוי אשר השיק את הפרויקט ביחד עם מנכ"ל טמבור בגזירת סרט צבעוני למול קהל של מוזמנים גאים ומחפשי חניה מאושרים.

עכשיו, תשלום על חניה ברחוב אמנם מעשיר את קופת העיריה, אך ההצדקה לו היא הנסיון לווסת את הדרישה למשאב מוגבל (מקומות החניה). אז מה אנחנו למדים כאן? שבאילת, כנראה, אין באמת בעיה של חניה. אפשר לתת לתושבים לחנות בחינם למשך חודש לאורך כל רחוב הים, רק צריך מישהו שיכסה את הירידה בהכנסות. או לחילופין, שיש באילת בעיית חניה, אבל לעיריה לא ממש אכפת ממנה. מה שחשוב זה מאיפה יכנס הכסף. (כן כן, אילת לא המציאה כלום. גם תל- אביב לא טומנת ידה בצלחת בהפקעת מרחבים ציבוריים לטובת תאגידים. זה לא אומר שאי אפשר לרדת על עיר אחרת לשם שינוי).

אבל למה לעצור כאן? יש כל כך הרבה קמפיינים נוספים שאפשר להריץ. למשל, למשך שבועיים התושבים יקבלו מים בחינם, והמים יצבעו בצבעה של חברת הסלולר הנבחרת! או שבגני הילדים העירוניים ינתן חודש לימודים חינם, והילדים ישירו כל בוקר ג’ינגל של חברה לביטוח ישיר! אנשי הפרסום באקסטזה! האפשרויות… האפשרויות… השמיים הם הגבול! (אה, שמיים – נפזר עננים בצורה של סמל הבנק ונוריד גשם צבעוני באוגוסט שיסמל גם איך אנחנו משתינים על כולם בקשת! וככה גם נקדם את הפיכת אילת ללונדון).

אנחנו אוהבים לדבר על האינטרנט כעל כלי של דמוקרטיזציה, גורם שמעניק כח לאדם הפשוט ושמערער על סמכותם של משטרים ריכוזיים. הדוגמה האחרונה לכך היא הבחירות באיראן, המהומות בעיקבותן והשימוש של המפגינים האיראנים במדיה החברתית שזכה לכינוי “מהפכת טוויטר האיראנית”.

בניגוד לעמדה האופטימית הרווחת, העיתונאי והבלוגר יבגני מורוזוב טוען כי הרשת יכולה לשמש באותה מידה ככלי אשר מסייע למשטרים דיקטטורים. בהרצאת TED מעניינת זו מבקש מורוזוב להסיר את המשקפיים האוטופיות ולראות כי לרשת שימושים שונים, והם אינם בהכרח אלה שאנחנו מצפים להם.

לפני יומיים (24.7) פרסם אפי פוקס (אצל גל מור) פוסט מעורר מחשבה אשר עסק בחוק המאגר הביומטרי וביו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, ח”כ מאיר שטרית.

היום, כמו ששמה לב רויטל סלומון, הפוסט נעלם. (למרות שנפלאות גוגל מאפשרות כמובן עדיין לאתר אותו). בתשובה לתהיה מה קרה לפוסט, אמר גל מור:

הפוסט הוסר עקב איום בתביעה מצד רותי שטרית. אנחנו לא יכולים להתמודד מול מנגנון כזה.

מעבר לסיפור המעניין בפני עצמו של הפוסט הזה, יש כאן אמירה חשובה על יחסי הגומלין בין בלוגים ועיתונות ועל הצורך בעיתונות אמיתית (לאור הדיבורים בזמן האחרון על מותה של העיתונות). זהו בדיוק הצורך בגוף חזק מספיק, מבחינה כלכלית ומשפטית, לעמוד בלחצים של גורמים פוליטיים או מסחריים. גוף שיוכל להתמודד מול המנגנון שמנסה להשתיק ביקורת באיומים משפטיים.

אני לא בטוח בכלל שהעיתונות של ימינו היא גוף כזה. אבל הרס העיתונות היא תופעה חמורה כי היא משחקת לידיהם של בעלי הכוח. בלוגרים יכולים להיות מקוריים, מעמיקים ופורצי גבולות לא פחות, ואולי לפעמים אף יותר, מהתקשורת הממוסדת. אבל בלוגרים עצמאיים לא יכולים להרשות לעצמם להכנס ראש בראש עם גופים כוחניים ודורסניים. בשביל זה, עם כל הכבוד למדיה חברתית, צריך גב קצת יותר חזק.

עדכון: פוסט הבהרה והתנצלות בעקבות ההסכם בין הבלוג “חורים ברשת” ומשפחת שטרית.

(תודה לשחר).

עוד ועוד הצעות חוק הזויות ומפחידות. אני מקווה שנדע לברוח מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי.

___________________

בעניין אחר, רשת AM:PM מנצלת את עובדיה. בתגובה, קוראת שרון לחרם צרכנים. כמו שמציין חנן כהן, המטרה היא לאו דווקא פגיעה מיידית בהכנסות אלא יצירת באזז של שם רע לרשת שיחייב את בעליה לשקול שוב את צעדיהם. אבל אפשר גם לחשוב פעמיים לפני שנכנסים לסניף הקרוב, ואולי הפעם גם ללכת עוד כמה מטרים למכולת השכונתית.

בטח כולם כבר מכירים, אבל רק לוודא -

(Obamaicon.Me)

ימין ושמאל רק חול וחול.
וככה, כנראה, רק ככה, זה יכול להיות.
האמת לא יושבת בפתחו של אף אחד מהצדדים. שניהם צודקים ושניהם טועים. ואת שניהם צריך.
אני נגד המלחמה, שיהיה ברור.
טוב להיות נגד המלחמה.
נכון להיות נגד המלחמה.
ואני יודע שאני יכול להיות נגד המלחמה בזכות אלה שבעד המלחמה.
אם להיות בוטה, הם עושים את העבודה המלוכלכת בשבילנו. צריך מישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת. העולם שלנו, לפעמים, מלוכלך.
וגם צריך, הו כמה צריך, את נקיי הכפיים, שימשכו אותנו חזרה מתוך הלכלוך אל אפשרות של עולם מואר יותר.
כי בזכותם יש לנו את האפשרות להשאר קצת בני אדם.

המציאות מבולגנת, פרדוקסלית; היא אינה קוהרנטית או רציונאלית.
תפיסת העולם שאנו מנסים להטיל עליה מבקשת לסדר הכל לתוך מסגרת מובנת וברורה.
פחחחחחחחחח.
ואולי זאת האפשרות היחידה, המתח המתמיד הזה בין הקצוות, בין אלה לאלה, ביננו לבינם.
יכול להיות שלזה קוראים דמוקרטיה?

הקריסה תבוא כשהאיזון מופר. אחד הצדדים כבד מדי, מטה את הנדנדה בעוצמה יתרה ומושך את גן המשחקים כולו עמוק לתוך העפר.
ככה זה נראה כרגע. אני יכול רק לקוות שזה לא נכון.

האם זו הבנה קונסטרוקטיבית?
האם יכולים להתקיים צדדים בהכרה אמיתית של הנחיצות של הצד השני? האם אפשר לוותר על להיות צודק ועדיין לנקוט עמדה?

ואולי כמו חומר ואנטי-חומר הכל יתפוגג בפוף ויתחיל מחדש.