דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית קפיטליזם

דור האספרסו

האספרסו בר ביהודה המכבי בשבת בבוקר, ראוי שישמש אתר מרכזי לצילומי הסדרה החדשה "אנשים עשירים חונים כמו זין".

מכוניות יקרות מכל הסוגים והמינים (רצוי בפורמט רכב שטח גדול) מבצעות כל עבירת תנועה אפשרית. בפנים לרוב שניים או שלושה ייצוגים של גברים אמידים מזדקנים, כאלה שטראמפ עבורם הוא מודל לחיקוי. קשישים בשיער צבוע אדום ועור מתוח ומיובש משיזוף יתר מלאכותי במכוניות ספורט נמוכות עם בלונד מתפורר לידם. יושבים בחבורות ומדברים על איך "הולכת לאיבוד תל אביב של פעם" בעודם מחזיקים את הפטיש ודופקים במרץ מסמרים בארון הקבורה.

[תמונה]

ישראל – בוליביה, שלב המוקדמות

ישראל, 2010

תושבי תל-אביב הופתעו בתחילת השנה לגלות כי חשבון המים שלהם לא מגיע יותר מהעיריה. בעקבות חוק תאגידי המים משנת 2001 שמטרתו הפרדת משק המים מהרשויות המקומיות הוקם תאגיד חדש, “מי אביבים” שמו. התאגיד הוקם כחברה פרטית בבעלות עירית תל אביב-יפו ולא כחברה עירונית כך שניתן יהיה להפריטו בעתיד. בנוסף ואולי ללא קשר, הוכפלו תעריפי המים.

ובינתיים במדינות מתוקנות יותר…

בשנת 1997, בעקבות לחץ של הבנק העולמי, הפריטה בוליביה את מערכות המים בשתי עריה הגדולות, לה פאס (La Paz) וקוצ’במבה (Cochabamba). ההפרטה הביאה לעליה תלולה במחירי המים. מאות אלפי עניים נשארו ללא יכולת לרכוש מים (המשטרה אף עצרה תושבים שאספו מי-גשמים כדי לחייב את רכישת המים מהחברות).

בשנת 2000 יצאו תושבי קוצ’במבה לרחובות במחאה על עליית מחירי המים. ההפגנות ההמוניות התפשטו ברחבי המדינה ומצב חרום הוכרז לאחר התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והמפגינים. לבסוף נאלצה הממשלה לקבל את דרישת המפגינים וחוזה ההפרטה בקוצ’במבה בוטל.

בינואר 2005 החליטו תושבי לה פאס כי הגיעו מים עד נפש. הפעם ההפגנות ההמוניות לא הפכו לאלימות, ושלושה ימים לאחר תחילתן בוטל חוזה ההפרטה ומערכת המים הוחזרה לידיים ציבוריות.

ישראל, 2010

מאגרי הגז הטבעי “תמר” ו”לוויתן” שמול חופי ישראל מתגלים כבעלי סיכוי גבוה להיות מאגרים גדולים ביותר, אשר יכולים לספק את צרכי הגז של ישראל ב-35 השנים הקרובות. שיעור התמלוגים המשולב על תגליות גז ונפט בישראל עומד על 36% בלבד, לעומת 60% עד 90% במדינות אחרות. שר האוצר מבקש להעלות את שיעור התמלוגים כדי להגדיל את רווחי המדינה. הממשל האמריקני מזהיר מפני העלאת התמלוגים. יצחק תשובה, המרוויח העיקרי מהגילוי, ועוזי לנדאו, שר התשתיות, מכנים את הדיון על תמלוגי הגז “חזרה לימי קובה ופראבדה”.

ובינתיים במדינות מתוקנות יותר…

בדצמבר 2005 נבחר לנשיאות בוליביה אוו מוראלס, חוואי קוקה לשעבר ומנהיג ארגון פועלים, האינדיאני הראשון שנבחר לתפקיד בבחירות דמוקרטיות. מאה ימים לאחר בחירתו מימש מוראלס את הבטחת הבחירות שלו והלאים את מאגרי הגז והנפט של המדינה (מאגרי הגז של בוליביה הם השניים בגודלם בדרום אמריקה). כוחות הצבא תפסו את שדות הגז, ולחברות הזרות ששלטו על הפקת הגז ניתנו 180 יום לפתוח את החוזים למשא ומתן מחודש או לעזוב את המדינה.

בניגוד לאיומים ולאזהרות, החברות הזרות בחרו להשאר בבוליביה. המיסים שהוטלו על חברות האנרגיה הועלו, החוזים נכתבו מחדש, ושיעור התמלוגים של בוליביה עלה מ-18% לכמעט 80%. הכנסות הממשלה מתעשיית הגז והנפט הוכפלו פי 9 מ-173 מיליון דולר ב-2002 לכ-1.57 ביליון דולר ב-2007.

ההכנסות הנוספות אפשרו למוראלס לממן תכניות חברתיות נרחבות בנסיון להתמודד עם העוני הקשה בבוליביה, חוסר ההשכלה ומערכת הבריאות הקורסת. כמו כן, התוצר המקומי הגולמי גדל והכלכלה הבוליביאנית הפכה מכלכלה כושלת לכלכלה בצמיחה.

מוראלס. גיבור מעמד הפועלים

פנים וחוץ

בין מגוון הכיוונים השונים שאני מזגזג ביניהם בחוסר החלטיות, אני מעורב בצורה כזו או אחרת גם בעולם המכונה “רוחני” או ניו-אייג’. פינה חמה בלב אני שומר לאשרם במדבר, מקום של אירוח, סדנאות, והרבה מדבר ושקט. הרבה חברים וחוויות טובות נקשרו במקום זה לאורך השנים. אבל בניוזלטר האחרון של האשרם היה קטע קטן שצרם לי (ההדגשות שלי) –

ספינות מתנפצות על חומות עזה, בורסות נופלות, הנפט מציף את הים- כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו? מה מהעולם החיצון הזה, המוקרן ממסך, באמת יכול להשפיע עלינו?
כשהמדיטציה קורה, כל זה נעלם. לשניה, לדקה, לשעה, ההוויה כולה מתרכזת, מזדככת, משילה מעליה את קליפות האישיות והחיצוניות, המבט מופנה פנימה להווה אינסופי של אושר. זה מה שקורה, מי שטעם יודע. בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה חוזרים ומתרגלים. השיטות רבות, הדרכים רבות. אשרם במדבר מזמין לבוא ולתרגל ביחד, להיות שותפים לחוויה הגלובלית. כל כך פשוט, ועם זאת, קשה ומסובך לעקור מהמיינד את ההרגלים וההיקשרויות. המיינד תמיד מחזיר אותנו למצוקות הקיום החומרי. צריך לפעמים להגיד לו "עצור, תן שקט" ומתוך השקט הזה צומחת יצירתיות, צומחת אהבה, צומח אותו האושר שאינו תלוי בדבר.
אנחנו מזמינים למדוט. אתם גם מוזמנים לקחת את המדיטציה חזרה הביתה.

קטע קצר זה מייצג בצורה נאמנה למדי את התפיסה הרווחת בעולם הניו-אייג’ הישראלי (עד כמה שניתן להכליל את הזרמים השונים שמרכיבים אותו) – וגם את הבעיתיות שבתפיסה זו.

עיקרי הדברים רגילים למדי. המדיטציה מקרבת אותנו להוויה הפנימית, זו דרך להשתיק את המיינד (השכל, המחשבה, התבניות שלנו) כדי להגיע לנוכחות מתבוננת ושקטה ומאושרת. אבל משפט הפתיחה חושף את הנקודה הכאובה של הניו-אייג’.

ספינות מתנפצות… הבורסה נופלת… אבל כל זה קורה בחוץ, על מסך. החיים ה”אמיתיים” הם אשליה. מה שמחוץ לנו הוא רק סוג של סרט. והנה באה הנקודה הכאובה. “כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו?”.

ההתכנסות פנימה וההתייחסות לעולם כאל אשליה מביאה לעיתים קרובות מדי לכך שהדברים האלה באמת כבר לא נוגעים בנו. זה מתבטא בנטיה של אנשים מהעולם ה”רוחני” לסלוד מעיסוק באקטואליה ובמה שקורה מסביב. זה נראה גם בטרמינולוגיה הרווחת – העולם שבחוץ הוא ה”בבילון” או ה”מטריקס” – מערכת דורסנית ושקרית שיש לברוח ממנה. כל מה שמעבר לשיח החוויה הפנימית מגורש החוצה והופך ללא לגיטימי כמעט.

הפנית הגב לעולם ולבעיותיו היא כמובן אינה הדרך היחידה לקיים אורח חיים מודע ורוחני. אנו יכולים לבקש את ההארה כדי לעזור לכל היצורים החיים האחרים, כמו שמבקש הבודהיסאטווה. ובאופן מוחשי יותר, אפשר לשלב מדיטציה ואקטיביזם חברתי. אבל אלו זרמים שוליים יחסית. הניו-אייג’ הישראלי בוחר ברובו להתבצר בתוך עצמו.

חלק מהאשמה לכך טמונה מן הסתם במציאות הישראלית עצמה – מציאות קשה, אלימה, מתישה, מייסרת. אולם יש כאן בעיקר עקיבה אחר הקשר שכבר דובר עליו רבות בין הניו-אייג’ לקפיטליזם.

בהמשך לקפיטליזם, גם הניו-אייג’ המודרני מדגיש את האינדווידואל ובמקביל מפרק את הסולידאריות החברתית. האחריות להארה – האחריות לחיים מאושרים – הופכת להיות בידי היחיד בלבד. אם רק ירצה, יתרגל, ישקיט את המיינד, יוכל להגיע להארה. מי שחי באשליה, מי שנשאר במטריקס – הרי זו בחירתו ואשמתו הוא. כל אחד להארתו שלו. כל אחד הוא אור קטן, אבל אור שמאיר רק את עצמו.

ראוי להדגיש עם זאת, כי לרוב אין מדובר באגואיזם גרידא. רוב האנשים בעולם הניו-אייג’ (לפחות אלה שאני מכיר) אכן מאמינים שדרך העבודה העצמית שלהם הם משפיעים על סביבתם הקרובה, וכך משנים את העולם. ויש בכך הרבה אמת. אבל ההסתגרות מפני העולם גורמת לכך שהסביבה הקרובה והמושפעת נהיית מצומצמת ואחידה. ההתרחקות מאקטואליה וממה שקורה בחוץ מקטינה את מרחב ההסתכלות, את ראיית העולם ואת יחסי הגומלין מול החוץ.

הדבר מזכיר במקצת את השכונות הסגורות בפרברים האמריקאיים או את הישובים הקהילתיים בצפון. יש כאן כוונה להציב אלטרנטיבה לאורח החיים המקובל ולהקים קהילה מגובשת ותומכת. אך בפועל נוצרת קהילה סגורה שמתרחקת מהעולם ומדירה את מי שאינו חלק ממנה (או דובר בשפתה), ובכך למעשה משמרת את המצב הקיים.

בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות אלטרנטיבה אמיתית, ומסכים לתפקד בתור מגרש משחקים מבודד שמהווה פסק זמן שולי בלבד. כשהדברים אינם נוגעים אין אפשרות לשינוי. המטריקס האמיתי לפעמים נמצא דווקא בפנים.

או כמו ששחר תמצת בצורה מופתית (בימים בהם עוד צייץ): “גם אם השלום מתחיל בתוכך עדיף שיגמור בחוץ”.

פרסום = זיהום

“במאה ה-14, המילה זיהום שימשה בהקשרים רוחניים ולא-חומריים בלבד. בעידן ההוא לזהם היה לחלל את מה שקדוש – כמו נפשו של אדם, או רגישות מוסרית. רק במאה ה-19 קיבלה המילה את משמעותה החומרית והמדעית שאנו מכירים כיום.

למרבה הצער, עם שינוי משמעותו של ה’זיהום’ נהיינו עסוקים יותר ויותר בזיהום של סביבתנו החיצונית-טבעית, תוך התעלמות מהחילול של סביבתנו הפנימית-מנטלית.

למרות שלעולם לא נבלע רעל באופן מכוון, רובנו ממשיכים לצרוך מידע רעיל וזיהום ויזואלי בכל יום, אלפי פעמים ביום.

פרסום הוא רעלן-מידע, מזהם סימבולי שמכוון לסביבתנו השכלית.”

(קישור ישיר לסרט. דרך Adbusters).

הזהרו במה שאתם אוכלים. הזהרו במה שאתם רואים. הזהרו במה שאתם קוראים. וזה נכון לא רק לפרסומות. לצערי, גם העיתונות כבר מזמן לא מבצעת את תפקידה.

אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות

תאגיד דורסני: 1, תושבי תל-אביב: 0

ברוכים הבאים למשפחה החדשה שלכם!
מה זאת אומרת איזו משפחה? אנחנו כולנו חלק ממשפחה אחת גדולה – משפחת העבדים הסלולאריים!

ומה משפחות אוהבות לעשות יחד? פיקניק! וזה בדוק. ערכנו סקר. אז כדי להוכיח שאנחנו משפחה, נעשה יחד פיקניק. ולא סתם פיקניק! הפיקניק של המדינה! הפיקניק של המשפחה הגדולה בישראל!

ואיפה משפחות אוהבות לעשות פיקניק? בפארק הירקון! אנחנו נראה לכם למי יש פה הכי גדול. נסגור את כל הפארק, נשתלט עליו, בדיוק בחלק העירוני שלו, איפה שזה הכי מפריע, ככה שכולם יראו מי פה החזק. נעשה פיקניק משפחתי, אינטימי, בחיק עשרות אלפי בני משפחה קרובים בלבד, נרים איזו במה או שתיים שכולם ישמעו שאנחנו פה באזור. הסופרנוס? קטנים עלינו. בוא, הצטרף למשפחה!

—————————–

אז תודה לך עיריית תל-אביב. תודה על עוד מקרה של הפקרת המרחב הציבורי לטובת בעלי הממון. תודה על עוד פגיעה בחיי התושבים בעבור חופן דולצ’ים (לסגור את כל הרחובות המובילים לפארק ביום שישי? למה לא!).

כן, זאת עיריית תל-אביב ברשות חולדאי. עירייה שמתנכלת להתארגנויות מקומיות אבל מלקקת את ישבנם של העשירים. עירייה שהפסיקה להיות “ועד הבית” והתחילה לחשוב שהיא “בעל הבית”.

החלק העצוב באמת בכל הסיפור הוא שמן הסתם ה”פיקניק” הביזיוני הזה באמת יהיה עמוס באנשים. במקום להחרים ארוע כל כך כוחני ומגעיל, אנשים משתפים פעולה. הם קונים את הרעל הפרסומאי שמטפטפים להם באזניים. לא רק שהם מצטרפים בשמחה ל”משפחה” המתעללת הגדולה בישראל, הם גם מתכופפים מרצון ומפשקים את האחוריים.

(עדכון: מסתבר שיש גם כאלה שלא רק מדברים כמוני אלא גם עושים).

על החיוב שבשלילה

פעמים רבות אני נשאל –
אז מה אתה מציע? אתה יוצא נגד החברה הקפיטליסטית, נגד המערכת הבנקאית, נגד תרבות ההמונים. אך איפה החלופה? תן הצעה פרודוקטיבית, משהו בונה, רעיון לאופציה אחרת. למה רק לבקר ולשלול? זה לא מוביל לשום מקום.

אני מהרהר לא מעט בשאלה זו.
נדמה לי כי ישנם שני כיוונים שיכולים להבהיר את החשיבות של השלילה (כמו גם את חוסר היכולת של מתן אפשרות חיובית).

א.
אחד ממושגי היסוד של הפילוסופיה ההודית הוא השחרור. פרופ’ שלמה בידרמן מסביר כי בעוד שבמערב עסוקים ב”שחרור ל…”, הרי שבהודו הדגש הוא על “שחרור מ…”. בדת ובמיסטיקה המערבית רווח הרעיון של מעבר למצב הוויתי אחר, ומודגש המקום אליו רוצים להגיע (האור שמחוץ למערה, גן העדן). בפילוסופיה ההודית, לעומת זאת, ההנחה היא כי לא ניתן להשתחרר על ידי החלפת מצב דברים אחד באחר. אפשרות השחרור טמונה ביכולתו של האדם לשנות את עצמו – להשתחרר מאישיותו ומתפיסותיו שלו לגבי הדברים. השחרור הוא ממצב קיים (סבל), ואין לדעת מה יקרה לאחריו (מצב השחרור הוא מעבר לאפשרות הידיעה).

נקודת המוצא של השחרור היא תודעתית. יש להכיר במצב הקיים, להשתחרר מכבלי האשליה, לראות מעבר למסך הערפל של המוכר והידוע. איננו יכולים לדעת לאן תוביל הדרך, אך בעצם ההכרה של הקרעים שבמציאות סביבנו מתחיל להתחולל השינוי.

ב.
הרברט מרקוזה מתאר את החברה המתועשת המודרנית כחברה “חד-ממדית”, חברה בה מורדמים המתחים המאיימים על יסודותיה ונעלמת אפשרות ההתנגדות. הקפיטליזם המודרני, דרך הקדמה, הטכנולוגיה והשפע שהוא מביא, מציב את עצמו כמבנה החברתי הטבעי וההכרחי. כל נסיון לערער עליו נתפס כלא רציונאלי או כמוקצה תרבותית (“קומוניזם!”). זהו מצב של “טוטליטריות-דמוקרטית”. הגבול בין הפרטי והציבורי מטשטש, האנשים מאמצים את ערכי הממסד כחלק מעצמם (מוצרי הצריכה הופכים לאופן בו אנו מגדירים את עצמנו. חברת הצריכה נהיית הדרך היחידה להתקיים).

הקפיטליזם הצרכני מטמיע לתוכו את נסיונות ההתנגדות והורג אותם ברכות (היפים הופכים ליאפים, ל.ס.ד הופך לקוק, התעוררות הופכת לניו-אייג’). המכונה מעכלת את השוליים החתרניים ומשלשלת אותם חזרה למרכז. resistance is futile.

א+ב.
קשה, ואולי בלתי אפשרי, להציב אלטרנטיבה למצב הקיים. לא ניתן לתכנן ולהנדס מערכת חברתית חלופית. ראשית אנו צריכים לחזור למצב של התפתחות. למצב דיאלקטי של תסיסה חברתית ותרבותית שתנביט מתוכה באופן אורגני את השלב הבא. לא ניתן לדעת מה יהיה שלב זה. כל שבאפשרותנו לעשות הוא להצביע על הקרעים שסביבנו. לאמן את התודעה לראות את הסדקים, לתת להם לגדול ולגדול עד שיבלעו את שרידי האשליה. ומתוך הריק אולי יצמח משהו חדש.