מחבר: מרגוליס

עדו פלוק רוצה לעשות סרט. פלוק, בוגר הפקולטה לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק ואמן מולטימדיה פורה, יתחיל לצלם בעוד חודש את סרט הביכורים שלו "אף פעם לא מאוחר מדי". הסרט מופק באופן עצמאי ובתקציב מצומצם של 100,000 שקלים. חצי מהסכום כבר גוייס, אולם החיפוש אחר חמישים אלף השקלים הנותרים מזדחל ללא תוצאה.

עדו וחבריו להפקה החליטו לעשות מעשה. במקום לרדוף אחר משקיעים כבדים, מדוע לא לפנות לעזרת הקהילה? צריך רק חמש מאות אנשים שישקיעו כל אחד סכום לא גדול של מאה שקלים בלבד כדי להשלים את התקציב הדרוש לצילומים. וכך יצא לדרך פרוייקט מימון-ההמון הקולנועי הישראלי הראשון(?) שפרטים נוספים עליו ניתן לקרוא אצל יאיר רוה.

הרעיון של מימון פרוייקטים על ידי הלוואות קטנות (מיקרו-אשראי) יושם עד לא מזמן בעיקר עבור מדינות מתפתחות. מוחמד יונוס זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בנק גרמין בבנגלדש, שמתמחה במתן מיקרו-אשראי לאנשים חסרי יכולת כלכלית. פעילותו היוותה השראה להקמת ארגון Kiva, שמאפשר לכל אדם להעניק באמצעות האינטרנט מיקרו-הלוואות לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. הויכוח על מידת ההצלחה של מיקרו-אשראי במלחמה בעוני כנראה רק מתחיל, אך אין ספק שברמה האישית והמקומית המודל מוצלח ויכול לעזור לאנשים שזאת אפשרותם היחידה להתקדם.

מודל זה אינו מוגבל למדינות מתפתחות בלבד. דאגלס ראשקוף מציג סיפור אישי שמדגים כיצד בעזרת הלוואות קטנות ניתן לחמוק מהמשחק התאגידי ולחזור לקנה מידה אנושי ומקומי. בית הקפה המקומי שמשמש את ראשקוף, Comfort Cafe, ביקש להתרחב ולפתוח מקום נוסף באותו אזור. שיפוץ המקום החדש נמשך זמן רב, ובעל בית הקפה לא הצליח לקבל הלוואה כדי לסיימו. הוא פנה לעזרה לקהילה המקומית והנפיק כרטיסי VIP. על כל דולר שהושקע בכרטיס קיבל הקונה אפשרות קניה בשווי דולר ועשרים סנט באחת משתי המסעדות. כך נוצרה מערכת חליפין מקומית ממנה כולם מרוויחים – בית הקפה גייס את הכסף הדרוש לסיום השיפוץ בתנאים נוחים יותר מאשר בבנק. הלקוחות קיבלו תמורה של 20% על השקעתם (בצורת אוכל מוזל). מכיוון שהשקיעו במקום, יש להם גם אינטרס לחזור אליו ולדאוג להצלחתו. הקהילה מתגבשת סביב המערכת הייחודית שלה ויוצרת זיקה לעסק המקומי והעדפתו על פני רשתות תאגידיות.

בעידן המדיה החברתית, היכולת לממן עסקים ופרוייקטים קטנים באמצעות מיקור-קהל (crowdsourcing) הופכת לזמינה יותר ויותר. במקביל לאתרים כמו Kiva שמתמקדים באוכלוסיות חלשות, החלו לקום אתרים שמטרתם ליישם את מודל ההלוואות הקטנות גם בתחומים נוספים – לרוב פרוייקטים בתחומי אמנות (שכנראה מתקשים בימינו למצוא מממנים). הצעיר בחבורה הוא האתר kickstarter.com, שמטרתו לספק "דרך חדשה לממן רעיונות" על ידי מתן פלטפורמת מיקרו-אשראי עבור אמנים, מעצבים, קולנוענים, מוזיקאים וכל מי שיש לו רעיון שזקוק להשקעה. בין הפרוייקטים ניתן למצוא סרט תיעודי על מתאגרפים לטיניים בלוס-אנג'לס (זקוק ל-50000$), הקמת אולם פינג-פונג במנהטן (זקוק ל-3500$), או הגשת משחק פאזל מוזיקלי עצמאי לתחרות משחקים (200$ בלבד לדמי ההרשמה).

אתרים כמו kickstarter נותנים את הכלים הדרושים כדי לנהל מערכת מיקרו-אשראי בקנה מידה רחב. המדיה החברתית מוסיפה את המרכיב שראשקוף רואה כמרכזי ביצירת מערכות חלופיות מעין אלה – הזיקה המקומית והקשרים האישיים. המטרה אינה רק למצוא מקורות מימון בזמני מיתון, אלא גם לייצר אינטראקציה בין אנשים שמבוססת על חילופי ערך.

זה יכול להיות עולם מעניין. עולם בו המתווכים נחתכו החוצה. עולם בו במקום תאגידים ובנקים יש בני אדם. עולם בו כל אחד מקיים קהילה ומתקיים על ידי קהילה. במקום לנהל תיק השקעות בבנק, נשקיע באנשים. סופר שאנחנו אוהבים רוצה לכתוב ספר חדש? נשקיע! הלהקה האהובה עלינו עובדת על דיסק? נשקיע! מעצבת האופנה החביבה מוציאה קולקציה חדשה? נשקיע! החקלאי האורגני חושב על מטע אבוקדו? נשקיע!

אבל בינתיים אם יש לכם מאה שקלים מיותרים ותמיד חלמתם לממן סרט קולנוע, לכו על זה.

כפיר פרבדה פרסם לא מזמן פוסט המספר על השתלשלות העניינים בנושא היחס הלא מכובד לזקנים שהופגן בסניף מגה ברעננה. בעקבות הפוסט שלו בנושא והשיחות על כך בטוויטר הגיעו הדברים להנהלת מגה, שאף קיבלה את הצעתו לתרום כסף לבתי זקנים באזור. כפיר כותב:

ללא שום כיסוי תקשורתי מסורתי, רק עם מקלדת, טוויטר ובלוג, ניתן לשפר את הסביבה שלנו. או במילים יותר בוטות: אין יותר תירוצים לא לשנות את מה שמפריע לנו, או לתקן עוולות סביבנו.

אולם כמו שכתבתי בתגובה לפוסט של כפיר – האם באמת כל אחד יכול? האם אדם פחות מוכר ופחות מקושר לגורמים בעולם הפרסום והמדיה יוכל לעורר את אותו אפקט שיצר פוסט אחד של כפיר?

המיתוס של המדיה החברתית מציג תמונה ורודה של טכנולוגיה אשר מבזרת את מוקדי הכח והשליטה על המידע ומחזירה אותם לידי ההמון. לפי תמונה זו, אכן “כל אחד יכול”. אולם גם אם המדיה החדשה מטלטלת את מערכי הכח הקיימים, היא אינה שוברת אותם לחלוטין, אלא רק משנה את היחסים ביניהם. אנו עדיין נותרים עם מבנה היררכי של יכולת השפעה. כבלוגר אזוטרי היכולת שלך להשמע ולהשפיע מצומצמת מאד. עליך לפלס דרך במעלה ההיררכיה (דרך A בלוגר כלשהו או מדיה מסורתית) כדי לא להבלע תחת שטף רעש המידע הזורם ברשת.

המחשבה כי הרשת מפרקת את ההגמוניה של גורמי הכח וההון המסורתיים עומדת גם היא בסימן שאלה. בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The Atlantic נבחנת תפיסה זו לאור נתונים אודות מידת החשיפה של בלוגים בארה”ב. לפי הכתבה 42% מהתנועה בבלוגים ברשת מתנקזת אל קבוצה של 50 בלוגים מרכזיים. מתוך קבוצה זו, 21 בלוגים הינם בבעלות גורמים כמו CNN, New York Times או ABC. עולם הבלוגים, אומר בכתבה ניקולס קאר, הופך דומה יותר ויותר לעולם מדיית ההמונים המסורתי.

אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר.

נראה אם כן כי המדיה החברתית, שהיתה אמורה להחזיר את הכח לידי ההמון, אינה שונה בעצם מכל מדיה אחרת. זהו מרחב שמציית לכללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. יתרה מזאת – ייתכן כי עליית המדיה החברתית אף תפגע עוד יותר בכוחו של היחיד למול מנגנוני הכח.

פגיעה אפשרית זו קשורה לצד נוסף ומדובר של הסיפור – החלשותה של העיתונות המסורתית. העיתונות אולי גוססת, אך תאגידי המדיה ששולטים בה לא נעלמים כל כך מהר. כמו שמראים הנתונים בכתבה, התאגידים מצליחים לבסס נוכחות שלטת גם במדיה החדשה. לצד תאגידי המדיה המסורתיים צומחים ברשת תאגידים חדשים אשר מבססים את עצמם כגורמי הכח המרכזיים בעולם החדש – חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק אשר שולטות בזרימת המידע ובתכנים.

בעוד העיתונות המסורתית החזיקה בתדמית – לא תמיד מוצדקת – של “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, הרי תאגידי המדיה החדשה השילו מעליהם אף מראית עין זו. אין כבר כל יומרה של איכות או ערכים. את מקום העורכים בעלי האג’נדה תופסים אלגוריתמים אוטומטיים. לא חשוב מה כתוב אלא כמה תנועת גולשים הוא מייצר. ה”תרבות” הפכה ל”תוכן” שכל מטרתו לייצר מצע לפרסומות.

במקום לחזק את הדמוקרטיה, מהווה עולם המדיה החברתית ותוכן הגולשים גן עדן מוזהב לתאגידים החדשים מבוססי הפרסום. עלייתה של המדיה החדשה ונפילתה של העיתונות היא גם ניצחונה של הכלכלה על פני הערך האנושי. אנו “מפריטים” לכאורה את יכולת ייצור המידע וההשפעה ומאפשרים לכל מי שירצה בכך לקחת חלק. אולם למעשה אנו מחזקים את מי שיכול לעשות כסף מתוך שפע המידע שנוצר ומחלישים את אותם גורמים מרכזיים ובעלי כח שהיו אמורים לייצג את האינטרסים שלנו.

התשובה לכך היתה יכולה אולי להגיע דווקא מאנשי המדיה המסורתית, אלה שמחזיקים עדיין בעולם מושגים שרואה חשיבות בעקרונות ולא רק בכסף (יש כאלה בכלל?). אולם ביקורת כמו זו של נחום ברנע, שמונעת מחוסר היכרות, חוסר הבנה ופחד, אינה מקדמת אותנו כלל וכלל. יש צורך באנשים טובים שנמצאים בתוך המדיה המסורתית אך גם מבינים לעומק את המדיה החדשה, שיוכלו למצוא את הסינתזה שתיקח את הטוב שברשת יחד עם הכח והעומק שמביאה העיתונות. שומע, אולי, dovalfon@ ?

המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את החותם הרגשי העמוק ביותר. במהלך חיינו עוד נתקל במוזיקה חדשה יותר, טובה יותר, עמוקה יותר, מרשימה יותר. אך דבר לא ישתווה לחדוות הגילוי ולהתמקדות הטוטאלית של ימי הנעורים. המוזיקה ששמענו בשנות העשרה של חיינו תשאר תמיד צרובה בנימי הנפש, עוגיית מדלן של העידן המודרני.

דרך המוזיקה נפתח חלון אל העבר. כל שיר, כל תקליט, נושא עמו זמן, מקום, מרחב, תמונה, הרגשה. אל ימים שהולכים ומתרחקים, ואולי תמיד היו רחוקים. המוזיקה היא יד שאנו שולחים כדי לגעת בילד ששם.

____________________

אני נאחז בצלילי העבר כדי לחלץ שביבי זיכרון מתוך ערפל הגבינה השוויצרית של מוחי. כמו כל זיכרון, זהו סיפור. חלקו אולי נאמן למציאות. חלקו אולי לא התקיים מעולם, אלא נטווה מסביב לחורים כדי למלא את החלל הריק.

את ההתחלה יש למקם בשפה העברית. מקומה המוזיקלי ילך ויתמעט עם השנים, אך זהו המקום הנכון להתחיל ממנו במה שאולי יהפוך עוד לסדרה.

____________________

חוויותי המוזיקליות העצמאיות הראשונות כרוכות במכשיר נשכח. טייפ סלילים.

של סוני, אם אני זוכר נכון. שבת בבוקר, ההורים כנראה עוד ישנים. אני יושב על הרצפה מול המכשיר עם קופסאות קרטון מרובעות שבתוכן גלילי סרט ההקלטה הגדולים. מעביר את קצה הסרט דרך המוביל, תופס אותו בגלגל הריק. מסובב את הידית הגדולה. (לא לחיצה אלקטרונית יפת-נפש כמו בימינו אלה. סיבוב אמיתי וחזק. היה משהו פיזי מאד במכשירי המוזיקה של פעם). הגלגל מסתובב, הסרט רץ על גבי הראש המגנטי והצלילים בוקעים מתוך האזניות השחורות הגדולות שעל אזניי.

המבחר לא היה גדול. שני גלגלים היו חביבים עלי במיוחד. באופן לא מפתיע אלה שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית.

[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/drive_slow.mp3|titles=לאט סע|artists=אינשטיין אריק]

כבר אז, כילד (או נער צעיר) עורר בי השיר הזה של אריק איינשטיין תחושה של געגוע. עצבות מהורהרת ונעימה של חורף. גם אני רציתי לשיר ביטלס בקולות, מבלי שאדע כמעט מי הם בכלל. שם כנראה החלו געגועי לשנות השישים (אם אין אלה שיירים מגלגול קודם).

לשלמה ארצי (המאוחר) אתכחש כמובן ברגע שטעמי המוזיקלי יתגבש יותר. אולם באותם ימים שמעתי את “לילה לא שקט” הלוך ושוב. אולי אלה איזכורי השדיים, אולי ההפקה המהוקצעת, אולי אוירת יום הזכרון המרחפת מלמעלה. משהו החזיר אותי לשם שוב ושוב.

[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/local_siesta.mp3|titles=מקומית סייסטה|artists=ארצי שלמה]

לא ידעתי אז מה “נחשב” ומה לא. לא קראתי את הביקורות האחרונות. לא הייתי מעודכן במגמות החדשות. שמעתי מה שהיה זמין, וכל דבר היה חדש ורענן. טיילתי בין השירים וספגתי את נופיהם ללא חציצת הביקורת המוקדמת. אולי בשל כך הרושם שהם השאירו עלי הוטבע כה עמוק.

שבת בבוקר היה גם זמנן של תכניות המערכונים ברדיו. את חלקן הקלטנו על אותו טייפ סלילים. גם לסלילים אלה אהבתי לחזור לעיתים קרובות. עד היום מושגי מפתח בשפה התרבותית שלי יהיו משפטים כמו “תריס זז! תריס רץ!”, “עומד או לא עומד?”, “יופי נחמה!”, “רבע עוף או – בורקס?”. זר לא יבין זאת.

[audio:https://zarim.net/blog/wp-content/uploads/audio/reva_of_oh_burekas.mp3|titles=בורקס או עוף רבע|artists=מיכאלי ורבקה בנאי יוסי]

כמו בכל שנה, העיר מתעטפת בשקט. וליום אחד אנחנו זוכים בהצצה אל מה העיר היתה יכולה להיות. מה העיר היתה צריכה להיות.

נדמה כי השפיות חוזרת פתאום אל העיר. האויר נהיה נינוח הרבה יותר. (שלא לדבר על נקי). נעלמת תחושת הבהילות שמלווה את החיים העירוניים ללא הרף. אנשים יוצאים לרחוב. מתהלכים. מסתובבים. מסתכלים זה בזה. אנשים נמצאים בעיר ונהנים ממנה. העיר הופכת ליום אחד לעיר של אנשים, לעיר עבור אנשים.

הרעה החולה, אני מבין משנה לשנה, היא המכונית. ולא שאיני מכיר ביתרונות שהיא מספקת, ולא שאין ברשותי אחת כזו. אבל השינוי הפיזי ממש שמתחולל ברחשי העיר בעת העדרותה, ולו ליום אחד בלבד, מלמד על הצל העצום שהיא מטילה על חיינו.

האדם במכונית אינו אדם עוד. הוא הופך למכונית. גופו מתרחב וגדל לממדיה (לכן מכוניות גדולות מספקות כל כך את צרכי האגו של אנשים קטנים). העולם הופך להיות לסרט המוקרן על גבי מסך החלון הקדמי, מלווה בפס-קול הבוקע ממערכת השמע. האדמכונית מרגיש את כוח המנוע בעצמותיו. המיית המנוע מחרישה את פעימות ליבו. הוא אינו מזהה יותר את ההולכים מחוץ כשווים לו. הם כבר אינם מבני מינו. הם הפרעות קטנות העומדות בפני המשמעות היחידה של האדמכונית – התנועה. התנועה היא האידיאל. האדמכונית יעשה הכל כדי לשמר את התנועה. כל האטה, כל עצירה, היא כמו התקף לב קטן. היא מקרבת את קיצו של האדמכונית, מחלישה את געש המנוע ומקרבת את ההפרדה הצפויה והבלתי-נמנעת שבסופה יפלט החוצה הנוהג וימצא את עצמו שוב אדם קטן ורגיל.

כשהמכונית מנוטרלת העיר הופכת שוב אנושית. מרחקיה הם אנושיים. רעשיה הם אנושיים. ההולכים בה הם אנושיים.

ואך יוצא החג והמכוניות מתעוררות לחיים ואוחזות לעצמן שוב את השלטון. עם הצליל העמום של סגירת הדלת והצתת המנוע חוזרים לסורם הממהר, העצבני והלוחמני אותם אנשים שרק לפני רגע עוד הילכו רגועים ושקטים ברחובות. האנושיות מפרפרת ומדממת תחת הצמיגים השחורים.

מה המחיר שאנחנו משלמים עבור היתרונות שמביאה הטכנולוגיה? מה אנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים בתוך קצב החיים הזה שלא מאפשר את הדממה?

ברגעים כאלה אני תוהה אם לא היתה עדיפה כבר מדינת הלכה יהודית שאוכפת את השבת ונותנת לנו מרגוע בכל שבוע ושבוע. ואז אני נזכר מה מתלווה לכך ומתנער ברעדה.

יומרנות זה דבר מעצבן. במיוחד במקום שמציג את עצמו כמשפחתי וחביב.

ביום שישי אחר הצהריים חרגנו ממנהגנו ושמנו פעמינו אל נמל תל-אביב כדי להפגש עם זוג חברים וילדיהם. עת שקעה השמש התעורר תאבוננו והחלטנו לסיים את היום המוצלח בפיצה. התיישבנו באייסברג וולקנו שבנמל, סניף של גלידת אייסברג שמגיש גם פיצות.

המקום היה מלא למדי אך לא עמוס במיוחד, התיישבנו מיד וניגשנו למלאכת ההזמנה. מכיוון שילדם של חברינו אלרגי למוצרי חלב הם ביקשו כי על חצי מהפיצה שלהם לא ישימו גבינה, בקשה שמתקבלת בהבנה ברוב פיצריות העיר. אולם באופן מפתיע, המלצרית החביבה (באמת) התנצלה ואמרה כי אי אפשר.
מדוע? תהינו.
כי הפיצה דקה והגבינה נוזלת גם לחצי השני.
זה בסדר, לא מפריע לנו, אמרנו.
המלצרית התנצלה שוב במבוכה ואמרה כי זה באמת לא תלוי בה. אנחנו יכולים לדבר עם האחראית.

הגיעה האחראית. (אחראית המשמרת או אחראית המטבח, לא ברור). ושוב אותו סיפור.
למה לא?
הפיצה דקה והגבינה נוזלת.
אבל זה לא מפריע לנו!
וגם הפיצה דקה ואם אין גבינה הבצק לא אחיד.
אבל פיצה שלמה בלי גבינה אתם מוכנים להכין!
אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואי אפשר רק חצי אחד בלי גבינה.

זה לא התקדם לשום מקום. החברים ויתרו ואמרו כי הם יורידו את הגבינה לבד. אנחנו הזמנו פיצה סלאמי וביקשנו להוסיף עליה תוספת זיתים.

אי אפשר.
סליחה?
אני יכולה להביא לכם צלוחית עם זיתים בצד.

טוב, זה כבר היה מגוחך.

סנוביות קולינרית? שף תופס תחת? עקשנות סתם? לא ברור, ובעיקר מאד תמוה. אולי במסעדת יוקרה גישה כזו עוד היתה נסבלת. אבל בפיצריה שמכוונת לקהל משפחתי – גם אם היא פיצריה הנחשבת איכותית – זו מדיניות מטופשת להחריד. הלקוח אולי לא תמיד צודק, אבל הלקוח יודע מה הוא רוצה על הפיצה שלו, ופלצנות היא לא אחד מהמרכיבים הנדרשים. אנחנו, מן הסתם, לא נשוב לשם כל כך מהר.

ואיך הפיצה? פיצה, אתם יודעים.

אנחנו אוהבים לדבר על האינטרנט כעל כלי של דמוקרטיזציה, גורם שמעניק כח לאדם הפשוט ושמערער על סמכותם של משטרים ריכוזיים. הדוגמה האחרונה לכך היא הבחירות באיראן, המהומות בעיקבותן והשימוש של המפגינים האיראנים במדיה החברתית שזכה לכינוי “מהפכת טוויטר האיראנית”.

בניגוד לעמדה האופטימית הרווחת, העיתונאי והבלוגר יבגני מורוזוב טוען כי הרשת יכולה לשמש באותה מידה ככלי אשר מסייע למשטרים דיקטטורים. בהרצאת TED מעניינת זו מבקש מורוזוב להסיר את המשקפיים האוטופיות ולראות כי לרשת שימושים שונים, והם אינם בהכרח אלה שאנחנו מצפים להם.