גן הפסלים המתעצלים

רקע [עריכה]

ניצניה הראשונים של תופעת המתעצלים הופיעו כבר בסוף המאה שעברה. אולם רק בתחילת המאה הנוכחית הוגדרה התופעה באופן רשמי והוכרה על ידי משרד הבריאות. רובם של המתעצלים נמצאים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, אך נרשמו מקרים של מתעצלים צעירים יותר. היחס בין גברים לנשים מבין המתעצלים הוא כמעט זהה, עם עדיפות קלה למין הגברי במדינות מסוימות. תהליך ההתעצלות נמשך על פי רוב בין שניים-עשר לשמונה-עשר חודשים. בחודשים הראשונים סימני ההתעצלות אינם מובהקים, ומתעצלים רבים אובחנו בתחילה בטעות כסובלים מדיכאון קל או ממחסור הורמונאלי ותזונתי. עם התקדמותו של התהליך מתגבר חוסר המעש של המתעצל ותנועותיו במרחב מתמעטות, עד התקבעות במצב ההתעצלות-הסטאטית (ניתן לזהות זאת על-ידי גוון ארגמני שצובע את תנוכי אוזניו של המתעצל). למרות שמו, מצב זה אינו סטאטי לחלוטין. המתעצל עדיין נע, אך זוהי תנועה איטית אשר יכולה להיות מובחנת רק לאורך זמן (הרמת יד, אצל מתעצל ממוצע, תמשך כ-45 יום).

בשנים האחרונות אובחנה תת-קטגוריה של "התעצלות-על". תהליך ההתעצלות של מתעצלים אלו מהיר יותר – הוא נמשך כחצי שנה ובמהלכו גדל בהדרגה מספר שעות השינה של המתעצל במהלך היממה (זאת לעומת מרבית המתעצלים אשר סובלים דווקא מנדודי שינה בחלקו הראשון של התהליך). אצל מתעצלי-העל מכסה הגוון הארגמני את האוזן כולה.

סיבות ותוצאות [עריכה]

למרות מחקרים רבים בנושא עדיין לא התבררו הגורמים להתעצלות. ההשערות כללו בעיה גנטית, השפעות של תזונה לקויה, גורמים סביבתיים כמו קרינה או מקורות מתח גבוה, וכמובן גורמים נפשיים והתפתחותיים, אך אף אחד מאלה לא הוכח.

השפעת ההתעצלות ניכרת הן במישור האישי-משפחתי (בעיות הכרוכות בתחזוקת המתעצלים), והן במישור החברתי והפוליטי (שוק העבודה, גיל הפרישה, משבר חברות הביטוח). הועדה הממשלתית העל-משרדית להתעצלות אמורה לפרסם בשנה הקרובה דו”ח רחב היקף בנושא (ראו קישורים חיצוניים להרחבה).

גן הפסלים המתעצלים [עריכה]

[קישור למפה]

גן הפסלים המתעצלים נולד כמיצג זמני במסגרת תערוכת אמנים צעירים במוזיאון לאמנות מודרנית. במיצג הוצבו כעשרה מתעצלים (כולם קרובי משפחה של האמנים) בחללים שעוצבו כחדרים ביתיים מוכרים, בתנוחות יום-יומיות, כשברקע הושמע מלמול בלתי פוסק של קולות גבריים ונשיים. למרות תגובות פושרות מצד המבקרים המיצג עורר רעש תקשורתי גדול ומשך קהל רב. ההצלחה המסחרית הביאה להשארת המיצג כתערוכה קבועה.

כיום המתעצלים המוצבים בגן מגיעים מתרומות. הגן מסוגל להכיל בין ארבעים לחמישים מתעצלים בו-זמנית. כל מתעצל מוצג לתקופה של עד חודש (בתלות במשפחה). הגן מארח אחת לשנה את הביאנלה לאמנות אנושית, בה משולבים המתעצלים ביצירותיהם של האמנים המתארחים. כמו כן נערכים בגן לעיתים אירועים מיוחדים וקונצרטים. [שעות פתיחה ומחירון]

[תמונה: ammgramm]

רקוויאם לעכבר

עכבר העיר מצליח לעצבן אותי כבר שבוע שני ברציפות[1].

טור הפתיחה בשבוע שעבר עסק בעתירתם של בעלי המכולות בתל-אביב נגד הפעלת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות ובחגים. בעלי המכולות טוענים כי חוק שעות המנוחה לא נאכף באופן הוגן, אלא פועל לטובת הרשתות הגדולות ומחסל את העסקים הקטנים של המכולות השכונתיות.
וכך נכתב על כך בעכבר:

"באופן די אירוני, חלק מהמצטרפים למחאת בעלי המכולות, שניסו לעזור להם במאבקם, היו פעילי המחאה החברתית. אותם אנשים שיצאו למאבק כי העלו להם את מחיר הקוטג' בכמה שקלים רוצים עכשיו שאלי מהמכולת יוכל להמשיך לרשום להם לחם שחור ולהתפרנס בכבוד. אפשר להבין אותם. זה סוציאלי, זה צודק, זה אפילו רומנטי, אבל זה לא יכול להסתדר עם מחירי קוטג' נמוכים ופסק זמן כמו באמריקה. מה לעשות, זה העולם האכזרי שאנחנו חיים בו."

ומסיים בפאנץ':

"אין לנו ברירה אלא לבחור בתחרות. כי עם כל האהבה שיש לנו לאלי מהמכולת, ויש לנו, אנחנו יותר אוהבים סופר פתוח בשבת ומלפפונים בזיל הזול."

מי צריך את שטרסלר כשיש לנו עיתון עירוני, צעיר, מהפכני ובועט.

השבוע עסק הטור הפותח של העיתון באיסור המשטרה לקיים מסיבת רחוב בפלורנטין בפורים. איסור שהתקבל באנחת רווחה עצומה על-ידי תושבי השכונה, לאחר שבשנים האחרונות הפכו המסיבות הללו מאירוע מקומי ושמח למפגן של וונדליזם והרס.
וכך נכתב בעכבר:

"אנחנו דווקא בעד המסיבה הזאת, פיראטית או מאורגנת, למרות המחאה של תושבי פלורנטין ולמרות שמגיעים אליה בעיקר ילדי פריפריה. אנחנו בעד המסיבה כי פעם בשנה (בעצם שלוש) צריך לאפשר לחגוג ברחובות. גם אם זה עושה קצת ברדק וכמה אנשים לא יכולים ללכת לישון ממש מוקדם".

ביטוי כזה של אמפתיה, אחריות חברתית והתחשבות בזולת לא ראיתי מזמן.
וממשיך:

"אבל אולי מה שבאמת חשוב בכל הסיפור הזה, זו העובדה שבמשך כל השבוע התעסקו כאן במסיבות פורים. בעירייה, בתקשורת המקומית ובסצנת המועדונים והברים. כאילו ביבי לא משתעשע עם הכפתור האדום, כאילו הבחורה מ"הציור השבועי לילד" לא עומדת להשבית לנו את הרכבת וכאילו ג'קי מקייטן לא מת. ובדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת."

לא, לא יכול להיות שבאמת כתבתם את זה. "בדיוק בגלל זה אנחנו חיים בעיר הזאת"? מישהו פה הרגע יצא מקורס "קלישאות עיתונות מקומית" שנה א'?

אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר. הילדותיות, השמרנות, או התחושה העמוקה שיש פה בעיקר פוזה. פוזה כאילו-מגניבה, כאילו-נהנתנית, אבל כזו שמאחוריה מסתתר כלום גדול. (ובנוסף לכל, פוזה שתאריך התפוגה שלה עבר בקיץ שעבר. מישהו שכח להתעדכן). ואולי זה פשוט געגוע לימים שבעיתון כתבו אנשים שבאמת היה להם משהו להגיד.


[1] כן, כן, פאתטי. אני יודע. להתעצבן ממשהו שכתוב בעיתון. ועוד בעכבר העיר.

עידן האינפנטילים

הילד שלי הגיע לגיל הזה שבו הוא מרגיש צורך לשתף בכל דבר.
אבא, בוא תראה! תראה מה עשיתי! אבא, בוא, בוא!
זה יכול להיות ציור חדש או ערבוב פלסטלינה או נחש רכבת או מקל או ג’וק מת על הרצפה. הוא רוצה להראות, לחלוק את החוויה, לתת לה קיום דרך מישהו אחר.

מזכיר משהו?

אין כמו ילד בן שלוש וחצי כדי להבהיר את המקור להצלחה הגדולה של הרשתות החברתיות. וגם להצלחה של אפל. לממשקים ולעיצובים של אפל בעידן האייפון אין תחרות. הם אינטואיטיביים באופן ראשוני, ילדותי. זה נראה כאילו אפל עושים את בדיקות השימושיות של האייפון על ילדים בני שלוש. (ואולי זה אפילו נכון?).

אז יש לנו פייסבוק, ויש לנו אייפון. שתי טכנולוגיות ההמונים המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות, טכנולוגיות שמחוללות מהפכה בדרך בה אנו יוצרים קשרים וצורכים מידע ומנהלים את חיינו.

טכנולוגיות שפונות לצרכים וליכולות של גיל שלוש.

מה זה אומר על החברה, התרבות, הכיוון אליו אנו הולכים?
ובעצם, בהתחשב באיך שהמבוגרים מנהלים את העולם, אולי זה לא רעיון רע כל כך.

אנחנו בסדר, אנחנו

ברצוני להקדיש שיר זה למאמר החרטה של גולדסטון, לצדקת דרכנו, ולתפארת מדינת ישראל.

בלילה בלילה, באין רואה
לאור ירח חיוור
יוצאים אנשי בסדר לגן
לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
בגביעי הפרחים

אנחנו אנשי בסדר
אנשי בסדר
אנשי בסדר גמור
דור הולך ודור בא
ואנו עומדים לעולם

אנחנו אנשי בסדר
אנשי בסדר
אנשי בסדר גמור
אצבע בתחת ושיר בגרון
כי טוב, מסריח וחם
כי טוב, מסריח וחם

בעלות השחר בטרם אור
מופיע מלאך קטן
קופץ חיש חיש מאיש לאיש
מקיש במקל ארוך על כל הביצים
ברכת בוקר טוב

אנחנו אנשי בסדר…

אינני יודע את שם המלאך
ומהו רוחב כנפיו
אבל יודע אני היטב היטב
לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
בגביעי הפרחים

אנחנו אנשי בסדר…

(אנשי בסדר מאת חנוך לוין, מתוך מלכת האמבטיה).

_______________________

המאמר של אלון עידן על בית המשפט הצבאי בעופר הוא קריאת חובה. הבנאליות של הרוע. צריך וחשוב להשוות.

לידה

נולדתי ללא מילים. שתקתי בלידתי. הייתי אילם.
העולם דיבר אלי מסביב ואני הקשבתי.
לא ידעתי מה לומר לו חזרה. לא היו לי המילים המתאימות להקשיב ולשמוע ולדבר.
חשבתי. יותר מדי. הקשבתי. יותר מדי.
אינני זוכר מה הייתה המילה הראשונה שאמרתי.
אמא, אבא, הייתם מצפים.
אך נראה לי שדבר אחר יצא מבין שפתי.
אינני זוכר מה המילה הראשונה שאמרתי.
אני ממשיך לחפש אותה.

————-

דוחף ודוחף וכלום לא יוצא. דמעות מתגלגלות מעיני. מבקש לצעוק אבל פי חסום, מהודק ללא מרווח נשימה. אני מתפתל בכיסאי, מנסה לשחרר מעט את הלחץ על מפרקי הידיים. החבלים קורעים את עורי, הדם נקרש סביבם ומתיך אותם ליחידת בשר אחת. אין שום מקום לתזוזה, הכול קפוא ועומד ומשותק.

אני מזיז את אצבעות רגליי. תנועה קטנה, טריוויאלית, והיא כולה תנועה של חיים. מקצות רגליי מגיח כוח החיים ואני נאחז בו בכוחות אחרונים. התנועה הקטנה הזו ממלאת את כל ישותי. אני הוא האצבע הקטנה של הרגל. אני הציפורן ששבורה בקצה. אני העור המתקלף בכרית הבוהן. אני השיער הדליל במפרקים.

אני מניע את עצמי ומתחיל ללכת.

————-

נולדתי שוב במערות אפלות.

האורות מבהיקים והקולות מהדהדים באוזניי. מוקף בהמון אדם קופץ ומשתולל הוצאתי את עצמי אל החיים.

חופר מחילות בעפר, משתחל מתחת לגדר אל שטחי ההפרדה, אל מאורות החטאים. מגשש דרכי בחשיכה, מונחה על-ידי הלמות התופים (או שמא היו אלה הלמות ליבי?), מוצא נתיבי מילוט וחרכי הצצה, מגשש באפילה דרך גופות משתוללים ועננים של רעש, אל היד היחידה המושטת שמושכת אותי החוצה לתוך הבוקר העולה.

 [תמונה: mondomuse]

מוקדש לזאת שנתנה יד לפני עשר שנים ומתעקשת להמשיך.

על האפשרותנות

הויכוח בין האתאיסטים החדשים (דוקינס וחבריו) לבין מגני הדת הוא מתסכל מאד. שני הצדדים מחזיקים בעמדות ברורות ולוחמניות, נושאים בעוז ובעיוורון את דגל האמת והידיעה. משוכנעים בעליונותם המוסרית, הם יוצאים למסעות צלב אשר מכחידים כל אפשרות להתקדמות או לדו-שיח.

למי שמתבונן בפליאה על העולם, למי שמודע למרחבי חוסר הידיעה העצומים שסביבנו, עמדות מוחלטות כאלה הן בלתי אפשריות.

זוהי נקודת המוצא של חוקר המוח דיוויד איגלמן. איגלמן מנסה למצוא דרך ביניים שחובקת את מרחב האפשרויות העצום שאנו מתקיימים בו. הוא מסביר כי ההכרה בגודלה של האי-ידיעה אודות היקום לא מאפשרת להתחייב לעמדה אתאיסטית, אך כי מצד שני אנחנו כבר יודעים מספיק כדי לא להתחייב לסיפור הספציפי של דת מסויימת.

איגלמן מתווה עמדה אחרת, אותה הוא מכנה "אפשרותנות" (Possibilianism). זוהי עמדה שלא מתחייבת לסיפור אחד, אלא מבקשת לחקור ולנסות מגוון של רעיונות ואפשרויות. עמדה שלא נופלת אוטומטית לדיכוטומיות אלא מחזיקה את האופציות פתוחות. עמדה קצת יותר צנועה ביחס לבעלותה על האמת.

הנה הרצאה בה מציג איגלמן את האפשרותנות (הגעתי אליה דרך קווין קלי):

הגישה של איגלמן היא סוג של ספקנות מרוככת, אשר באופן מרענן נעדרת את היומרנות המגננתית-התקפית של התנועה הספקנית מז'אנר שרמר. (תנועה שלכאורה קוראת לחופש מחשבה, אך באופן סמוי מנסה להאחז במבני כוח מתפוררים. ועוד על המדע והגבר הלבן ראו כאן.)

זהו צעד בכיוון הנכון. אך גם איגלמן מפחד לנתץ את המסגרת. איגלמן עדיין מבקש לנווט במרחב האפשרויות בעזרת הכלים המדעיים. זהו המצפן אותו הוא מחזיק (תוך הבנה שהמפה שבידו חלקית ומצומצמת מאד).

האפשרותנות האמיתית צריכה ללכת צעד אחד הלאה. הרי המדע עצמו גם הוא מכשיר, ואפילו מכשיר חדש יחסית. הוא מכשיר יעיל, וצריך להשתמש בו (רצוי שימוש נבון ומושכל). אבל כמו כל מכשיר הוא אינו סופי. הוא יכול להתפתח. הוא יכול להשתנות. ובעיקר – מכשירים חדשים יכולים להופיע.

האפשרותנות האמיתית צריכה לתת מקום במרחב האפשרויות גם לצעד הבא של האנושות. לאותה טכניקה או פרקטיקה או הסתכלות או פעילות שתשנה לחלוטין את האופן בו אנו מתקיימים, מבינים ומתייחסים לעולם. כי אם יש משהו אחד ודאי הוא השינוי.