לא רואה בעיניים

"מ-ה-פ-כה! מ-ה-פ-כה!" (י. קוטנר, 1978)

אנחנו חיים בעיצומה של מהפכה. אנחנו חיים בעולם נטול מהפכות. מהפכת המידע משנה כל מה שקורה סביבנו. מהפכת האינטרנט הרגה את אפשרות המהפכה.

דבר אחד בטוח, אנחנו חיים בעולם מבלבל.

את המהפכה לא יצייצו בטוויטר, אמר לאחרונה מלקולם גלדוול במאמר מצוטט לעייפה בניו-יורקר. גלדוול, תוך התעלמות מכמה תכונות חשובות של רשתות חברתיות, יוצא נגד ההגדרה של אקטיביזם רשת כ-אקטיביזם. זה לא אקטיביזם אם אתה לא יוצא החוצה לחטוף מכות כמו בימים הטובים של שנות השישים, הוא (פחות או יותר) טוען.

וזה לא שהוא לגמרי טועה. הרי הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק" עובדת נהדר כממרקת מצפון. פליטים? עשיתי לייק. גזענות? דאבל לייק. אפילו הפצתי פוסט של פויר!

אבל זה לא שהוא ממש צודק. כי מתוך הלייקים ופטפטת הטוויטר הבלתי פוסקת צומחות גם פעילויות שטח. תראו את סיפור מאפ"י. הודעה ישנה ונאלחת בפורום שמתגלה מחדש בפוסט בבלוג שהופך לדיון סוער בטוויטר ובבלוגוספירה שמתגלגל להפגנה מול שיעור של מאפ"י שהופכת לאייטם חדשותי בעיתונות. מטוויטר להתפרצות קומנדו-סטייל דרך החלונות בשלושה צעדים. לא רע.

אנשים יוצאים לפעולה כשאכפת להם. לא לכל האנשים אכפת מאותו דבר באותו אופן. הרשת מאפשרת מנעד גדול יותר של אפשרויות פעולה. אפשר לעשות לייק ואפשר להפיץ בטוויטר או בפייסבוק ואפשר לכתוב פוסט בבלוג ואפשר לתרום (כבר תרמתם למדרון?) ואפשר להצטרף להפגנה ואפשר לנסות לארגן ולהפעיל אנשים.

האנשים שיהיו מוכנים לצאת החוצה תמיד יהיו מעטים. אבל הרשת מאפשרת להגיע אליהם. הלייק, אם להשתמש בשדה סמנטי מהצד השני, הוא פעילות תומכת לחימה. בסופו של דבר גם המחווה הוירטואלית הקטנה מקדמת את הפעולה הממשית.

אנחנו אוהבים לחשוב על האינטרנט בתור הרשת הגלובלית, אבל החוזק שלה הוא פעמים רבות דווקא ברמה הלוקאלית. הצד החיובי של הרשת הוא ביכולת להתארגן טוב יותר ברמה המקומית. לקשר בין אנשים בעלי תחומי עניין דומים או מטרה משותפת. כשכולנו הופכים לסוג של נקודות הפצה ושידור, גדל הסיכוי שמטרה מסוימת תמצא את קהל היעד הנכון שלה. כמובן שצריך לדעת כיצד לעבוד עם אמצעי תקשורת כזה ואיך להפעיל את הרשתות המקומיות שנוצרות דרכו. נראה שזה מתחיל לקרות, אם באופן טבעי ואם באופן יזום.

————————————–

אבל זאת לא המהפכה שגלדוול מדמיין. והוא צודק. מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. אנחנו כבר לא בעידן ה-מהפכה. לא לחינם פותח גלדוול את המאמר שלו בהתרפקות על תנועת המחאה של שנות השישים. זהו אולי הרגע האחרון בו התקיימה בעולם המערבי ה-מהפכה, שירת הברבור של עולם שהתעורר למחרת מטושטש והלום-סמים לתוך עידן פוסט-מודרני.

ובעידן הפוסט-מודרני, כמו שכולם יודעים, אין יותר אמון בסיפורי-על. אין תיאוריות גדולות, אין אמת מוחלטת, אין קטגוריות אוניברסליות. יש פרגמנטציה של החברה לאוסף של אינדיבידואלים. יש סיפורים אישיים. יש נקודות מבט פרטיות.

בעולם כזה ה-מהפכה לא יכולה יותר להתקיים. יש מקום רק להתקוממויות קטנות ופרטניות.

הרשת היא כלי אפקטיבי של הקטן והפרטי. (שוב, באופן פרדוקסלי לטבעה הגלובלי והכללי). הרשת כתוצר של עולם פוסט-מודרני או אולי כיוצרת שלו או אולי שניהם גם יחד. קשה להפריד ביניהם. הטכנולוגיה והעולם שלובים זה בזה, הרשת והפוסט-מודרניות לא ניתנים להפרדה.
(לכן ההתנגדות העזה לאינטרנט במעוזי המודרניות שנלחמים על קיומם, כמו הדת למשל).

מהרשת לא תבוא ה-מהפכה. דרך הרשת יצמחו אולי קיני התנגדות קטנים שאפשריים עדיין במקום בו אין יותר בסטיליות לשרוף.

זהו לא שיפוט, זו הכרה. אפשר לא לאהוב את המצב, אפשר להמשיך ולחפש בריקדות. אבל אם אנחנו רוצים שינוי, צריך לנסות ולהבין איזה סוג של שינוי הוא מן האפשר. אולי מה שנכון, לפחות עכשיו, הוא להתמקד במקומי ובנקודתי. גלים של התקוממות שנלחמים בעוולות וממשיכים הלאה. לא תנועת מחאה המונית, לא מאתיים אלף איש בכיכר אלא מאתיים איש שאכפת להם מול אי-צדק מקומי. קטן הוא הגדול החדש.

בכל האתרים הכלכליים בארץ התפרסמה היום ידיעה מבשרת רעות. “בקרוב אצלנו? אקוודור העלתה התמלוגים, נובל נמלטה” הכריז גלובס. “אקוודור שינתה את מדיניות התמלוגים – נובל אנרג'י תעזוב את המדינה” קרא nrg. “איתות לישראל? נובל אנרג'י: נעזוב את אקוודור עקב שינוי המיסוי” איים ynet.

בכל הידיעות – הזהות כמעט – מדווח על החלטתה של נובל אנרג’י לעזוב את קידוחי הנפט שלה באקוודור. זאת בעקבות המשא ומתן המחודש שמנהלת הממשלה מול חברות האנרגיה לשם העלאת התמלוגים שהיא מקבלת מהן.

לא דרוש חיפוש מעמיק מדי ברשת כדי לקבל מעט יותר פרטים על העניין. אקוודור ניהלה שיחות מול כל חברות האנרגיה הפועלות בתחומה. לפי התנאים החדשים התמלוגים שתקבל אקוודור יעלו מ-70% (!) ל-80%, כלומר 5.4 ביליון דולר נוספים לקופת המדינה במהלך תקופת החוזה המחודשת. הנפט יהיה בבעלות אקוודור, והחברות יקבלו תשלום לפי חבית.

נובל אנרג’י האמריקאית ופטרובראס הברזילאית החליטו לא לקבל את התנאים החדשים. הן יעזבו את אקוודור ויעבירו את האופרציות שלהן לידי הממשלה תמורת פיצוי. רפסול הספרדית ו-Eni האיטלקית בחרו לחדש את החוזים ולהשאר באקוודור, וגם התחייבו להשקעה נוספת. אקוודור גם חתמה חוזים חדשים עם פטרואורינטל ו-אנדס פטרוליום הסיניות.

הנתונים המלאים מציירים תמונה מעט שונה מהכותרות המאיימות. נראה כי המשא ומתן שניהלה אקוודור היה דווקא מוצלח, למרות עזיבתה של נובל. התמלוגים יעלו, הנפט יהיה שייך למדינה. (יש עוד לראות אם תפוקת הנפט במדינה תחזור לנפח מלא גם לאחר עזיבת שתי החברות).

פרטים קטנים כאלה נראים מיותרים למדורי הכלכלה בארץ. הדיווח שלהם נכון אך חלקי ומגמתי. (יצויין לטובה ynet שמזכיר גם את החברות שנשארו). הם בוחרים לצייר את עזיבתה של נובל כ”איתות” מדומיין לישראל, תוך טשטוש התמונה המלאה שלא בהכרח מתיישבת עם התזה המאיימת.

לעיניים קונספירטיביות זה יכול להראות כמהלך הפחדה מתואם שמקודם על-ידי בעלי אינטרסים בארץ. במציאות האפורה מדובר מן הסתם רק בנטייה צהבהבה שמעדיפה את הסנסציוני על פני המדוייק.

[תמונה: identity chris is]

בספרו החדש "Program or be Programmed" מבקש חוקר המדיה דאגלס ראשקוף להתוות עקרונות בסיסיים להתמודדות עם החיים בעידן הדיגיטלי. הנקודה המרכזית שמעלה ראשקוף היא כי בעידן הדיגיטלי לא מספיק לדעת להשתמש בתוכנות, אלא יש ללמוד כיצד לייצר תוכנות. במרחב שהולך ונשלט על-ידי תוכנות, אומר ראשקוף, עליך לדעת ליצור את התוכנה, או להפוך בעצמך להיות לתוכנה.

לדעת לתכנת משמעו להבין כיצד פועלת המערכת, להבין מדוע דברים מתבצעים כך ולא אחרת, וגם לראות את העולם כולו כפלטפורמה אשר ניתנת לשינוי. לא לדעת לתכנת – או לפחות לא להבין איך מתנהג עולם של תוכנה – גורם לנו להיות עיוורים לאופן בו ההטיות הטבועות בטכנולוגיה מעצבות את החיים הדיגיטליים. עלינו להיות מודעים להטיות אלה כדי שנוכל לבחון את השפעותיהן באופן ביקורתי, להחליט מה מיטיב עמנו ולמה עלינו להתנגד; כדי שנוכל לגרום לטכנולוגיה לעבוד עבורנו במקום להיות עבדים של הטכנולוגיה.

לדעת לתכנת בעידן הדיגיטלי, טוען ראשקוף, הוא ידע שווה ערך לקריאה ולכתיבה. זהו הכלי שדרכו אנו יוצרים את המציאות החדשה שמביאה מהפכת המידע הנוכחית.

בליבה של כל מהפכת מידע עומדת טכנולוגיה חדשנית שמביאה עמה יכולות ואפשרויות חדשות. אבל, מסביר ראשקוף, בכל מהפכת מידע טכנולוגיה זו נמצאת בידי מיעוט קטן. הטכנולוגיה והיכולות שזמינות להמון נמצאות תמיד דור אחד אחורה.

המצאת הכתב לא יצרה חברה של יודעי קרוא וכתוב אלא חברה של שומעים – הקהילה התאספה בככר העיר כדי לשמוע את הרבי מקריא את התורה (כך במקור – ראשקוף הוא יהודי). המצאת הדפוס לא הובילה לחברה של כותבים אלא לחברה של קוראים – ההמונים קראו את דבריהם של סופרים מעטים.

המחשב והאינטרנט מאפשרים סוף סוף לכולנו להיות כותבים. אך זאת כבר טכנולוגיה מיושנת. היכולת החדשה של העולם הדיגיטלי, הידע שמעצב את העולם החדש ושרק מעטים מאיתנו שולטים בו הוא התכנות. במהפכת המידע החדשה כולנו משתמשים בתוכנות. המעטים הם אלה היודעים לתכנת.

מהיותי מתכנת, יש משהו מחמיא בטענה הזו. נעים לחשוב על עצמך כעל חלק מהאליטה של העידן החדש. אך מהיותי מתכנת, אינני יכול שלא להטיל ספק בהצבת התכנות כידע שעומד בעין הסערה של מהפכת המידע החדשה.

ראשקוף מדבר בעצם על היררכיות של בעלות על מידע. בכל מהפכת מידע נוצר מיעוט שיש לו בעלות על טכנולוגית מידע חדשה, בעוד שההמון מקבל את טכנולוגית המידע הקודמת. המצאת הכתב יצרה אליטה של אנשי דת שלהם בעלות על הידע של קרוא-וכתוב, כלומר על היכולת לקבע את המידע הדיבורי החולף במדיום יציב, באותיות כתובות.

המצאת הדפוס שיחררה לחופשי את הכתב. טכנולוגית הקרוא-וכתוב עברה להמון. טכנולוגית הדפוס החדשה היתה טכנולוגיה של שכפול. היתרון של הדפוס לא היה ביכולת לקבע מידע אלא ביכולת לשכפל אותו, לקחת פריט מידע ולהפוך אותו לנחלת הכלל. מקור הבעלות על יכולת השכפול היה כעת כלכלי – הדפוס היה יקר ודרש משאבים. כך נוצרה אליטה חדשה של בעלי הון ותאגידי מדיה שלהם בעלות על יכולת השכפול וההפצה.

המחשב והאינטרנט הביאו לעולם פלטפורמת הפצה המונית. טכנולוגית השכפול שוחררה לחופשי, היכולת לשכפל מידע הפכה לחסרת עלות ולנגישה לכל אחד. לא ניתן יותר לשמר בעלות על השכפול. מהי אם כן הטכנולוגיה שתהפוך למשאב היקר החדש? מהו הידע שהבעלות עליו תהווה יתרון ותייצר אליטה חדשה?

לפי ראשקוף ידע זה הוא התכנות. היכולת לייצר את הפלטפורמה עליה מופץ המידע, לשלוט עליה ולקבוע את מאפייניה. המתכנת הוא בעל הכוח. אבל אם ננסה אנלוגיה אחרת למהפכת הדפוס, המתכנת הוא סוג של פועל דפוס. הוא יודע להפעיל את המכונה, הוא יודע איך היא בנויה, הוא יכול אולי אפילו לבנות אחת בעצמו. אם יהיה לו מזל אולי יהפוך בסופו של דבר לבעל בית דפוס. אבל הוא לא שולט בזרימת המידע שעוברת במכבש הדפוס שלו.

הרמה החדשה של היררכית המידע נמצאת במקום אחר. היא עלתה שלב אחד מעלה. זוהי רמה גלובלית שאינה צמודה למידע מסוים. בעולם שבו השכפול הוא המוני והמידע הוא חופשי, הבעלות החדשה היא על זרימת המידע כולו. זוהי בעלות על המסה של המידע. על הסטטיסטיקה, על כריית הנתונים, על זיהוי המגמות. הרמה החדשה בהיררכית המידע היא היכולת לראות במבט-על את תנועת המידע שמשוכפל על-ידי ההמון; היכולת לנתח ולנצל מידע זה.

כך צומחת לה אליטה חדשה – ענקי אינטרנט כמו גוגל ופייסבוק שמקבעים את מעמדם על-ידי שליחת זרועות וגששיות בכל רחבי אוקיינוס המידע האינסופי של הרשת. הם אינם מבקשים לעצמם בעלות על המידע הזורם באוקיינוס. הם שואפים להיות האוקיינוס.

הטכנולוגיה שנמצאת בבעלותם היא לא ידיעת התכנות אלא היכולת לצבור ולנתח מסות עצומות של מידע. היתרון שלהם הוא בתשתית. מרכזי מחשוב אדירים, מיליוני שרתים, כוח חישוב ושטחי אכסון בלתי נתפסים. זוהי שוב בעלות על משאבים שאינם נגישים להמון.

ההמון נמצא בדור הקודם, הוא הפך ליצרן של מידע. האליטה החדשה מסוגלת לקחת את כלל המידע המיוצר וללעוס אותו, לעכל אותו, לעבד אותו, להפיק ממנו נקטר אלים שנותן לה מבט יודע-כל.

השאיפה למהפכה שתחולל השטחה של היררכיות המידע (והכח) היא כנראה נאיבית. גם אם נדמה היה כי המהפכה הדיגיטלית יצרה דמוקרטיזציה של מרחב הידע, הרי הולך ומתברר כי כמו בעבר, גם הפעם המבנה ההיררכי משמר את עצמו. עלינו שלב במשחק ואנחנו משחקים עכשיו בקנה מידה הרבה יותר גדול. ההבטחה עצומה. כך גם הסיכונים.

“כיחידה טכנולוגית, השעון הוא מכונה המפיקה שניות, דקות ושעות אחידות בדפוס של סרט נע. הזמן המעובד בדרך אחידה זו מובדל ממקצב החוויה האנושית. בקיצור, השעון המכני מסייע ליצור דימוי של יקום מכומת במספרים ומונע באופן מכני”.

“הזמן שמודדים אותו לא על-פי הייחוד של ההתנסות האישית, אלא בעזרת יחידות אחידות ומופשטות, חדר בהדרגה אל כל חיי החוש, בדומה לטכנולוגיות הדפוס והכתיבה. לא רק עבודה, אלא גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני”.

“כל הזמן החופשי שבעולם איננו פנאי, מפני שפנאי איננו מקבל את חלוקת המטלות שיוצרת ‘עבודה’, וגם לא את החלוקות של זמן שיוצר ‘זמן מלא’ ו’זמן פנוי’. פנאי שולל את הזמן כמיכל. ברגע שתוחמים את הזמן באופן מכני או חזותי, מחלקים אותו וממלאים אותו, אפשר לנצל אותו באופן יעיל יותר ויותר. אפשר להפוך זמן למכונה חוסכת עמל”.

(מרשל מקלוהן, להבין את המדיה).

ואפשר גם להראות זאת ב(בלי) מילים אחרות:
(לקוראים ב-RSS, אם אינכם רואים את הוידאו אנא הכנסו לפוסט המלא).

(הפרק Krtek a hodiny מתוך סידרת האנימציה הצ’כית הנהדרת לילדים – החולד. גם שאר הפרקים מתאפיינים בנימה חתרנית משהו, מבט ביקורתי על טכנולוגיה ומודרניות וגעגועים לטבע).

אחת הידיעות המעניינות בנוגע לעתידה של הספרות התפרסמה בשבוע שעבר ברחבי הבלוגים הטכנולוגיים. אמאזון הכריזה כי היא מוסיפה קטגורית תוכן חדשה לחנות הקינדל שלה – Kindle Singels. הקטגוריה החדשה תכיל טקסטים שיהיו בין 10,000 ל-50,000 מילים, או כדברי אמאזון “ככפול מגודלו של מאמר בניו-יורקר ועד לאורך של כמה פרקים בספר רגיל”.

אמאזון מנסה להציג צעד זה כסוג של אידיאולוגיה – “רעיונות והמילים שמעבירות אותם צריכים להיווצר לפי גודלם הטבעי, ולא בהתאם לאורך שיווקי מאולץ שמצדיק מחיר או פורמט מסוים” (אומר סמנכ”ל התוכן לקינדל של אמאזון). אך סביר יותר להניח שהמוטיבציה האמיתית, גם במקרה זה, היא מסחרית לחלוטין – אמאזון מנסה לפתוח לעצמה שווקים חדשים שאינם מכוסים כרגע בתעשיית הדפוס המסורתית.

באמצעות קטגוריה זו מבקשת אמאזון גם לחזק את מעמדה כפלטפורמת הפצה ישירה עבור כותבים. נציג של אמאזון אמר ל-Mashable כי הם “מצפים לעבוד ישירות הן מול מוציאים לאור והן מול הכותבים עצמם בהפצת Kindle Singles. כל בעל זכויות יכול להשתמש בפלטפורמה של קינדל כדי להוציא את עבודתו לאור באופן עצמאי”.

מעניין לראות מה יהיו השלכותיו של צעד זה על הספרות כתעשייה וכאמנות. הזעזוע שעוברת עכשיו תעשיית הדפוס דומה לזה שהתחולל מעט קודם בתעשיית המוזיקה בעקבות המעבר לטכנולוגיה דיגיטלית. ה-MP3 והאינטרנט ערערו את פורמט האלבום המלא והחזירו אותנו במידה מסויימת לימי הסינגלים. הם יצרו אפיקי הפצה ישירים שמאפשרים למוזיקאים להתפרנס ממוזיקה בלי תיווכן של חברות תקליטים. הם פתחו אפשרויות של יצירתיות וחדשנות.

נראה כי עכשיו המילה הכתובה מתחילה לצאת מהתבניות המסורתיות שהוכתבו על ידי הכוחות המסחריים ששלטו עד כה (ונכנסת, כמו המוזיקה, לתבניות חדשות שמוכתבות על ידי הכוחות המסחריים העדכניים). מהלך כזה של אמאזון, אם יצליח, יכול להשפיע גם על השיקולים המנחים את הוצאות הספרים המסורתיות.

 

בשולי הדברים – אמנם לקינדל עצמו אין נוכחות חזקה בשוק הספרים בארץ, אבל למגמות שמובילה אמאזון בתחום קוראי הספרים האלקטרוניים יש השלכות ומשמעויות שחורגות מעבר למכשיר. הייתי מצפה מהעיתונות הטכנולוגית הישראלית לתת את הדעת על דברים כגון אלה (ממדורי התרבות אני כבר לא מצפה ליותר מדי). האזכור היחיד שהצלחתי למצוא הוא של אבנר קשתן בכלכליסט. (וגם בבלוג התרגום-האוטומטי-מטק-קראנץ’ 140.קו.יל). חבל.

בסוף השבוע היינו באינדינגב. היה מעולה. אבל כל הזמן ברקע ישבה לי מחשבה על זה שאנחנו רבע שעה מעזה. לא מטאפורית, אשכרה רבע שעה מעזה. ופה שמחים ומוזיקה ובירות ואנשים יפים ומעבר לגדר עולם שאני לא יכול לדמיין. וזה לא צריך לעצור אותנו מלהנות. אנחנו חיים, אנחנו צריכים לחגוג את החיים. אבל גם איך אפשר באמת לשכוח שזה בא על חשבון. ותהיתי מי פה עוד זוכר, אם בכלל. האם התודעה מסוגלת להתרחב רבע שעה מערבה. שלא לדבר על האמנים. פוליטיקה? הם יקיאו עליך. חוץ מקוואמי המלך עם ביצי השור שפתח את ההופעה בלקטול את חוק הנאמנות ואת גירוש ילדי הזרים ואת חבורת השרלטנים שעושה את כל זה. ובבליקי שהקדיש את צונאמי ציוני לביבי. צדיקים בסדום. וכולם שרים באנגלית, שרים יופי באנגלית, אנחנו כל כך רוצים לשיר באנגלית. ורבע שעה מכאן.

אבל כמה אפשר לזכור? די כבר, תנו להנות. לא רוצה לזכור, רוצה לשכוח.

[נכתב במקור כתגובה לפוסט של מרמיט (שכרגיל מומלץ ללכת לקרוא!), אבל הרגשתי צורך לתת לדברים מקום משלהם.]