דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

חיפוש באתר

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור 'מחשבות'

מדע הוא דת, שאל אותי כיצד

מדע ואמונה טפלה

מהי אמונה טפלה? מייקל שרמר, מייסד אגודת הספקנים ועורך העיתון skeptic מסביר בהרצאה שנשא בכנס TED את המקור לשלל האמונות הלא הגיוניות שאנו נאחזים בהן. לטענתו לאדם, כמו גם לחיות אחרות, יש מנגנון הישרדותי של זיהוי תבניות. נטייתנו הטבעית היא למצוא תבניות בתוך רעש של מידע. זהו המנגנון שמאפשר למשל לזהות רחש בין השיחים כפוטנציאל סכנה (נמר מתגנב). מנגנון זה, הטבוע בנו עמוק כל כך, הוא שאחראי לצורך האנושי להאמין. קל לנו יותר להיאחז בתבניות מוכרות מאשר לקבל את הלא-מובן. באופן כמעט אוטומטי אנחנו מייחסים משמעות והתכוונות לתבניות שאנחנו מזהים מסביבנו. כך אנו יוצרים עולם של יצורים מומצאים – רוחות ושדים, מלאכים, אלוהים, חייזרים, אגודות סודיות ותיאוריות קונספירציה. כולם ניסיונות למצוא משמעות ברעש – כולם תבניות מדומיינות שיש לבחון באופן ספקני ולזהות כהבלים.

המדע הוא הכלי שיכול לשחרר אותנו מאמונות טפלות כאלה. כלי רציונאלי של השערות, מבדקים, סטטיסטיקה – "המתודה המדעית היא הכלי הטוב ביותר שפותח אי-פעם כדי להבחין בין תבניות אמיתיות ושקריות, בין מציאות ודמיון, וכדי לזהות קשקושי שכל" (אומר שרמר).

אבל מהי אותה מתודה מדעית? מה קורה כשמנסים לבודד את התהליך הרציונאלי, את השיטה שעומדת מאחורי המדע? כמו שהראו תומאס קון ופול פייראבנד, השיטה המדעית היא פאטה מורגנה. כשמתקרבים אליה היא נעלמת. "השיטה המדעית" (או ההגדרה של מהו "מדע") היא בעצם ניסיון למצוא תבנית ומשמעות בהיסטוריה כאוטית-משהו של פעילות אנושית. אבל זוהי תבנית מדומיינת. האמונה בשיטה המדעית היא למעשה אמונה טפלה. או אם תרצו – סוג של דת.

דרך טובה לחוות את הדמיון בין מדע ודת הוא לנהל את הדיון הזה עם מאמיני מדע אדוקים. רמת האמוציות, השכנוע העצמי והאמונה בצדקת הדרך מזכירים מחזירים בתשובה או אנשי ארץ-ישראל השלמה. (ראו לדוגמה את הדיונים אצל עירא כאן וכאן). הספקנות והביקורתיות נעצרות ברגע שזה מגיע למתודה המדעית עצמה. על הבסיס הארכימדי של תפיסת העולם המדעית אסור לערער.

מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות. בשניהם, אגב, ייתכן כי לעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של היגיון זה. איננו יכולים להבין את ההיגיון האלוהי, וגם ה"תיאוריה של הכול" שהמדע מחפש כנראה לא תמצא (אפילו פופר טען שלעולם לא נגיע לאמת באופן סופי). אבל קיומו של ההיגיון – גם אם אין לנו נגישות מלאה אליו – הוא עיקרה של הנחמה.

מכאן גם עוצמת הויכוח בין המדע והדת. האמונה בהיגיון שהם מספקים היא רשת בטחון שמאפשרת לנו לתפקד בעולם עצום ונורא ומרהיב. ערעור על תפיסת האמונה שלנו מאיימת עלינו. ללא רשת הבטחון אנחנו נופלים בחלל הריק.

עוד באירופה הוא היה סקפטי

 

מדע והגבר הלבן

ההרצאה של מייקל שרמר מעוררת אי-נוחות. דבריו מעניינים ובעלי ערך, אך בו עצמו יש משהו זחוח ולא נעים – הוא לא נראה אדם נחמד. במהלך ההרצאה הוא מביא דוגמאות לשיבושי תפיסה, אשר רובן נסובות סביב אסוציאציות ויזואליות לגוף האשה. בסוף ההרצאה הוא מציג סרטון קצר שמתאר ניסוי (או מתיחה) במהלכו גרמו לנשים לנשק ללא ידיעתן שימפנזים בתואנה של מבדק לשפתון. מכלול דוגמאות אלה מעלה ניחוח שוביניסטי קל.

ניתן לפטור אי-נוחות זו כטענת אד הומינם בלבד ולומר כי שאלת נחמדותו של שרמר אינה רלוונטית לתוכן דבריו. אך לדעתי דווקא אי-נוחות זו הופכת את ההרצאה למרתקת הרבה יותר, כי היא טומנת בחובה את המורכבות שנושא עימו המדע.

על פני השטח מדברר שרמר את הצד הנאור של החשיבה המדעית. ביקורתיות קונסטרוקטיבית, חקר העולם והאדם, ניסיון להבין מה מפעיל אותנו ומה מטעה אותנו, רצון לקידום האנושות באמצעות חשיבה מפוכחת. אולם הסבטקסט משדר יהירות שוביניסטית. הוא מציב את שרמר – ואת המדע שהוא מגן עליו – כנציגיהם של הגבר המערבי הלבן.

כפילות זו אינה זרה למדע. הוא נולד כקריאת תיגר על מוקדי הכוח הדתיים של ימי הביניים, נושא בחובו מסר כלל אנושי של רציונאליות ותבונה. אך בה בעת הוא כוח החלוץ ושגרירה של תרבות מסוימת מאד, טכנולוגית, מערבית, גברית; תרבות שמבקשת לעצמה את הבעלות על מה נכון, מה מותר, מה אמת. המדע הוא נאור, אך הוא גם משרטט את גבולותיה של הנאורות. הוא מכשיר של ידע. הוא מנגנון של כוח. וככזה הוא דומה מאד למנגנונים אחרים של ידע ושל כוח. כמו למשל, דת.

מדע ואדם

אינני בא לבטל את המדע או להציב אותו כשווה ערך מוחלט לדת. המדע הוא כלי מצויין לחקר העולם שבחוץ. כמו כל כלי, יש למדע יתרונות וחסרונות, הצלחות ונקודות כשל. באופנים רבים טוב יותר לחיות בעולם של היום מאשר טרם המדע. באופנים אחרים, מצבנו אולי חמור מאי פעם.

לשאלה מיהו האדם סיפקה הדת את תשובתה שלה. עם הזמן נשחקה תשובה זו ונוצלה לדיכוי במקום לשמש לשחרור. המדע הציג לנו תשובות חדשות (ושאלות חדשות). הוא שינה את תפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, את יחסינו עם סביבתנו. תשובות אלו שחררו אותנו מעריצות אחת אך הטילו אותנו לתוך עריצות אחרת, סמויה יותר (עריצות המספרים, המדידה, הבדידות).

כדי להשתחרר שוב, כדי לעשות צעד התפתחותי נוסף, נזדקק כנראה לנקודת מבט חדשה. נקודת מבט זו לא יכולה להיות יחידה. הגענו למקום שכבר איננו יכולים להאמין לנקודות מבט יחידות. המקום החדש יצטרך להיות מקום של ריבוי. הוא יכיל את הראיה המדעית. הוא יכיל את החוויה הדתית. הוא יאפשר לנו לראות את הדברים מכמה זוויות בעת ובעונה אחת.

קשה לי ממש לדמיין מקום כזה. אני יכול קצת להריח אותו אם אני מאד מתאמץ. זה בטוח יהיה מעניין. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי.

על אינטרנט, זיכרון והיעלמות

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

פנים וחוץ

בין מגוון הכיוונים השונים שאני מזגזג ביניהם בחוסר החלטיות, אני מעורב בצורה כזו או אחרת גם בעולם המכונה “רוחני” או ניו-אייג’. פינה חמה בלב אני שומר לאשרם במדבר, מקום של אירוח, סדנאות, והרבה מדבר ושקט. הרבה חברים וחוויות טובות נקשרו במקום זה לאורך השנים. אבל בניוזלטר האחרון של האשרם היה קטע קטן שצרם לי (ההדגשות שלי) –

ספינות מתנפצות על חומות עזה, בורסות נופלות, הנפט מציף את הים- כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו? מה מהעולם החיצון הזה, המוקרן ממסך, באמת יכול להשפיע עלינו?
כשהמדיטציה קורה, כל זה נעלם. לשניה, לדקה, לשעה, ההוויה כולה מתרכזת, מזדככת, משילה מעליה את קליפות האישיות והחיצוניות, המבט מופנה פנימה להווה אינסופי של אושר. זה מה שקורה, מי שטעם יודע. בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה חוזרים ומתרגלים. השיטות רבות, הדרכים רבות. אשרם במדבר מזמין לבוא ולתרגל ביחד, להיות שותפים לחוויה הגלובלית. כל כך פשוט, ועם זאת, קשה ומסובך לעקור מהמיינד את ההרגלים וההיקשרויות. המיינד תמיד מחזיר אותנו למצוקות הקיום החומרי. צריך לפעמים להגיד לו "עצור, תן שקט" ומתוך השקט הזה צומחת יצירתיות, צומחת אהבה, צומח אותו האושר שאינו תלוי בדבר.
אנחנו מזמינים למדוט. אתם גם מוזמנים לקחת את המדיטציה חזרה הביתה.

קטע קצר זה מייצג בצורה נאמנה למדי את התפיסה הרווחת בעולם הניו-אייג’ הישראלי (עד כמה שניתן להכליל את הזרמים השונים שמרכיבים אותו) – וגם את הבעיתיות שבתפיסה זו.

עיקרי הדברים רגילים למדי. המדיטציה מקרבת אותנו להוויה הפנימית, זו דרך להשתיק את המיינד (השכל, המחשבה, התבניות שלנו) כדי להגיע לנוכחות מתבוננת ושקטה ומאושרת. אבל משפט הפתיחה חושף את הנקודה הכאובה של הניו-אייג’.

ספינות מתנפצות… הבורסה נופלת… אבל כל זה קורה בחוץ, על מסך. החיים ה”אמיתיים” הם אשליה. מה שמחוץ לנו הוא רק סוג של סרט. והנה באה הנקודה הכאובה. “כמה מהדברים הללו באמת נוגע בנו?”.

ההתכנסות פנימה וההתייחסות לעולם כאל אשליה מביאה לעיתים קרובות מדי לכך שהדברים האלה באמת כבר לא נוגעים בנו. זה מתבטא בנטיה של אנשים מהעולם ה”רוחני” לסלוד מעיסוק באקטואליה ובמה שקורה מסביב. זה נראה גם בטרמינולוגיה הרווחת – העולם שבחוץ הוא ה”בבילון” או ה”מטריקס” – מערכת דורסנית ושקרית שיש לברוח ממנה. כל מה שמעבר לשיח החוויה הפנימית מגורש החוצה והופך ללא לגיטימי כמעט.

הפנית הגב לעולם ולבעיותיו היא כמובן אינה הדרך היחידה לקיים אורח חיים מודע ורוחני. אנו יכולים לבקש את ההארה כדי לעזור לכל היצורים החיים האחרים, כמו שמבקש הבודהיסאטווה. ובאופן מוחשי יותר, אפשר לשלב מדיטציה ואקטיביזם חברתי. אבל אלו זרמים שוליים יחסית. הניו-אייג’ הישראלי בוחר ברובו להתבצר בתוך עצמו.

חלק מהאשמה לכך טמונה מן הסתם במציאות הישראלית עצמה – מציאות קשה, אלימה, מתישה, מייסרת. אולם יש כאן בעיקר עקיבה אחר הקשר שכבר דובר עליו רבות בין הניו-אייג’ לקפיטליזם.

בהמשך לקפיטליזם, גם הניו-אייג’ המודרני מדגיש את האינדווידואל ובמקביל מפרק את הסולידאריות החברתית. האחריות להארה – האחריות לחיים מאושרים – הופכת להיות בידי היחיד בלבד. אם רק ירצה, יתרגל, ישקיט את המיינד, יוכל להגיע להארה. מי שחי באשליה, מי שנשאר במטריקס – הרי זו בחירתו ואשמתו הוא. כל אחד להארתו שלו. כל אחד הוא אור קטן, אבל אור שמאיר רק את עצמו.

ראוי להדגיש עם זאת, כי לרוב אין מדובר באגואיזם גרידא. רוב האנשים בעולם הניו-אייג’ (לפחות אלה שאני מכיר) אכן מאמינים שדרך העבודה העצמית שלהם הם משפיעים על סביבתם הקרובה, וכך משנים את העולם. ויש בכך הרבה אמת. אבל ההסתגרות מפני העולם גורמת לכך שהסביבה הקרובה והמושפעת נהיית מצומצמת ואחידה. ההתרחקות מאקטואליה וממה שקורה בחוץ מקטינה את מרחב ההסתכלות, את ראיית העולם ואת יחסי הגומלין מול החוץ.

הדבר מזכיר במקצת את השכונות הסגורות בפרברים האמריקאיים או את הישובים הקהילתיים בצפון. יש כאן כוונה להציב אלטרנטיבה לאורח החיים המקובל ולהקים קהילה מגובשת ותומכת. אך בפועל נוצרת קהילה סגורה שמתרחקת מהעולם ומדירה את מי שאינו חלק ממנה (או דובר בשפתה), ובכך למעשה משמרת את המצב הקיים.

בעצם ההחלטה להקים קיר בפני העולם שבחוץ מפסיק הניו-אייג’ להוות אלטרנטיבה אמיתית, ומסכים לתפקד בתור מגרש משחקים מבודד שמהווה פסק זמן שולי בלבד. כשהדברים אינם נוגעים אין אפשרות לשינוי. המטריקס האמיתי לפעמים נמצא דווקא בפנים.

או כמו ששחר תמצת בצורה מופתית (בימים בהם עוד צייץ): “גם אם השלום מתחיל בתוכך עדיף שיגמור בחוץ”.

חולצות כפתורים. מבט. פאשיזם.

תחנת אוטובוס. קניון עזריאלי. חוץ. שמש נמוכה של שעות אחר הצהריים המאוחרות.
עומד זוג. הוא בחולצת כפתורים וורודת פסים ושיער משוח ג’ל. היא במכנסיים קצת צמודים מדי. מחכים לאוטובוס. עומדים ומדברים.

עובר בחור. מטפחת על ראשו. מרובה עגילים במקומות שונים. מכנסי ג’ינס בהירים, צמודים, מתרחבים בקצה. חולצת ג’ינס תואמת. ספק גברי ספק נשי. ספק וודסטוק, ספק סטודיו 54. “טיפוס”.

חולצת הכפתורים מבחין בו בזווית העין. ראשו נפנה, מביט בטיפוס ההולך ומתרחק. על פניו מתפשטת הבעת הפתעה ותדהמה. להרף עין מתחלפת התדהמה במשהו אחר. משהו שמכיל גועל, זעם וכעס. ואז הוא פונה חזרה לחברתו ופניו חוזרים לרישומן הרגיל.

———————–

המבט שהבזיק לרגע היה כעס על הופעתו של ה”אחר”. מבט שמבקש לסלק את מה שחורג מעבר ל”מותר”. מבט של כללים ברורים, של נכון ולא-נכון, של סדרי עולם קבועים ומוגדרים. החריגה מהעולם המוגדר מערערת את יסודותיו. היא מאיימת על עצם האפשרות לקיומו. חריגה שכזו אין להרשות.

ומעבר לכך. המבט גם אמר “מי הוא בכלל. איך הוא מרשה לעצמו”.

החריגה מאיימת על יציבותו של העולם. הבחירה בחריגות מאיימת על יציבותו של המתבונן / מתגונן. החריג, בבחירתו בחריגות, מכריח את הלא-חריג להתבונן באי-חריגותו. וזו יכולה להראות פתאום לא הכרחית. שאלות עשויות להתעורר. תדמיות להסדק. זהו איום שחייבים להכחיד.

התגובה האינסטינקטיבית הזו שנורתה החוצה מבלי משים הזכירה לי את הקמפיינים של “אם תרצו”. פתאום היה לי ברור איך המבט הזועם על נוכחותו של האחר הוא שעומד בבסיס התנועה כולה. שבריר שניה של אינטראקציה אנושית מהדהד באחת התופעות הפוליטיות העכורות של התקופה האחרונה.

———————–

ההבדל בין ההומניזם לפאשיזם טמון אולי במבט הזה. המבט ההומניסטי הוא דו-כיווני. הוא מסתכל החוצה ובאותה עת גם פנימה, על עצמו. הוא מתבונן באחר ומנסה גם לראות את עצמו ביחס לאחר. המבט ההומניסטי יכול להשתומם, להתפלא, אולי אף להרתע מהאחר; אך בסופו של דבר הוא מבקש להתרחב באמצעות האחר. הוא זקוק לאחר כדי לגדול.

המבט הפאשיסטי הוא חד-כיווני. הוא מסתכל רק החוצה. עבור המבט הפאשיסטי האחר צריך לענות על התדמית העצמית של המתבונן. האחר צריך להיות כמוני. אחר שהוא באמת “אחר” גורם להחזרת המבט פנימה. אך המבט הפאשיסטי עושה כמיטב יכולתו להמנע מלהסתכל פנימה. הדבר המפחיד ביותר עבורו הוא לראות את עצמו. לכן את ה”אחר” חייבים לסלק.

שמח

קשה להיות אופטימי בארץ הזאת. פרשיות שמושתקות, מתחים חברתיים, פצצות מתקתקות, שחיתויות בצמרת. לאן שלא תפנה, הכותרות המאיימות מכות בך.

קשה עוד יותר אם אתה מנסה לבחון בעין ביקורתית ומפוכחת את העולם שסביב. ההצצה מעבר למסך הערפל מטלטלת; המוח מסתחרר מרשתות עכביש של מניפולציה, מסחור, שקר, הסתרה.

ועצב כבד נופל על הכל.

אחד מהפוסטים האחרונים של שחר הפגיש אותי, שוב, פנים מול פנים עם העצב הזה. אומר שחר בתגובות לפוסט:

כן, אין ספק שאיזה עצב מרחף מעל כל זה, והעצב משנה את המוקד שלו כמעט בכל שורה כאן, או לפחות העצב שנלווה לכתיבה עשה כך.
יש כאן עצב על תרבות פלסטיק משתכפלת ועצב על דחיקתה של התרבות למעמד פתייני צמוד לקופה, ויש כאן עצב על הורות שמחפשת פתרונות נוחים ועל תרבות שנצרכת על-ידי הילדים כמעט בלי שההורים שמים לב ואז עצב על העייפות הנצחית שמכריעה אותנו מעת לעת.
וכן, בכותרת ובסיום יש כאן עצב, קונקרטי, לכאורה לפחות, על חלום שהתרסק, ועל המצבה הכואבת שנשארת לחלום הזה עוד שנים אחר כך.

והעצב הזה הופך למשא כבד, שק אבנים שאנו סוחבים לכל מקום ורק ממשיך ומתמלא בכל מפגש נוסף עם הקרעים שמסביבנו.

ולפעמים גם נדמה כי אנו סוחבים את שק האבנים שלנו מרצון.
כי העצב הזה מגדיר אותנו. הוא נותן לנו משקל, נפח, מהות. הוא נותן לנו משמעות.

אבל השק הוא שלנו. ולפעמים צריך להגיד למציאות – “זאת לא את, זה אני” – לזכור שהעצב הוא בי, לא בה, הוא המתנה שאני מביא איתי למפגש, והיא פתוחה ומכילה ומוכנה לקבל אליה את הכל.

ואולי החתרנות האמיתית, ההתנגדות האמיתית, היא באמת, כדברי צ’יקי, להיות שמח.

ימין ושמאל, הבדל גדול

איך אנחנו מקבלים החלטות? רובנו אוהבים לחשוב כי אנו יצורים רציונליים. שוקלים את האפשרויות העומדות בפנינו, בוחנים את הנתונים, משקללים יתרונות וחסרונות. אנו מניחים כי תהליך החשיבה שלנו מתבצע במרחב מנטאלי של נתונים ומידע שמאפשר לנו החלטה מושכלת.

אולם נראה כי ההחלטות שאנו מקבלים והדרך בה אנו תופסים את העולם מושפעים מגורמים רבים שמעבר לשליטתנו ולהכרתנו. התבוננו בצמדי החפצים האבסטרקטיים הבאים. איזה מהם נראה חכם יותר? איזה מהם נראה שמח יותר?

fribbles

דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטאנפורד מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את החפצים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד אנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לחפצים שבצד השמאלי דווקא.

מבחן זה הוא חלק מסדרת מחקרים שערך קאסאסנטו כדי לבדוק האם קיימים הבדלים בתפיסת העולם של אנשים ימניים לעומת שמאליים. הוא גילה כי ימניים נוטים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, לעומת שמאליים אשר נטייתם הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים ועצמים בצד ימין כשליליים.

כך למשל ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.

קאסאסנטו מבקש לבדוק את שאלת היחסים בין הגוף לבין התודעה והשפה. נקודת המוצא שלו היא הגישה הרואה את התודעה כנטועה בגוף (embodied cognition). התבונה האנושית, לפי תפיסה זו, היא אוסף של כלים קוגניטיביים שהתפתחו כדי לאפשר לנו לפעול בתוך הסביבה הפיזית שלנו. לכן המימד הפיזי – הגוף – עומד בבסיס המחשבה והשפה. המושגים שלנו (ובכללם מושגים אבסטרקטיים) הם ייצוגים וסימולציות של חוויות חישה ותנועה.

המחקר של קאסאסנטו מראה כי לגוף קדימות על השפה. הביטויים השגורים בשפה מייחסים ערכים חיוביים לצד ימין ושליליים לצד שמאל. “right” שהוא גם נכון וצודק באנגלית. “קם על צד שמאל” בעברית. ההטייה של השפה לטובת הימין נובעת מן הסתם מהיות הימניים הרוב באוכלוסיה.

אם השפה היתה הגורם המשפיע על תפיסת העולם, היינו מצפים כי גם אנשים ימניים וגם שמאליים ייחסו ערכים חיוביים לצד ימין, בהתאם להטייה שהשפה יוצרת. אולם העובדה כי אנשים שמאליים “מתנגדים” להטייה הלשונית מראה כי הגוף בונה את תפיסת העולם שלנו ואת הדרך בה אנו משתמשים במושגים ובמטאפורות. קאסאסנטו טוען כי אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטראקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות (הוא קורא לתיאוריה The Body-Specificity Hypothesis).

אנו השמאליים רגילים שהעולם מתנהג מוזר. זה לא רק המספריים ההפוכים או פותחן הקופסאות הבלתי אפשרי. גם סיטואציות חברתיות מהוות סוג של אתגר. (שמאליים, למשל, נוטים להתנגש יותר באנשים ברחוב. רוב האנשים זזים ימינה כשמישהו בא מולם. אנחנו זזים שמאלה).

המחקר של קאסאסנטו מראה כי ההבדלים משתרעים על מרחב גדול הרבה יותר, ונוגעים גם במערכות המושגים הבסיסיות המנחות אותנו. באיזו רמה משפיעים הבדלים אלה על חייהם של ימניים ושל שמאליים? האם גם הבדלים גופניים אחרים הינם בעלי השפעה דומה? (איך משפיע, למשל, הגובה על תפיסת העולם?). אלו שאלות מרתקות וחשובות, והתשובות להן מתחילות, אולי, להתגלות עכשיו.

עוד על המחקר ניתן לקרוא כאן וכאן.