אנחנו, את, אני (לכתוב ולהיות)

הפנאופטיקון

הספר אנחנו של יבגני זמיאטין פורש בפני הקורא חברה טוטאליטרית דמיונית (הספר נכתב בברה"מ ב-1921, והוחרם שם), היא מדינת האחדות, בראשה עומד המיטיב – השליט הכל יכול. מדינת האחדות מושתתת על עקרונות המתמטיקה. האנשים בה הם מספרים. המוסר הוא מוסר מתמטי (מותו של אדם אחד שווה ערך פחות מפגיעה במספר גדול יותר של אנשים. לכן מובן שהוצאה להורג היא רצויה). המוסיקה נוצרת על פי תבניות מתמטיות. הפרוייקט הגדול ביותר (עליו עובד גיבור הספר) הוא בנית האינטגרל – ספינת החלל שתפענח את המשוואה האינטגרלית האינסופית של היקום כולו.

השליטה של המדינה על נתיניה מבוססת על ניראות מקסימלית. כל המבנים במדינה עשויים מזכוכית – כל מספר יכול לראות את מעשיו של כל מספר אחר בכל זמן נתון. חייהם של המספרים מוכתבים על ידי השעון – המדינה מכתיבה לוח זמנים מדוייק בו חייבים לעמוד. הפעילות בכל שעה מוגדרת וידועה מראש, הכל קבוע ומסודר, ולכולם יש סדר יום אחיד. המדינה מקצה לכל אזרח שעתיים חופשיות ביום לסידוריו הוא (שגם להן, אומר הגיבור, עוד יש למצוא נוסחה קבועה ומוחלטת). הזמן היחיד בו יש למספר פרטיות היא בשעת הפונקציה המינית. מספר מסוג נקבה יכולה לבקש לרשום על שמה מספר מסוג זכר, ואז יוקצו להם על ידי המדינה ימי פונקציה מינית על פי לוח זמנים קבוע. בשעות אלו מותר למספר לסגור את התריסים שבדירתו.

מודל הכח המוצג בספר הוא של כח פנאופטיקוני (זהו כמובן מודל קיצוני של כח, מאחר ומדובר בחברה טוטאליטרית). מדינת האחדות מייצגת נאמנה את הפנאופטיקון של פוקו. הסובייקט בחברה נמצא כל הזמן במצב של ניראות מתמדת. כל מעשיו נתונים לצפיה – וכל מעשיו ניתנים גם למדידה, מאחר וקיימת הגדרה נוקשה למעשה הנכון לכל שעה משעות היום. הכח נאכף במדינת האחדות על ידי השומרים. אולם למעשה, כל סובייקט הוא סוכן של הכח. המספרים אמורים לדווח על כל חריגה שהם מבחינים בה. כך שהסובייקט לא רק נראה כל הזמן – אלא גם כל סובייקט אחר הוא באופן פוטנציאלי סוכן של אכיפה ופיקוח. מודל זה שונה במעט מהפנאופטיקון שמתאר פוקו, בכך שהכח כאן אינו חסר פנים, אלא להיפך – כל פנים הם פני הכח. חוסר האינדבידואליות של הכח נעוצה דווקא בפירוקו לגורמים הקטנים ביותר – כל אחד מהסובייקטים הוא מייצג של הכח. הכח משתקף מכל עבר, אין אפשרות להתחמקות. הסובייקט חייב להפנים את הכח כדי להיות מסוגל לעמוד בתנאים ובנורמות שהוא מכתיב.

זיגמונט באומן טען פעם כי תוצר הלוואי של הפנאופטיקון הוא האושר של הנתינים שבתוכו. הנתינים יהיו מאושרים כי חוסר אושר נובע מחוסר ודאות, והפנאופטיקון הופך את קיומם לוודאי (ולפיכך למאושר). כך בדיוק מציגה עצמה מדינת האחדות. המדינה מכריזה כי היא מצאה את הארגון המתמטי לאושר. והאושר הוא היפוכו של החופש. אי-החופש הוא האושר. המספרים מאושרים בשל הסדר המתמטי שהוכנס לחייהם, הקביעות, ההרמוניה, האחידות. החופש מפר את ההרמוניה, ולכן הוא גורם לסובייקט סבל, הסובייקט הופך להיות "חולה".

המרד

גם בתוך מודל קיצוני של כח, כח שמשאיר מעט מאד מרחב, מציג הספר אפשרות של התנגדות. גיבור הספר, D-503, בונה האינטגרל, מתוודע במהלך הספר לקבוצת ה"מפי" (קיצור של מפיסטו), קבוצה של מתנגדי המשטר, אשר מבקשים לבצע הפיכה במדינה. הכרותו של הגיבור עם קבוצה זו מתרחשת במקביל להפיכתו ל"אינדבידואל", התפתחותה של נפש עצמאית בקרבו, והתרחקותו מהאושר העיוור של הפנמת הכח והנאמנות למדינה.

אפשרות התנגדות כזו, לטענת פוקו, קיימת באופן אינהרנטי בכל יחסי כח. פוקו מצביע על המרווח הדרוש כדי לאפשר את מקום ההתנגדות. הוא טוען כי הכח אינו רק מגביל ומתנה, אלא הוא גם פותח שדה חדש של פעולות, תגובות ותוצאות אפשריות. כך שכל מודל של כח גם נושא בחובו מרחב מסויים של חופש, שמהווה את הפוטנציאל להתנגדות לכח. כח לא יכול להתקיים בלי שיתקיימו בתוכו גם מקומות אפשריים של התנגדות ובריחה. המקומות הללו מגדירים את גבולותיו של הכח. אם מקומות כאלו לא מתקיימים – אין זה כבר כח. כדי לדכא מקומות אלו צריך הכח לנקוט בפעולה אשר הופכת את הנתינים לו לחסרי אונים לחלוטין. ואז, אין זה כבר כח – זו אלימות.

ואכן, ההפיכה במדינת האחדות מדוכאת לבסוף, לאחר שגרמה למהומה ולבלבול רב. כדי לשמור על שליטה, כדי לדכא את ההתנגדות האפשרית, מכריחה המדינה את כל נתיניה לעבור את הניתוח החדש שהמציאו מדעניה – הניתוח להסרת הדמיון. ניתוח זה הופך את הגיבור חזרה למאושר – הוא מסלק את כל המחשבות המשונות שהסתובבו בראשו קודם לכן. אך הוא גם הופך אותו למסורס, לאוטומט, למכונה. מרחב החופש הצטמצם לאפס. הכח הפך לאלימות.

האינדבידואל

גיבור הספר, D-503, הופך במהלך העלילה ממספר נאמן למדינה לאינדבידואל אשר מפר את כל כלליה, מפתח מחשבות עצמאיות ורגשות לא נורמטיביים, ואף נעשה שותף למהפכה כנגד המדינה.

הגורם המניע להפיכתו של D-503 לאינדבידואל היא אישה. פגישתו המקרית עם I-330 מרעידה בתוכו נים חבוי כלשהו, אשר הופך יותר ויותר דומיננטי ככל שיחסיו עם I מתפתחים. I מובילה את הגיבור לבצע מעשים לא מקובלים, אסורים, אשר מערערים את תפיסת עולמו, שוברים את ההרמוניה המנוונת בתוכה התקיים, והופכים אותו לאינדבידואל, אשר אינו מוצא כבר את אושרו ואת מקומו בתוך הקשיחות המובנית של מדינת האחדות.

נקודת המוצא להפיכה לאינדבידואל היא אם כך המפגש עם ה"אחר". I, האשה, היא המפתה, היא המובילה את הגיבור אל מחוץ לחוק. לכאורה, האשה מוצגת כאן בתפקידה הקלאסי – בעולם הבנוי על הגיון לוגי ומתמטי (גברי ?), היא ההיפוך, היא מערערת על תוקפו של ההגיון, היא מציגה את האפשרות לרגש, ל"איבוד הראש".

אולם, יש כאן למעשה משחק אחר. יש סוג של היפוך תפקידים בין I לבין D, נזילה של זהויות מגדריות, טשטוש גבולות. I פועלת מתוך מקום אשר נחשב "גברי" – היא אחת ממנהיגות ההפיכה העיקריות, היא מובילה את האנשים. הדיבור שלה עצמה אינו חסר הגיון, אלא להיפך – הוא דיבור ברור ומובן. דיבור שמשחזר לפעמים את ההגיון של D, ההגיון שמוכתב על ידי המדינה, אך תוך חיקוי ולגלוג שנועדו לגחך את ההגיון הזה ולהנכיח את האבסורדיות שבו. D לעומת זאת, במפגשיו עם I, הופך להיות חסר הגיון לחלוטין. דיבורו נהיה קטוע, לא מובן, לא מובנה. חשיבתו הופכת ללא מסודרת. הוא חווה את חוויותיו בקיטועים, במראות וצבעים, בחלקים, מבלי יכולת לבנות רציפות הגיונית מלאה לחוויותיו. הוא משתעבד ל-I, מאבד את עצמו בתוך אהבתו אליה, הופך להיות נשלט על ידה כמעט לחלוטין.

אינדיקציה להיפוך התפקידים הזה יש גם בשמות הדמויות. הנשים האחרות בספר הן O ו-U. אלו אותיות עגולות, "נשיות". I לעומת זו היא אות ישרה, זקופה, פאלית. ואילו הגיבור – D – אות שיש בה גם מן הישר וגם מן העיגול.

המפתח לגילוי האינדבידואליות, לפיכך, טמון בערעור הזהות המגדרית. הזהות המינית היא בבסיס קיומו של הסובייקט, היא נקודת מוצא, נקודה מעצבת. הזהות המגדרית והמינית עומדת ביסודן של ההגדרות החברתיות, היא אחד ממוקדי הכח העיקריים המופעלים בחברה. (לא רק בהשתקת והעלמת הקול הנשי. התיחום המגדרי מפעיל כח שווה על הגברים – גם אם הוא מתבטא באופנים אחרים). כך שקריאת תיגר על מוסכמות מגדריות, הגדרה מחדש של הזהות המינית, היא אקט פוליטי בעל עומק, אשר מהווה נקודת בסיס להתנגדויות ליחסי כח אחרים, ולא נשאר רק במסגרת המשחק המגדרי.

אך יש דרישה בסיסית אחרת אשר קודמת לכל אפשרות של אינדבידואליות – התעוררות עצמית, התבוננות פנימית. הספר כולו כתוב כמונולוג – זהו היומן שכותב D. הוא נפתח עם הרשימה הראשונה שכותב D ביומנו. ברשימה זו מתאר D את התרגשותו מהכתיבה, שדומה לדעתו "למה שחשה אישה כשהיא שומעת לראשונה בתוכה דופק של אדם חדש… זה אני, ובו בזמן זה לא אני". הכתיבה של D היא לידה – דרך הכתיבה הוא מגלה את עצמו, הוא בעצם יוצר את עצמיותו.

D מתחיל לכתוב את היומן כמחווה לקראת שיגור האינטגרל, בעקבות הנחית המדינה (שמוציאה הוראה לכל התושבים לכתוב נאומים, פואמות וחיבורים שיהללו את מדינת האחדות, אותם ישא האינטגרל עימו לעולמות רחוקים). כלומר, נקודת הבריאה של האינדבידואליות של D התקיימה, למעשה, בהנחיית הכח. זוהי עוד דוגמא אנקדוטית להכלתו של הכח את מקומות ההתנגדות אליו עצמו.

הכתיבה היא התנאי המקדים שמאפשר את מפגשו של D עם I. השם I, הוא כמובן, במובנו המיידי, "אני". I היא התגלמות האני, האינדבידואל. היא מוקד העצמיות שסביבו סובבות כל הדמויות, המפתח להיותם אינדבידואלים בתוך מסגרת הכח המשתקת. היא ה"אחר" שהוא ה"אני" שצומח בתוך D, האלטר-אגו שהכתיבה העצמית יוצרת אצלו.

הנקודה הארכימדית של האינדבידואל היא באקט הכתיבה העצמית. אקט זה יוצר הפרדה, הוא יוצר את ה"אחר" שבתוך האני. הסובייקט הופך לא לאחד ולא לשניים, אלא למשהו ביניהם. המרווח שנוצר הוא שמאפשר את חופש הפעולה של האינדבידואליות, את ההתהוות המתמדת והשינוי הנחוצים לקיום האינדבידואל. דרך הכתיבה אנחנו משתחררים לתוך חלל של אפשרויות. דרך הכתיבה אנחנו קוראים את עצמנו.

גם דברים טובים

זה כנראה משהו באויר כי לרמן הקדים אותי ביום (לא העתקתי, הפוסט הזה שכב בטיוטות יומיים, נשבע!). בכל מקרה, גם אני שמתי לב שלאחרונה הפוסטים שלי היו קצת עצבניים. אז בשביל קצת good vibes לאיזון רציתי להזכר בכמה דברים בעיר שגורמים לי לחיוך…

השכנה מהבניין ממול שמתאמנת בשירת אופרה, החזן המסלסל מהבניין האחר;
הזוג החרדי שבכל חנוכה מניח חנוכיה בכניסה לבניין;
ילדים מציירים בגיר צבעוני על הכביש ביום כיפור ועל המדרכה בשישי בצהריים;
בעל המכולת שאומר להביא מחר כשחסר כסף קטן;
הפסנתרן ששומעים כל פעם שעוברים בפינת הרחוב;
הנעליים המשומשות שאנשים משאירים בחוץ כדי שמי שצריך יוכל לקחת;
צעירים מנגנים ג'אז בשדירה בארבע בבוקר וקהל לא קטן בכלל נהנה מסביבם;
עשרות אנשים על רולרבליידס חולפים ברחוב בחצות;
הציפורים על העץ מול החלון;
בעל חנות הפרחים שאוהב לספר סיפורים;
ערבים ויהודים זה לצד זה על חוף הים;
הילדים עם דוכן הלימונדה בקיץ;
השקט ברחובות ביום שבת מוקדם בבוקר;
תלמידי בית הספר שמצלמים סרט קצר;
מיץ תפוזים טרי אצל הירקן;
חתולים.

יש גבול

והיום בתוכניתנו "הכר את שכניך" – ההורים הליברליים.

אלו ההורים שיתנו לילדם בן ה-3 שאוהב לעשות הרבה רעש לרדת את ארבע הקומות במדרגות לבד, לאט לאט לאט, בשבת ב-8 בבוקר, תוך כדי הערת כל הבניין, כי לא טוב לזרז אותו או חס וחלילה לקחת אותו על הידיים. ואם הוא רוצה לקחת איתו את מכונית הצעצוע מפלסטיק, כמובן שהוא יכול לגרור אותה איתו, מדרגה מדרגה, בום-טראח, בום-טראח, בום-טראח!, כי זה מה שהילד רוצה. או למשל (סיפור שהיה כך היה), כשזוגתי היקרה עולה במדרגות והילד נותן לה מכה, תסתכל עליה האמא במבט לא מתנצל ותגיד – "הוא בשלב שהוא רגיש מאד למרחב שלו"…

לא פלא שיצא להם כזה ילד מעצבן.

אבל לא באתי לדבר על עקרונות גידול ילדים, אלא על תופעה אחרת שבאה כאן לידי ביטוי – זילות המרחב הציבורי. אנשים שמרגישים שהעולם כולו הוא החצר האחורית שלהם, והם יכולים לעשות בה כרצונם. (תת-)תרבות של חוסר התחשבות באחר. זוהי תופעה שמתקיימת אצלנו מהרמה המקומית ביותר ועד לרמה המדינית.

כך ברמת המיקרו אנו ניתקלים בשכנים שהורסים את הטבע בשם הדת, באלו שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים בלי להתחשב באנשים שסביב, בסטודנט שאוהב לשמוע טראנס בווליום גבוה דווקא ביום שישי בצהריים, או בנהגי הג'יפים שרומסים את המרחב הציבורי בעיר. ברמה העירונית יש לנו מגדלים שמיועדים לעשירים והשתלטות מסחרית על שטחים ציבוריים. ואז מה הפליאה שברמה המדינית יש לנו ממשלה מלאה שחיתויות, נפוטיזם, כוחניות וזלזול בכל מה שזז?

האם יש תקווה? האם יש סיכוי שאנשים יתחילו להוציא את הראש מתוך התחת של עצמם ולהבין שמסביב יש עולם, יש אנשים אחרים? הלוואי שהייתי יכול להיות קצת יותר אופטימי.

רד מעל מסך הטלויזיה שלי!

ערוץ 10. 10 בלילה. סוג של פריים-טיים, אני מניח. על המסך גלית גוטמן, מהללת איזו בחורונת שמצטיינת בלבישת ביקיני. הצלם מתיז עליה (על הבחורונת, לא על גלית גוטמן) מים. זה נראה קר. בחורונת אחרת מתמרחת בחול על חוף הים ושולחת מבטים ספק תאוותניים ספק מעורפלי-תודעה אל המצלמה. אולי בלעה יותר מדי חול. היא מתראיינת עם אמא. רק שתתחתן עם יהודי. הבחורונת הקודמת לא אוהבת מרפקים.

ביקיני

צילום אילוסטרציה.

אוקיי, הנושא הזה נטחן עד דק. ובכל זאת – מה זה לעזאזל? זה מה שמשדר ערוץ (שמתיימר להיות) מרכזי בשעות השיא? אולי אני לא רואה מספיק ערוץ 2 או 10 (אני לא רואה בכלל) בשביל להבין את מלוא נומך הקומה של הטלויזיה בארץ, או שסתם קמתי היום עצבני, אבל גם אם היו קוראים לי פלשתינאי ומבצעים בי חיפוש רקטאלי הייתי נפגע פחות מאשר מאוסף גללי הסוסים שהושלך עלי מהמסך (ואני אוהב סוסים!).

ואין לי שום דבר נגד הבחורות החביבות. הן בהחלט נראות טוב בבגדי ים ומצטיינות בלבישתם. כל אשמתן היא שהן צעירות ואין להן משהו מעניין להגיד. אשמת הערוץ, לעומת זאת, חמורה יותר. כי הוא הניח שאנחנו רוצים לשמוע מה יש להן להגיד. ואם זו רק אצטלה כדי שנראה בחורות בביקיני על המסך – בהחלט עדיף ערוץ האופנה. שם לפחות הדברים מקבלים את הקונטקסט הראוי להם, אנחנו יודעים במה מדובר, מה כללי המשחק, אנחנו נמצאים מראש ומבחירה בעולם של נשים דקות, בגדים נוצצים ומעצבים אקסטרווגנטים. אבל ערוץ 10 רוצה שנחשוב שיש כאן משהו חשוב, משהו בעל ערך, יש פה אנשים שראוי לשמוע מה הם אומרים, לעקוב אחריהם בעודם מפלסים דרכם בעולם האכזר של צילומי בגדי-הים.

זה לא עניין של תרבות גבוהה נגד תרבות נמוכה. יש מקום לזה ולזה, ואני מוכן לבלות שעות ארוכות בבהייה מתמשכת בבחורות בביקיני. זה עניין של יומרנות ושל זלזול. היומרנות של להציג דבר מה קציפתי כבעל תוכן שאין לו. והזלזול בכך שהצופה הממוצע לא יבחין ברפש הרעיוני-ערכי שזורקים עליו.

מה שעצוב הוא שנראה לי שהאנשים שאחראים לכך אינם טיפשים כלל וכלל. אם היה מדובר בחבורה של מטומטמים, ניחא. באמת לא היה על מה לכעוס. אבל אני מניח שהשרשרת המקצועית שמעורבת ב"יצירה" דנן ואחראית לשידורה מכילה לא מעט אנשים מקצועיים ואינטיליגנטיים, כך שהציניות שמבצבצת כאן רק מתגברת ועולה. או שבאופן ראוי לציון האנשים האלה הצליחו לשכנע את עצמם שהם עושים משהו נכון, או ששוב אנו נתקלים בציניות הקרה של בצע הכסף.

מזלזלים בנו, יורקים עלינו, זורקים עלינו זין, חושבים שאנחנו חבורה של חסרי דעת נבובים שאפשר לסמם אותם בערימות של פסולת בלי שנזוז, בלי שנגיב, רק נמשיך ונבהה כשהרוק זולג מזוית הפה בעוד הקופה הרושמת מצלצלת – צ'יצ'ינג! צ'יצ'ינג! עוד דקה ועוד שקל, עוד פרסומת ועוד ג'יפ לבעל הערוץ, האלכימאים החדשים, הופכים זבל לזהב!

ואנחנו משתפים פעולה, כי אם הם מוכרים אזי יש מישהו שקונה. באמת לאף אחד לא אכפת? האם באמת יש כל כך הרבה אנשים שלא מרגישים את היריקות מתנפצות על פדחתם, שחושבים שככה זה צריך להיות, זה מה שהם אמורים לראות בטלויזיה? האם כל תרבות הנגד מתמצה באותם שלושה קוטרים מעצבנים שמנופפים בידיהם ומפריעים לכולם לראות?

תמונות קשות, גדי.

ג’יפ בעיר זה להיות חזיר

הצטרפו לקמפיין נגד הג'יפים המשוטטים בערינו!

כמו שכבר ציינתי בעבר, יש לי תיעוב עמוק למפלצות השטח הממונעות ששטות להן בכבישי העיר הצרים. אולי יש הצדקה לרכב שטח כשאתה גר בישוב מדברי מרוחק, אבל בארצנו הקטנה (ובמיוחד בערים הצפופות שבה) ג'יפים כאלה מהווים דוגמא להתבהמות ולזלזול הסביבתי שמאפיינים את התרבות בה אנו חיים.

מה מפריע לי כל כך ברכבי שטח? הם מזהמים יותר, הם מסוכנים יותר לסביבתם (אף כי בטוחים יותר ליושב בתוכם), הם גדולים ומשתלטים על המרחב הציבורי, ובעיקר מהווים מיטרד רציני בסביבה העירונית. מי שלא ראה האמר מנסה לעבור ברחובות תל-אביב לא ראה פיל בחנות חרסינה מימיו. וכמובן, בעיית החניה. פשוט מגוחך לחפש חניה עם רכב שטח בעיר, ולכן בעליהם מצאו פתרון פשוט והגיוני – חניה על המדרכה.

אני בטוח שבין בעלי הג'יפים יש כמה אנשים טובים בהחלט, אולם במדגם סטטיסטי לא מייצג בכלל שערכתי ברחובות בהם אני מסתובב עולה כי יש מיתאם ברור בין גודל הרכב לבין מידת החוצפה וחוסר ההתחשבות של בעליו. כך למשל אם רכב חונה על מעבר החציה בפינת הרחוב וחוסם את כל הדרך להולכי רגל – הרי ברוב המקרים יהיה זה רכב שטח!

ועדיין, למרות (ואולי בגלל) חוסר ההגיון הסביבתי שבהחזקת רכב שטח במרחב העירוני, מהווה רכב שכזה סמל סטטוס ופיסגת השאיפות של הישראלי הממוצע. הגיע הזמן, אם כך, לנסות ולשנות קצת את האווירה החברתית סביב המכונות המזיקות האלה, לגדוע את הלגיטימציה התרבותית שאנו נותנים לרכבים ולבעליהם. כן, יש דברים מזיקים יותר וחשובים יותר להלחם בהם. אבל הג'יפ הוא סוג של סמל, וגם באמת תופעה מציקה. וצריך להתחיל איפשהוא. אין לי אשליה שהשלולית הבלוגוספרית תביא למהפכה, אבל גם משב רוח קל יכול להיות תנועה מבורכת בכיוון הנכון.

לפיכך אני יוצא בקריאה נרגשת לכל שלושת קוראי הבלוג – אם יש בכם מי שדברים אלה נוגעים לליבו, עזרו להפיץ את הבשורה! באיזו דרך שתמצאו לנכון, באיזה פורמט שחביב עליכם, אולי יחדיו נוכל להביא, אפילו מעט, לשינוי תודעתי.

ובא הגואל לרחובות ערינו.